סוגיות הגמרא היסודיות
סוגיית הגמרא בתחילת מועד קטן
משנה מועד קטן ב ע"א:
משקין בית השלחין במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא בתחילה, בין ממעיין שלא יצא בתחילה…
המשנה אומרת, שמותר להשקות בשמיטה ובחול המועד את בית השלחין, אבל לא את בית הבעל. יסוד ההיתר הוא, בפשטות, שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן (לכל הפחות בהקשר של השקיה), והותר במקום ההפסד של שדה השלחין שזקוקה להשקייה קבועה.
ובגמרא (שם:):
תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית, בין למאן דאמר משום זורע, ובין למאן דאמר משום חורש – זריעה וחרישה בשביעית מי שרי?
הגמרא שואלת, כיצד מותר להשקות בית השלחים בשנת שמיטה, הרי השקיה היא תולדה (בהלכות שבת) של חורש או של זורע, ושתיהן, כך מניחה הגמרא, אסורות בשביעית מהתורה?
הגמרא עונה שתי תשובות:
אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא. דתניא, רבי אומר: וזה דבר השמטה שמוט – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים.
רבא אמר: אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו'. מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא: דאהני תולדות – מיחייב, אאחרנייתא – לא מיחייב.
התשובה הראשונה, של אביי, היא ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, ולכן מותר להשקות במקום הפסד.
התשובה השניה, של רבא, היא שבשביעית רק תולדות מסויימות נאסרו מן התורה. נאסר האב של זריעה, ותולדתו זמירה. נאסר האב של קצירה, ותולדתו, הבצירה. שאר התולדות לא נאסרו מהתורה.
על כך מקשה הגמרא:
ולא? והתניא: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח? תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא". לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך.
מנין שאין מקרסמין, ואין מזרדין, ואין מפסגין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך. מנין שאין מזבלין, ואין מפרקין, ואין מאבקין, ואין מעשנין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא.
יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים – תלמוד לומר: שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה – להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם?
מדרבנן, וקרא – אסמכתא בעלמא.
כלומר, כל המלאכות המוזכרות כאן, נאסרו רק מדרבנן, ולא מהתורה, והן רק אסמכתא בעלמא.
בפשטות, לפי רבא יוצא שרק ארבע מלאכות אסורות מהתורה בשמיטה, וכל השאר, רק מדרבנן.
סוגיית הגמרא השניה במועד קטן
בהמשך הסוגיא (ג.) נחלקו אמוראים בשאלה האם מותר לחרוש בשביעית:
איתמר, החורש בשביעית, רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה… דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא. מאן דאמר לוקה – שפיר. ומאן דאמר אינו לוקה – אמר לך: מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימר דאהני תולדות הוא דמיחייב, אתולדה אחרינא – לא מיחייב…
נמצא שדעתו של הסובר שיש חיוב מלקות בשביעית, חולקת על דעתו של רבא, שרק ארבע מלאכות אסורות.
עוד מקור בהמשך (שם:):
כדתנן: עד מתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שיפה לפרי, ובית הלל אומרים: עד העצרת. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו. ועד מתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית – משתכלה הלחה, וכל זמן שבני אדם חורשים ליטע מקשאות ומדלעות… ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום.
המשנה בשביעית המצוטטת כאן עוסקת במושג של 'תוספת שביעית'. איסור תוספת שביעית הוא האיסור לחרוש עוד לפני שנת השמיטה. בטעם האיסור אומרת הגמרא, שמדובר בהלכה למשה מסיני:
אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה ריש לקיש לרבי יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו מבטלי תקנתא דבית שמאי ובית הלל? והא תנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין! אשתומם כשעה חדה, אמר ליה: אימור כך התנו ביניהן: כל הרוצה לבטל – יבוא ויבטל. – דידהו היא? הלכה למשה מסיני היא! דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים – הלכה למשה מסיני. – אמר רבי יצחק: כי גמירי הלכתא – שלשים יום לפני ראש השנה, ואתו הני תקון מפסח ומעצרת. ואתנו בדידהו: כל הרוצה לבטל – יבוא ויבטל.
