לכולנו ברור, ששנת ה'תשפ"ב עומדת להיות שנת שמיטה. זה ברור לנו, בין השאר, משום שברור לנו ששנת התשע"ה היתה שנת שמיטה, וכן הלאה, אחורה בזמן.
אבל, בעבר, היו כמה וכמה פולמוסים בשאלה מתי בדיוק אמורה להיות שנת השמיטה.
שנות השמיטה ובריאת העולם
מניין שנות השמיטה המקובל בידינו, נראה כאילו הוא מבריאת העולם. שכן, שנת התשפ"ב, הלא היא שנת 5782, מתחלקת ללא שארית ב-7. אבל בעצם, אין שום קשר בין מניין שנות העולם ובין שנות השמיטה. כך כתוב ברמב"ם (שמיטה ויובל פרק י)[1]:
הלכה א: מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים… הלכה ב: ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ… בכבוש הארץ ושבע שנים בחילוק…. הלכה ג: שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו, ושנה שיצאו בה שחרב הבית בראשונה מוצאי שביעית היתה ושנת שש ושלשים ביובל היתה… משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים שנה עמד, ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא והיא הביאה השנייה, ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר…
כפי שמציין הרמב"ם, מניין השמיטין והיובלות התחיל רק לאחר כיבוש וחלוקת הארץ בימי יהושע, ולאחר גלות ראשונה, התחדש המניין רק בימי עזרא. כך שאין שום קשר בין מניין השמיטים ובין בריאת העולם.
הרמב"ם מונה גם כמה וכמה תאריכים שבהם ברור לנו שהיתה שנת שמיטה. אבל התאריך המשמעותי ביותר, ונקודת המוצא של כל הדיונים בסוגיית זמני שנות השמיטה, הוא תאריך ספציפי – שנת חורבן בית המקדש השני. כעת נצטט מתוך הברייתא שהיא מקור הדברים של הרמב"ם (תענית כט.):
תניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתה של יהויריב היתה… וכן בשניה.
הנקודה החשובה לענייננו היא, שהבריתא אומרת, שבית המקדש השני חרב במוצאי שביעית. כיוון שיש לנו הרבה מקורות היסטוריים המצביעים על השנה שבה התרחש חורבן בית המקדש השני, היה מתבקש שיש לנו זיהוי מדוייק של השנה שבה היתה השנה הראשונה לשמיטה.
ואכן, אם חורבן הבית התרחש בשנת 70 לספירה, וזו היתה שנה ראשונה למחזור השמיטה, הרי ששנת 69 היתה שנת שמיטה. ולכן, קיץ 2022, הלא היא שנת התשפ"ב, שבו ימלאו 1953 שנים מאז שנת 69, תהיה שנת שמיטה, בתום 279 מחזורים, מאז השמיטה ערב החורבן.
מחזור שנות השמיטה
נחלקו רבי יהודה ורבנן (נדרים סא.) בשאלה כיצד למנות את שנות השמיטה והיובל:
"וקדשתם את שנת החמשים שנה" – שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת, מכאן אמרו: יובל אינו עולה למנין שבוע.
רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע.
כלומר, לדעת רבנן, מחזור היובל הוא מחזור של 50 שנה. 49 שנים, שבמהלכן 7 שמיטות, ולאחר השמיטה האחרונה, עוד שנה שהיא שנת יובל, כך שמגיעים לסך של 50 שנה. בשנה ה-51 מתחילים למנות שוב שנות שמיטה. לעומת זאת, לדעת רבי יהודה שנת היובל היא גם השנה הראשונה למחזור שנות השמיטה החדש.
בזמן שהיובל נוהג, ברור שיהיה הבדל בין רבנן ובין רבי יהודה בחישוב השנים. אולם, מה קורה בזמן שאין היובל נוהג? הברייתא במסכת ערכין (לב: – לג.) אומרת:
ומי מנו שמיטין ויובלות? השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, עזרא דכתיב ביה: כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים ושש מאות וששים הוה מני?…
אמר רב נחמן בר יצחק: מנו יובלות לקדש שמיטין.
הניחא לרבנן דאמרי: שנת חמשים אינה מן המנין, אלא לרבי יהודה דאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, למה לי? בשמיטין סגיא!
הא ודאי דלא כרבי יהודה.
הגמרא אומרת, שגם בזמן שאין היובל נוהג, לדעת רבנן מנו יובלות כדי לקדש את השמיטות, שכן נהגו. אבל לרבי יהודה, אכן אין צורך לקדש את שנות היובל, כי מחזור השמיטה אינו קשור ליובל.
הראשונים נחלקו כמי ההלכה. לשיטת התוספות (עבודה זרה ט: ד"ה האי מאן) הלכה כרבי יהודה. וכן היא דעת הרא"ש (עבודה זרה א, ז) ועוד ראשונים. ולשיטתם, מאז החורבן, מונים שמיטה כל שבע שנים.
לעומת זאת, לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק י הלכה ז) הלכה כחכמים. ולפי חשבון זה, אחרי כל שבע שמיטות, יש להוסיף שנת חמישים, ורק לאחר מכן לחזור למחזור השביעיות.
ושיטת הגאונים, כפי שמביא אותה הרמב"ם (שם הלכה ה) שרק בבית ראשון מנו יובלות, כדעת חכמים. אבל לאחר שבטלו היובלות מהתורה, מונים שמיטות שבע שבע.
נמצא, שדעת רוב רובם של הראשונים היא, שבוודאי לאחר חורבן בית שני, מונים את השמיטות שבע שבע, בלי להתחשב ביובל, וזהו החשבון שהצגנו לעיל, שלפיו שנת השמיטה היתה שנת 69 לספירה, וממנה אפשר לחשב את כל השמיטין הבאות.
