בשיעור הקודם סקרנו את סוגיות הגמרא הרלוונטיות לעניין, ובמיוחד, את דבריו של רבא, המופיעים בסוגיה בתחילת מועד קטן, שסובר שרק ארבע המלאכות המופיעות בפירוש בפסוק אסורות מן התורה: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. ושאר המלאכות, אסורות מדרבנן.

לאחר מכן, ציינו שבעוד שתי סוגיות נראה, שגם חרישה ונטיעה אסורות מהתורה.

סיימנו במבט אל דברי הרמב"ם, שמצד אחד נראה שפסק כרבא, ומצד שני, לגבי חרישה, לכל הפחות, נראה שהבין שהיא אסורה מהתורה.

השיעור הזה יתמקד בשלוש מלאכות: חרישה, נטיעה וזמירה, ובשאלה מתי הן אסורות מהתורה ומתי מדרבנן בלבד.

חרישה

כאמור, בגלל הדין של תוספת שביעית, נראה שיש איסור מהתורה גם על חרישה בשביעית.

בשו"ת הרדב"ז (חלק ה (לשונות הרמב"ם) סימן קצו) כתב:

שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק א' מהל' שמיטה ויובל וזו לשונו: מצוות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי בחריש ובקציר תשבות. עד כאן.
משמע דאיכא מצות עשה מיהת בחרישה בשביעית והוא ז"ל כתב באותו פרק אין אסור מן התורה אלא אותם שני אבות ושתי תולדות היינו זריעה ותולדתה שהיא זמירה קצירה ותולדתה שהיא בצירה.
תשובה הנכון בדברי הרב ז"ל דשלשה מיני חרישה יש:
 (א) חרישה לתקן את הקרקע לא נאסרה מן התורה כלל וזו היא שכתב הרב ז"ל באותו פרק כיצד החורש או החופר לצורך הקרקע וכו'
(ב) חרישה לחפות את הזרעים וזו זריעה ממש היא והשתא נימא דזריעה וקצירה תרווייהו כתיב בעשה ולא תעשה שנאמר בחריש ובקציר תשבות והיינו עשה ובלא תעשה שנאמר שדך לא תזרע את ספיח קצירך לא תקצור.
(ג) עוד יש חרישה שלישית שהיא לגדל האילנות שהיא בכלל זריעה כמו שהזמירה היא תולדה דזריעה שהיא לגדל האילן ולהצמיחו כן החרישה לצורך האילנות הוי בכלל זריעה, שעל ידי חרישה זו גדל האילן, כמו שע"י חרישה מגדל הזרע. והוי בכלל זריעה נמצאת למד דחרישת האילנות בשביעית אסורה מן התורה.

 ולכן דקדק הרב ז"ל בלשונו החופר או החורש לצורך הקרקע דוקא לצורך הקרקע הוי איסורו מדרבנן אבל לצורך הזרעים או לצורך האילנות הוי איסורו מן התורה. והשתא אתיא הלכתא למשה מסיני דעשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן עד ערב שביעית ודוקא בנטיעות שהם נוחות להתקלקל אבל בזקנות אסור שלשים יום קודם שביעית משום תוספת שביעית וגם זה מכלל הלכה למשה מסיני…

מדברי הרדב"ז מבואר שצריך להפריד בין שלושה סוגי חרישה:

חרישה שהיא לצורך תיקון הקרקע לזריעה, כדוגמת החרישה שלפני הזריעה, מותרת מהתורה, ואסורה רק מדרבנן, והיא החרישה הנזכרת בפרק א הלכה ד.

חרישה שהיא כדי לחפות את הזרעים, היא בעצם תולדת זורע, היא החרישה שנאסרה באיסור עשה, מן הפסוק 'בחריש ובקציר תשבות'.

וחרישה שהיא לאוורור הקרקע וגידול האילנות, שגם היא נקראת זריעה, כיוון שהיא נועדה לעזרה לצמחים קיימים.

החזון אי"ש (שביעית סימן יח אות ג), חולק על הרדב"ז, וסובר, שכל חרישה בשביעית אסורה מהתורה. ראייתו מכך שיש איסור חרישה גם בתוספת שביעית, אף ששם מדובר בחרישה כהכנה לזריעה.

