לאחר מיתתם של בני אהרון, נדב ואביהו, אומר משה לאהרון: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
רש"י במקום כותב:
הוא אשר דבר וגו' – היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.
ועל פני כל העם אכבד – כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים…
רש"י מסביר, שהקדושה נובעת מכך שהעולם רואה, שהקב"ה בוחר לעשות דין גם בצדיקים. בדרך זו הלכו עוד מפרשים רבים.
אבל השנה הכרתי גם את פירושו של הרשב"ם:
ועל פני כל העם אכבד – זהו כבוד שכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו.
לדעת הרשב"ם, לא נדב ואביהו הם הקרובים שבהם התקדש הקב"ה, אלא אהרון. ולא בשל העונש של הקב"ה, אלא בשל התגובה של אהרון למות שני בניו. הוא הניח אבלו, ועסק בעבודת בוראו כפי שנצטווה, וזהו קידוש השם.
אנחנו נמצאים בתווך, בין שני ימי זכרון – לשואה מחד, ולחללי מערכות ישראל מאידך, ובשניהם אנחנו עסוקים בקידוש השם. אולם, האם קידוש השם הוא רק בעצם העובדה שהם נפלו או נרצחו? האם רק בשל העובדה שהם 'מתו על קידוש השם'?
השבוע, כשלמדתי קצת על השואה, למדתי רבות על ה'עמידה' היהודית בשואה. רוב היהודים בשואה לא ניסו להילחם בנאצים, ימח שמם, עם נשק. אין לנו הרבה מרידות, כמו זו של גטו ורשה או עובדי המשרפות של אושוויץ. אבל זה לא אומר, שלא היתה התנגדות ו'עמידה' יהודית, לנוכח זוועות השואה. עמידה יהודית, זה להתעקש ללמוד תורה ולקיים מצוות, גם בתוך הגהינום של הגיטאות והמחנות. עמידה יהודית, זה להמשיך בפעילות תרבות בגיטאות. זה להמשיך לשמור על צלם אנוש ולא לאבד את המוסר, גם כשרעבים עד מוות.
ואולי, כמו אהרון בשעתו, כשהקב"ה מתקדש בקרוביו בשואה, זה לא רק בקידוש השם שבמותם, אלא בציווי אלינו, לנהוג כמותם, להתאמץ יותר להיות דבקים בעבודת השם, בשמירה על חיי מוסר ועל אנושיות גבוהה.