בשיעורים הקודמים, דיברנו על המלאכות האסורות בשביעית מהתורה, בעיקר בעקבות דבריו של רבא, שהתורה פירטה ארבע מלאכות למרות ששתים מהן הן תולדות של שתי האחרות, כדי ללמד שרק ארבע מלאכות אלו אסורות מהתורה. התייחסנו גם למלאכת חרישה, שאולי אסורה גם היא מהתורה, מסיבה נוספת.
אולם, לכאורה, יש מקור נוסף ללימוד של איסורי מלאכה בשביעית. שכן, הרמב"ם (פרק א הלכה א[1]) כותב, שבשמיטה יש גם איסור עשה:
מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
האם איסור העשה מוסיף משהו על הלאווים, מלבד העובדה שעוברים גם בעשה?
נסקור כמה מהדיונים בנושא:
עשיית מלאכה על ידי גוי
המנחת חינוך (מצווה קיב אות א) כותב:
…. ודע דשביעית בענין אחד חמור משבת ויום טוב. דבשבת ויום טוב איכא איסור על העושה מלאכה בעצמו, אבל ע"י גוי הוא רק שבות… ובשמיטה אם עושה עבודת הארץ כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר ע"י גוי, נהי דהלא תעשה של עבודת הארץ אינו, כי הכל כתוב לנוכח 'שדך לא תזרע', אך בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו ע"י אחרים. דכתיב 'שבת שבתון יהיה לארץ ושבתה הארץ'. מבואר גזירת הכתוב דהארץ תשבות. וכמו שמצווים על שביתת כלים ושביתת בהמה בשבת כן מוזהרים על שביתת הארץ בשמיטה.
והמשכיר לעכו"ם או לישראל השדה עובר המשכיר משום שביתת שדהו. הכלל: כמו שביתת בהמה בשבת כן הוא שביתת קרקע בשמיטה.
וכן כותב גם בערוך השולחן העתיד (יט, יט):
ונראה דכל מה שאסור בשביעית אפילו ע׳״י גויים אסור, ומן התורה. ולא דמי לשבת דאמירה לגוי שבות, דלא דמי. דבשבת מלאכה נאסרה, ולא שביתת שדה. מה שאין כן בשביעית ששביתת שדה היא המצוה, אם כן, מה לי על ידו או ע׳״י גוי, סוף סוף עובר על שביתת הארץ.
כלומר, לדעתם מצוות העשה היא שהארץ תשבות, כעין איסור שביתת בהמה בשבת, ולדבריהם, לא מרווחים במה שהמלאכות יעשו על ידי גוי.
דברים אלו תלויים ביחס שבין הכותרת של הרמב"ם להלכות שמיטה ויובל לדבריו בגוף ההלכות. בכותרת של הלכות שמיטה ויובל כותב הרמב"ם:
הלכות שמיטה ויובל. יש בכללן שתים ועשרים מצות, תשע מצות עשה, ושלש עשרה מצות לא תעשה. וזהו פרטן: (א) שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. (ב) שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו…
כאן נראה, שהאיסור הוא איסור חפצא על הארץ. אבל בגוף הדברים כותב הרמב"ם (פרק א הלכה א):
מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
ובדבריו כאן, נראה שמדובר באיסור על הגברא.
הרב קוק דן בכך בהרחבה בקונטרס האחרון בשבת הארץ (אות א):
לשון הרמב"ם במנין המצות: א' שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. תלה את השביתה בארץ, ומזה נראה כדעת רש"ל ומנחת חינוך, שיש איסור בעבודת הארץ אפילו אם נעבדת ע"י נכרים. ולפי זה, לא רק שיש איסור תורה אם ישראל עושה את עבודת הארץ ע"י פועלים נכרים, אלא שגם אסור להניח נכרים לעבוד, שהרי בזה שהם עובדים הם מבטלים אותנו ממצוות עשה דשביתת הארץ.
