אחת המצוות בפרשתנו (פרק כב) היא מצוות שילוח הקן:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל  הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

מה טעמה של מצווה זו?

רבים מהראשונים הבינו, שמצווה זו קשורה באיסור צער בעלי חיים. כך למשל כותב הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מח):

וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא בנחירה ולא יחתך מהם אבר כמו שבארנו, וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם. כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב"ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם, והיה זה הדין מיוחד בשור ושה, מפני שהם מותר לנו אכילתם מן הבייתות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם את הולד, וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן.

הרמב"ם כותב בפירוש, שהרחקת האם נועדה כדי שלא תצטער במיתת ילדיה.

הרמב"ן (בפירושו לתורה על אתר) הלך בדרך דומה לדרכו של הרמב"ם, אלא שהוא סבור שהתועלת מן האיסור אינה לציפור כשלעצמה:

וכן מה שאמרו 'לפי שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות', לומר שלא חס הא-ל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו. שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו 'טוב שבטבחים שותפו של עמלק'. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות.

לדעת הרמב"ן, צער בעלי חיים אינו מכוון אל בעלי החיים באמת, אלא הוא נועד להדריך אותנו למידת הרחמים. ועל כל פנים, המשותף לרמב"ם ולרמב"ן הוא, שאיסור לקיחת האם ובניה קשור בצער בעלי חיים.

הסבר אחר כתב בשו"ת חוות יאיר (סימן סז) בשם הזוהר:

טעם שכתב בזוהר שהוא כדי שהעוף אם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה וע"י כך יתגלגלו רחמי המקום ב"ה על בניו שבגלות.

לדעת הזוהר, מטרת שילוח הקן היא לא לרחם על הציפור, אלא אדרבה, לצער אותה. כאשר הציפור תצטער ותבקש על בניה, זה יעורר את רחמיו של הקב"ה על בניו שבגלות.

לשאלה של טעמה של מצוות שילוח הקן יש גם השלכה מעשית. הפוסקים דנים בשאלה, האם אדם חייב לשלח את הקן כאשר הוא רואה קן לפניו. אין ספק, שאדם לא חייב ללכת לחפש קיני ציפורים כדי לקיים מצוות שילוח הקן. הדבר הזה מפורש בגמרא (חולין קלט:), והוא נלמד מכך שהתורה אומרת 'כי יקרא' – ולא שתחפש אחריו. אבל, כאשר נקרה לפני אדם קן ציפור, האם הוא חייב לשלח את האם, או שרק אם הוא מעוניין בבנים הוא צריך לשלח את האם?

הרמב"ם שציטטנו כותב דברים מפורשים בעניין:

כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה.

כלומר, הטירחה שבשילוח האם תגרום לכך שאדם ימנע בכלל מלקחת את האם או את הבנים. ואדרבה, נראה מדבריו שזו מעלה גדולה יותר, שהרי יש בזה פחות אכזריות. לעומת זאת, לטעמו של הזוהר, יש עניין לשלח את הקן, דווקא בגלל שהדבר גורם לאם להצטער, וכן למד ממנו החוות יאיר.

גם למעשה נחלקו בזה הפוסקים. לדעת החוות יאיר, אכן יש חובה לשלח את הקן כאשר אדם מגלה קן כזה. אבל החת"ם סופר (שו"ת, אורח חיים סימן ק) כותב שאין לעשות זאת, ואדרבה, זוהי אכזריות.