החזון אי"ש (בעקבות מהר"י קורקוס על פרק א הלכה י) מסביר, שמה שכתב הרמב"ם " שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו", הכוונה בהקשר של מלאכות שעניינן הוא הצמחת פירות האילן, שזה הנושא של אותן הלכות, אבל ביחס לחרישה שנועדה לזריעה או נטיעה, גם הרמב"ם יודה שהיא אסורה מן התורה[1].

נטיעה

כפי שהסברנו בשיעור הקודם, גם לגבי נטיעה יש ראיה מסוגיית הגמרא בגיטין, שהיא אסורה מן התורה. ויש לכך גם סברא חזקה מאוד – מאוד לא סביר, שזמירה שנועדה להצמחת ענף חדש, תהיה אסורה, ואילו נטיעה, שמטרתה הצמחת אילן חדש שלם, תהיה מותרת מהתורה. ואכן, הר"ש, בפירושו למשנה (שביעית א, א ד"ה עוד ירושלמי) כותב להדיא, שנטיעה אסורה מהתורה, מקל וחומר מזריעה[2].

אמנם, אפשר להתווכח על הראיה הזו, כיוון שלא בטוח שנקודה זו בסוגיה נפסקה להלכה[3]. ואכן, מדברי הרמב"ם נראה שהוא מנה את הנטיעה כחלק מהמלאכות האסורות מדרבנן בלבד (שמתחילות בפרק א הלכה ד)[4].

הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון פרק ו[5]) כותב שיש לחלק בין שני סוגים של נטיעה:

מה שהקשה על דברי הרמב"ם, שאיסור נוטע הוא מדרבנן, מהא דגיטין… כבר העירותי שעיקר החילוק בין זורע לנוטע הוא דוקא בזורע יחור, שהוא חלוק בצורתו מזריעה שזורעין זרעים ותבואה. אבל אם הוא נוטע אילן ע"י זריעת גרעין, אע"פ שבלשון חכמים גם זה בכלל נטיעה הוא, על שם פעולתו היוצאת שמצמיח אילנות… מכל מקום הויא בכלל זריעה, כלשון הרמב"ם בהלכות כלאים…
ולפי זה, בירקות שדרכם לזרע זרעוני גינה במקום אחד בערוגה בדוחק, וכשיצמחו עורים אותם ושותלים אותם דרך שתילה בפיזור, הזריעה הראשונה היא מן התורה, והשניה מדרבנן.

היסוד של דברי הרב קוק הוא, שאף שמסברא היה מקום לומר שנטיעה חמורה מזמירה, סוף סוף, מדובר בפעולה בפני עצמה, ופעולה זו לא נאסרה מהתורה. כיוון שהולכים אחר הטכניקה של הפעולה, נמצא שאין הבדל בין צמח חד שנתי ובין עץ, לפי הרב קוק – אם זורעים זרע, זה אסור מהתורה, בין אם זורעים ירק ובין אם זורעים אילן. ואם שותלים ייחור, זה אסור רק מדרבנן, בין אם זה ייחור של אילן, ובין אם מדובר בייחור של ירק.

המהריט"ץ (שו"ת החדשות, סימן קעו) מציע הסבר פחות 'טכני':

וכיון דאתא לידן צריך לתת טוב טעם ודעת לדבר, שיש להקשות דזומר לא שייך אלא בגפנים שהוא מין אילן. וכיון דזומר את הגפן עובר בלאו, אמאי נוטע גפן יהיה פטור מן התורה. היה לנו לומר שחייב מן התורה מקל וחומר דזומר דתרויהו באילן הוו?!
אמנם הנראה לעניות דעתי, שהטעם הוא דזריעה הוא דבר שנהנה ממנה בשנת השמיטה, וכן זומר את הגפנים או אילנות נהנה ממעשיו בשנת השמיטה, ולכך עובר. אמנם נוטע אינו נהנה ממעשיו בשנת השמיטה עד אשר יגדל נטיעתו ולכך לא גזרה תורה. אמנם מדברי סופרים גזרו גם על הנטיעה.

המהריט"ץ אומר, שזמירה גורמת להצמחת ענף שיתן פירות עוד בשנת השמיטה. לעומת זאת, נטיעה, אינה נותנת פירות בשנת השמיטה עצמה, ולכן היא לא נאסרה מהתורה. לפי דבריו, כותב המהריט"ז, שגם מי שנוטע יחור של ירק, כיוון שייחור זה יתן פרי בשנת השמיטה, יהיה אסור מהתורה, בניגוד לדברי הרב קוק.