ויש לומר עוד, שמצוות עשה ד'ושבתה הארץ', אם נאמר שהיא בפני עצמה אינה שייכה דוקא על בעל השדה אלא היא מצוה כללית לכל ישראל, לפי זה כל מי שעובר עבירה ועושה עבודת הארץ בשביעית לא רק שהוא בעצמו עובר על עשה ולא תעשה, אלא הוא מכשיל בזה את כל ישראל, שהכל מבטלים על ידו את מצות ושבתה הארץ.
…ועוד נראה כן, דאין שום איסור לישראל במה שהנכרי עובד, מהא דכתב הרמב"ם (פ"ד הכ"ט): "נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם", ואם נאמר שמכל מקום אנו עוברים במצות עשה של שביתת הארץ ע"י עבודתם של נכרים – אדרבא היה ראוי לגזור עליהם, כדי שנהיה אנו מוצלים ממכשול. …..וכיון שכן, אי אפשר לפרש דושבתה הארץ הוא ענין בפני עצמו, שאנו מצווים שהארץ תשבות ולא יעבד בה בשום אופן, (מפני שכתוב במצות עשה זו שלא בלשון נוכח, כמו בלא תעשה דשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור דכתיב בהם לשון נוכח, ומשמע דלישראל מזהר רחמנא, אבל בושבתה הארץ, דכתיב סתם, הוי כמו שביתת בהמה שישראל עובר כשהנכרי עובד, וחמיר מינה דשם כתיב למען ינוח שורך, בלשון נוכח, א"כ אין עובר כ"א בעל השור, אבל כאן דכתיב ושבתה הארץ, אם נאמר שזה המקרא לא קאי אשלאחריו, אז כל ישראל עוברים ע"י מה שהנכרי עובד כיון שאין הארץ שובתת).
והכי משמע פשטא דקרא, דכתיב: והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם, ואומר: אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה, משמע, שכיון שישראל אינם עובדים אותה נקראת שהיא שובתת, אע"פ שנכרים עובדים אותה, שאע"פ שאמרו (שבת קמה:, יומא נד.): "נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה", מכל מקום היו בכלל ארץ ישראל נכרים העובדים את אדמתה… ונראים הדברים מכאן, שמה שהנכרים עובדים אין זה נקרא מניעת שביתה.
ואם כן כונת הכתוב "ושבתה הארץ שבת לד"' היא, שישראל, שהוא המחויב לשבות, לא יעבוד את הארץ…
ואם כן, מסקנת הרב קוק היא, שהעשה הוא איסור גברא, על יהודים בלבד, כמו הלאו, וכפי שהוא מדייק מניסוח הרמב"ם בהלכות. אמנם, כמה אחרונים מציינים, שמדברי תוספות רבנו אלחנן (עבודה זרה טו: ד"ה מי דמי) נראה שהוא אכן הבין שיש איסור עשה אם מאפשר לגוי לעבוד בשדהו בשביעית[2].
נציין, שלשאלה זו יש השלכה גם לשאלה, מה קורה אם לאדם יש גינה בבית משותף, וועד הבית מפעיל גנן שעולה מלאכות גם בשנת שמיטה, ושאלות דומות[3].
זריעה לפני ראש השנה וזריעה בגרמא
המנחת חינוך (שכו, אות א בסופו) דן בשאלה, אם אין איסור זריעה בתוספת שביעית, האם מותר לזרוע לפני שנת שמיטה, באופן שהזרע ישריש בארץ, רק בשנת השמיטה. שכן, יש מקום לומר, שמצד חובת שביתת הארץ, אם הארץ נשרשת בשמיטה, הרי שסוף סוף, הארץ אינה שובתת. גם החזון אי"ש דן בעניין הזה ומסקנתו (סימן כב, אות ה) שאין בזה איסור.