אלא שעל כך מקשה הגמרא:
והני הלכתא נינהו? קראי נינהו. דתניא: בחריש ובקציר תשבת, רבי עקיבא אומר: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית – שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות – אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: כי גמירי הלכתא – למישרי ילדה, קראי – למיסר זקינה. – וכיון דהלכתא למשרי ילדה לאו ממילא זקינה אסירה? – … אלא אמר רב אשי: רבן גמליאל ובית דינו סברי לה כרבי ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה, וכי גמירי הלכתא – בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דניסוך המים. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים – לא.
כלומר, ישנו לימוד שממנו לומדים, לדעת רבי עקיבא, על תוספת שביעית!
אנו עוד נשוב לדון בדין תוספת שביעית בהמשך, אבל מטרתנו כאן היא המלאכות האסורות בשביעית. מהו הלימוד שממנו מקשה הגמרא:
דתניא: בחריש ובקציר תשבת, רבי עקיבא אומר: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית – שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית.
מדברי רבי עקיבא נראה, שהוא הבין שחרישה אסורה מהתורה בשביעית, ולכן לא צריך לכתוב בפירוש 'בחריש ובקציר תשבות'. אם כן, גם דעת רבי עקיבא היא לכאורה דלא כרבא. ויתר על כן, הגמרא מביאה את דברי רבי עקיבא בסתם, ללא ציון שדבריו שנויים במחלוקת.
מלבד החרישה, יש לדון גם לגבי נטיעה.
סוגיית הגמרא בגיטין
הגמרא במסכת גיטין דנה בדין 'מעשה שבת' – הקנס שקנסו חכמים למי שעובר על תקנתם. בתוך הדברים אומרת הגמרא:
לימא כתנאי: המטמא, והמדמע, והמנסך, אחד שוגג ואחד מזיד – חייב, דברי ר"מ; רבי יהודה אומר: בשוגג – פטור, במזיד – חייב; אמר רב נחמן בר יצחק: דכולי עלמא – היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קא מיפלגי, דמר סבר: קנסו שוגג אטו מזיד, ומר סבר: לא קנסו שוגג אטו מזיד… דר"מ אדרבי מאיר לא קשיא, כי קניס – בדרבנן, בדאורייתא – לא קניס… ורמי דרבי מאיר אדר"מ בדאורייתא; דתניא: הנוטע בשבת, בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד – יעקר, דברי ר"מ…
הגמרא מעלה אפשרות, שרבי מאיר סובר שקנסו על מי שעבר על איסור דרבנן, משום איסורי דרבנן צריכים חיזוק, ולא על מי שעבר על איסור דאורייתא.
אלא שעל כך מקשה הגמרא סתירה, מהדין של מי שנטע בשביעית, שבין בשוגג ובין במזיד יעקור, ומבינה הגמרא שמדובר באיסור דאורייתא.
גם סוגיא זו לכאורה אינה מתאימה לדעתו של רבא, הסובר שרק ארבע מלאכות נאסרו בשביעית, ונטיעה אינה אחת מהן.
הבעייתיות בדעת הרמב"ם
זו לשון הרמב"ם בפרק א[1]:
הלכה א: מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. הלכה ב: אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. הלכה ג: וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
הלכה ד: כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.
הלכה ה: אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק, ולא יחתוך היבולת מן האילנות, ולא יפרק העלין והבדים היבשים, ולא יאבק את צמרתו באבק, ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך, ולא יסוך את הפגין, ולא ינקוב אותן, ולא יכרוך את הנטיעות, ולא יקטום אותם, ולא יפסג את האילנות וכן שאר כל עבודת האילן, ואם עשה אחת מאלו בשביעית מכין אותו מכת מרדות.
כבר בתחילת דבריו של הרמב"ם בהלכה א, אנו מוצאים סתירה מסויימת. הרמב"ם מציין שישנה מצוות עשה שהארץ תשבות, ומצוות לא תעשה. בפסוק של מצוות העשה, נזכר חריש וקציר. ואילו ביחס לפסוק של הלאו, פוסק הרמב"ם בהלכה ג כדעת רבא, שרק שני אבות ושתי תולדות נאסרו.