זמירה

זמירה בשאר אילנות

אחת המלאכות האסורות מהתורה לכל הדעות היא מלאכת זמירה. מטרתה של הזמירה היא לשיפור הצמחת האילן. בגדול, מטרת מלאכת הזמירה היא להצמיח ענף חדש, שיוכל להוציא פירות יותר טובים, מאשר הענף ה'זקן', ולמנוע 'התעייפות' של העץ כולו.

בסוגיא במועד קטן שהזכרנו (ב:) הגמרא מביאה ברייתא שממנה עולה שיש עוד מלאכות האסורות מהתורה:

ולא? והתניא: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח? תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא". לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך.
מנין שאין מקרסמין, ואין מזרדין, ואין מפסגין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך. מנין שאין מזבלין, ואין מפרקין, ואין מאבקין, ואין מעשנין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא.

כבר הזכרנו, שתירוצה של הגמרא הוא שהמלאכות האלו אסורות רק מדרבנן.

בין המלאכות האלו נזכר "מקרסמין". רש"י במקום מפרש:

מקרסמין – היינו, זימור, אלא שקירסום שייך באילנות.

לכאורה, העולה מדברי רש"י הוא, שזמירה אסורה מהתורה רק בכרם. אבל זמירת שאר אילנות, שמתרבה מ"לא כל מלאכה שבשדך", אסורה רק מדרבנן.

אמנם, ברמב"ם (פרק א הלכה ב) נראה, שזמירת כל האילנות אסורה מהתורה[6]:

הלכה ב: אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.

וכן כתבו עוד אחרונים, כדוגמת התוספות יום טוב (שביעית פרק ד משנה ד), ואגלי טל (זורע אות ב).

לעומת זאת, החזון אי"ש (סימן כא אות טו; סימן כו אות א) כותב שזמירה בשאר אילנות אסורה רק מדרבנן, בהתבסס על דברי הגמרא במועד קטן שציינו.

 בהסבר לשון הרמב"ם כותב החזון אי"ש (סימן כא שם):

נראה דכוונת רבנו כאן לשלול, שלא נאמר שאין דין שביעית באילנות אלא בכרם, וכדכתיב קרא "כרמך לא תזרע ואת ענבי נזירך לא תבצור". וכשאתה אומר כן, שאר אילנות מותר לבצור כדרך הבוצרים ומותר לבצור לעבודת האילן, ומותר גם לנטוע להבריך ולהרכיב, ולזה הקדים רבנו, אע"ג דכתיב כרם, אחד כרם ואחד שאר אילנות בכלל איסור עבודת האילן.

כלומר, החידוש העיקרי שרוצה הרמב"ם לומר הוא, שאיסורי ההצמחה נוהגים בכל האילנות. אלא שאם כן קשה, מדוע בצירה ונטיעה אסורים מהתורה בכל האילנות, ואילו זמירה אסורה רק בגפן? על כך כותב החזון אי"ש:

ולפי שהעבודות משתנות בשינוי קל. כגון חרישה הויא אב, וחפירה ועידור –  תולדה. כמו כן, הזימור של שאר אילנות חלוק מזימור גפן, מצד טיב עבודתו.

כלומר, הזמירה בגפן שונה בטבעה מהזמירה בשאר האילנות, והיא מהותית ביותר לדרך הצמחת הגפן. להסבר הדברים, נתבונן בגמרא בסנהדרין (כו.):

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא. פגע בהו ריש לקיש, איטפיל בהדייהו, אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא. חזייה לההוא גברא דקא כריב. אמר להן: כהן וחורש? אמרו לו: יכול לומר: אגיסטון אני בתוכו. תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, אמר להן: כהן וזמר? אמר לו: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך. אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.
רש"י: כהן וחורש – זה כהן הוא שחורש בשביעית, דאמרינן לקמן נחשדו כהנים על השביעית. אגיסטון – שכיר, וקרקע של נכרי הוא, אי נמי: משום ארנונא שכרו בעל הבית לחרוש. כסח – זומר כרם. עקל – דדורתא, וצריכא לבית הבד לקשור את תפוח הזיתים כשעוצרין אותן בקורה. הלב יודע – לבו יודע אם לעקל נתכוין או לעקלקלות. לעקלקלות – לעבור על הדת.