בכיוון קצת אחר, האגלי טל (מלאכת זורע, סק"ח אות ב) כותב שיש מקום לומר, שבשנת השמיטה, אם אדם שם זרע בקרקע, והזרע לא השריש, לא יעבור על מלאכת זורע, כיוון שסוף סוף, הארץ שבתה.
כהמשך לעניין זה, יש מקום לדון בשאלה האם זריעה בגרמא אסורה בשנת השמיטה. אציין רק לפתח תשובתו של הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה ג, ה, כאן):
הגאון רבי צבי פסח פרנק בכרם ציון השלם (אוצר השביעית סימן י"ב) חקר בשאלה זו האם גרמא מותר בשביעית או אסור, והבחין שם בין הלאו, שנאמר בלשון נוכח: "שדך לא תזרע" – משמע שדווקא בידים אסור אבל גרמא שרי (עיין שבת קכ:), לבין העשה, שנאמר בלשון נסתר: "ושבתה הארץ שבת לה'" – משמע שכל שהארץ לא שובתת הוא מבטל עשה ולכן גם גרמא אסור…
אך כבר לעיל (סימן ד' אות ב') הבאנו את דעת מרן הרב זצ"ל בשבת הארץ, שהעשה לא בא להוסיף על הלאו. וכל מה שמותר בלאו מותר גם בעשה. ועל פי זה התיר אמירה לנוכרי בשביעית מהתורה. ואף על פי כן, נראה שלדעתו גרמא חמור יותר מאמירה לנוכרי. כי בגרמא נוצר שילוב בין הלאו והעשה, שהארץ לא שובתת כתוצאה ממעשיו של הגורם, ולזה נתכוונה התורה בהגדירה את מלאכות שביעית בלאו ועשה גם יחד. ולא דמי לגוי, ששם הארץ אמנם אינה שובתת אך סוף סוף, הישראל שאמר לגוי לא עשה כלום אלא דיבור בעלמא. ומכיון שאין החיוב על הארץ לשבות אלא ממעשה ישראל, אין באמירה זו איסור מהתורה. אך בגרמא, שהישראל עושה מעשה, אם כי מעשה עקיף, וכתוצאה ממנו הארץ לא שובתת, יתכן לומר שיש בדבר איסור מהתורה.
עבודה כרגיל בשמיטה
בשבת הארץ (פרק א הלכה ד) כתב:
והעושה את כל עבודת הקרקע כולה בשביעית כדרכו בכל השנים, ואע״פ שלא זרע וזמר ולא קצר ובצר, כגון שהיתה לו שדה כזאת שהיתה צריכה רק לנטיעה להברכה והרכבה, זיבול וחרישה וכיוצא בהן, ועבד אותה בלא שינוי מדרכי העבודה בכל השנים, נראה שהוא עובר בעשה של תורה.
דברי הרב קוק מתאימים לשיטת הרמב"ן שכתב במצוות קדושים תהיו (ויקרא יט, ב) שישנן מצוות שהן על דרך של כלל ופרט. למשל, בשבת אסרה התורה את המלאכות בלאו, ומלבד זאת יש עשה כללי למי שטורח בשבת יותר מדי, ועובר על 'שבתון' של מנוחה.
כיוצא בכך כותב כאן הרב קוק. גם מי שלא עשה מלאכות דאורייתא, אבל עבד בשדה באופן רצוף כאילו מדובר בשנה רגילה, ביטל מצוות עשה מהתורה.
*********
[1] הפניה סתמית בשיעור זה ברמב"ם היא להלכות שמיטה ויובל.
[2] ראו מעדני ארץ שביעית יג, יח; הערות המהדיר במנחת חינוך על מצווה שלא, סק"א; דרך אמונה בתחילת הלכות שמיטה ויובל.
[3] הנושא של גרמא זוקק דיון ממוקד בפני עצמו, וכאן הזכרתי אותו רק בהקשר של הדיון על העשה שבשביעית.