עוד נציין, שבהלכה ד כתב בפירוש שהחורש לצורך הקרקע, אינו לוקה אלא רק מכת מרדות מדבריהם. ובהלכה ה, הרמב"ם כותב שהנוטע בשביעית, מכים אותו מכת מרדות מדבריהם.
לאחר מכן ממשיך הרמב"ם ומתאר את המלאכות האסורות הנוספות:
הלכה ז: סוקרין את האילן בסקרא, וטוענין אותו באבנים ועודרין תחת הגפנים, והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור ואם לסתום את הפצימים מותר. הלכה ח: משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר, וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את כל השדה, ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן, וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו. הלכה י: ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
בסופה של הלכה י מבואר ברמב"ם שהסיבה ש'התירו את כל אלה' היא משום שמדובר באיסור מדבריהם, ולא גזרו במקום שתיעשה הארץ מלחה, ואין איסור מהתורה אלא בשתי אבות ושני תולדות. אפשר לומר, שמפורש כאן ברמב"ם שחרישה ונטיעה אסורות רק מדרבנן בשביעית.
בתחילת פרק ג מתאר הרמב"ם את דין תוספת שביעית:
הלכה א: עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה… הלכה ט: וכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו, אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה, אף בזמן המקדש מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ר"ה, ומזבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין ומקרסמין ומזרדין ומפסלין ומזהמין את הנטיעות וכורכין וקוטמין אותן, ועושין להם בתים ומשקין אותם, וסכין את הפגין, ומנקבין אותן, כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ר"ה של שביעית ואפילו בזמן המקדש.
מדברי הרמב"ם עולה, שבתוספת שביעית נאסרה חרישה, אבל לא נאסרו מלאכות אחרות כמו זיבול וכדומה, אפילו בזמן המקדש. מדוע?
בפשטות, הסברא היא שחרישה אסורה מהתורה, ורק בה גזרו. ומלאכות אחרות, שלא אסורות אפילו בשביעית עצמה אלא רק מדרבנן, לא גזרו עליהן בתוספת שביעית.
כאמור, הסתירה העיקרית לרעיון שיש איסור חרישה מהתורה, הוא דברי הרמב"ם בפרק א סוף הלכה י:
הלכה י: ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
כאן מפורש ברמב"ם, שרק שתי אבות ושתי תולדות נאסרו.
ביישוב קושיה זו כתב מהר"י קורקוס (על הרמב"ם שם):
שאין אסור וכו' – לשון זה נראה שסותר מה שכתבתי למעלה שחרישה אסורה מן התורה שהרי כתב כאן שאין אסור מן התורה אלא אלו לבד. וצריך לומר, שלפי שאלו המלאכות שהזכיר לגדל הפירות הם ואם יש לאוסרם משום זורע או משום זומר הוא שיש לאוסרם דדמו להו לכך כתב שאין אסור מן התורה אלא אבות ותולדות הכתובים בתורה אבל תולדות אחרים לא גם לא אבות אחרים ומיהו חרישה בשדה אילן שהיא לאילנות או בשדה לבן כיון דאתאי הלכתא לתוספת בה נאסרה אלא דלא שייכא הכא…
כלומר, הרמב"ם רק בא להסביר בהלכה י מדוע המלאכות שהן מדרבנן, הן אכן מדרבנן. והסיבה – שלא כל האבות והתולדות נאסרו. עם זאת, הרמב"ם לא בא למעט את מלאכת חרישה[2].
כיוון אחר עולה מדברי הרדב"ז (יובא בהמשך בהקשר של חרישה), והוא שישנם סוגים שונים של חרישה, שהם לגמרי בגדר זריעה, וכשהרמב"ם אמר שרק ארבע מלאכות אסורות, הרי שחרישה בכלל זריעה, לעניין זה.
***************
[1] הפניה סתמית בסיכום זה ברמב"ם היא להלכות שמיטה ויובל.
[2] באופן דומה לזה כתב גם החזון אי"ש (שביעית סימן יח אות ג):
ומה שדקדקו מלשון הר"מ פ"א ה"י שלא הזכיר חרישה, אין זה דקדוק. שאין זה עיקר מקומו, ולא בא אלא לשלול איסור שאר עבודות.