מן הסוגיא עולה, שאם כוונתו של הזומר היא רק לקחת ענפים 'לעקל בית הבד', אין בכך איסור זמור. על כך מקשים התוספות (ד"ה לעקל):

לעקל בית הבד אני צריך – וקשה, דמכל מקום, מה בכך?! מכל מקום הוה משביח הכרם דהכי אמרינן פרק כלל גדול (שבת דף עג: ושם) הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע

הרי שמבואר בגמרא בשבת, שגם הזומר לעצים חייב אף על מלאכת זומר? עונים התוספות:

ויש לומר, דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה, דליכא לחייבו משום נוטע. כדאמרינן גבי שבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו, אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע אבל הכא קשיא ליה.

כלומר, לפעמים הזמירה אינה מועילה לעץ כלל. ובמקרה כזה, היא לא נאסרה בתורת זמירה.

נמצא, שזמירה שאינה מועילה לעץ, מותרת. כדוגמא לדבר, נביא את דבריו של הרב קוק (משפט כהן סימן סז):

הזמירה, כפי מה שהיא מורגלת בימינו בגפנים המורכבים, איננה אותה הזמירה שהיתה נוהגת בימים הראשונים, וכמו שנוהגים הערבים עד הנה לזמר את גפניהם הגדלים פרא בלא הרכבה, שהם חותכים ראשי הענפים או חלקים מהם, ומניחים חלקים גדולים. והכונה של מלאכה זו היא פשוט להוסיף פירות הגפן.
אבל מה שנוהגין בגפנים המורכבים לחתוך את כל הזמורות עד סמוך לגוף האילן אין כונת זמירה זו להוסיף פירות, כי יודעי דבר אומרים, שאם יונחו הגפנים בלא זמירה, ויהיו להם ענפים ארוכים, יעשו בשנה זו פירות הרבה יותר ממדת הפירות שעשו ע"י זמירה הנהוגה, אלא שע"י רבוי הפירות ושלוח הענפים יוכחש הרבה האילן, ובמשך זמן קטן ייבש לגמרי.
על – כן כונת זמירה זו בעיקרה היא לאוקמי אילנא שיעמוד חי, כפי טבע גידולו. ויש לומר שזהו בכלל המזנב בגפנים, ששנינו בפרק ד משנה ו, לבד מה שיש אומרים שזמור של תורה הוא דוקא כשחותך את הענפים היבשים.

עוד יש להוסיף את מה שכותב החזון אי"ש (סימן יט אות יד):

ובודאי אי אפשר לפרש שכסח באופן שאינו מועיל. דאם כן, למה אמר הלב יודע וכו'… אלא כוונתם, שכל זימור צריך דקדוק וחכמה והרבה מומים יש באילנות שגורמים גרעון בגידולן ובפירותיהן. וכל זימור שאינו על צד הדקדוק עושה גרעון בפירות… לעניין שביעית, כיון שאין עושין כן, והוא נתכוין לעצים, שרי. אבל אם נתכוון לזימור, אסור והיינו דאמר הלב יודע.

על כל פנים, לכתחילה אין נוהגים להתיר זמירה בגינות הביתיות, במיוחד בגפנים, אלא אם כן מדובר בגיזום שכל עניינו לנוי בלבד , לא מחמת ההצמחה מחדש, אלא מצורת העץ, הוא מותר גם בגינות פרטיות.

**************

---

[1] במקומות האחרים שבהם אומר הרמב"ם שאין לוקים על חרישה, יש לומר שאמנם אין לוקים, אבל יש איסור דאורייתא. והסיבה – חרישה אסורה מכח הלכה למשה מסיני או מכח העשה של "ושבתה הארץ".

[2] וכן הקשה במנחת חינוך (שכז אות ב).

[3] כך מציע המנחת חינוך שם.

[4] כך הבינו מרבית האחרונים בדעתו, בניגוד לחזון אי"ש (שביעית סימן יז אות כ) שכתב שלדעת הרמב"ם נטיעה אסורה מהתורה, אלא שאין לוקים עליה, כי היא נלמדת רק מקל וחומר.

[5] ועיקר חילוקו כתוב גם במבוא לשבת הארץ פרק ד.

[6] בפירוש המשנה (פרק ב משנה ג) כותב הרמב"ם: "מזרדין, כריתת הזרדין המתפשטין מן האילנות", דהיינו זימור. והרי זה כעין מה שפירש רש"י על מקרסמין.