אבל לדעת חכמים, ולדעת הרמב"ם שפסק כמותם, צריכים לחשב מחזורים של יובל. הרמב"ם (שם) כותב ששנת 70 היתה שנה 15 למחזור היובל, ולפי זה, שנת 5770 היתה גם היא שנת יובל.
באיזו שנה לבריאת העולם חרב בית המקדש
הנקודה המורכבת והמבלבלת היא, שהראשונים לא השתמשו כמובן במניין לספירה המקובל בעולם המערבי, אלא במניין היהודי, המניין לבריאת העולם.
במאמר אחר (כאן) עמדנו על יסודות המניין הזה, ונביא רק את תמצית העניינים הנוגעים לנו.
המניין של סדר עולם רבה, שהוא הבסיס לאופן שבו אנו מונים היום, מניח שבית המקדש השני עמד 420 שנים.
אלא שיש לשים לב, לפער בין מה שכותב סדר עולם רבה ובין התיארוך המקובל היום. יש ביסוס מוצק מאוד לקביעה, שהחורבן היה בשנת 70 לספירה. וכדי שזה יסתדר עם הספירה שלנו לבריאת העולם, צריך להניח ששנת החורבן היתה שנת 3830. באותו מאמר עמדנו על כך, שהמניין של סדר עולם רבה מונה לאדם הראשון, ואילו המניין לבריאת העולם היום, המכונה גם המניין לבריאה או ליצירה, מתחיל שנה קודם. לכן, אם לפי החשבון שלנו, החורבן היה בשנת 3830, הרי שסדר עולם רבה אמור לציין זאת בתור שנת 3829.
כדי שהחשבון שלנו, לפיו שנת השמיטה הקרובה היא התשפ"ב, כלומר 5782, ולשיטת רבי יהודה שלא מתחשב במחזור היובלות אלא רק השמיטות בלבד, צריך להניח ששנת השמיטה הסמוכה לחורבן היתה בשנת 3829.
יש לציין, שהרמב"ם (שם הלכות ה-ו) כותב, ששיטת הגאונים היא ששנת 4936 למניין ליצירה, כלומר למניין המקובל היום, היא שנה ראשונה למחזור השמיטה. מה שתואם את החשבון המקובל היום, לפיו השנים בהן יש שמיטה, הן השנים לבריאת העולם המתחלקות בשבע ללא שארית.
מחלוקת הראשונים לגבי תאריך חורבן המקדש
כבר כתבנו, שחז"ל כותבים בכמה מקומות, וכך נוקט סדר עולם רבה, שבית המקדש השני עמד 420 שנים. אלא שהראשונים נחלקו, האם בית המקדש נחרב בשנה ה-420, או שהוא נחרב בשנה ה-421, כלומר, לאחר שמלאו כבר 420 שנים, בשנה שאחריה.
מחלוקת זו קשורה לביאור הסוגיה במסכת ערכין (יב:), אבל השורה התחתונה שלה היא, שלדעת הרשב"ם ור"י (המובאים בתוספות עבודה זרה ט: ד"ה האי) ועוד ראשונים, שנת החורבן היתה שנת 421 של בית המקדש, ואילו הרא"ש (עבודה זרה א, ז) ועוד ראשונים סוברים, ששנת החורבן היתה שנת 420.
התחשיב שהצגנו קודם, לפיו שנת החורבן היא שנת 70 לספירה, מתאים לדעת הרשב"ם וסיעתו, לפיה בית המקדש נחרב בשנת 3829 למניין בריאת העולם של סדר עולם רבה, שהיא שנת 3830 לפי המניין שלנו היום, המניין ליצירה.
האם שיטת הרשב"ם ור"י וסיעתם אינה תואמת את העובדות ההיסטוריות כפי שאנו מכירים היום?
הרא"ש (שם) כותב, שלשיטתו, שנת 5073 לבריאת העולם היא שנת שמיטה. לחשבונו, שנת 5073 התרחשה 1245 שנים לאחר החורבן (כפי שמבאר הפלפולא חריפתא שם אות ו), ולכן ברור שכשהרא"ש מדבר על שנת 5073, הוא מדבר מתוך הנחה ששנת החורבן היתה שנת 3828. ולדבריו, לדעת הרשב"ם וסיעתו, שנת השמיטה היא שנת 5074.
שתי הדעות, אינן מתאימות למה שמקובל היום. שכן, כפי שכבר ציינו, שנות השמיטה המקובלות היום, נוהגות בשנים שמניינן מתחלק ב-7 ללא שארית, אבל גם שנת 5073, וגם שנת 5074 אינן מתחלקות ב-7 ללא שארית.
ואכן, הדרישה (חושן משפט סז, אות ט) כתב, שדברי הרא"ש (ושאר הראשונים שהתייחסו למחלוקת זו) נוקטים מספרים לחשבונו של סדר עולם רבה, ואילו היום, אנו מונים ליצירה, כך שצריך להוסיף שנה. וממילא, לדעת הרא"ש, שנת 5074 היתה שנת שמיטה (מה שלא תואם את המניין שלנו) ולדעת הרשב"ם, שנת 5075 היא שנת שמיטה.
דעת הרמב"ם
לעיל נקטנו כדעת רוב הראשונים, שכשאומרים שהבית חרב במוצאי שביעית, הכוונה שתשעה באב שבו נחרב בית המקדש, היה בשנה הראשונה למחזור של שמיטה. שנה לפני כן, היתה שנת שמיטה. כשהגיע ראש השנה, כחמישים ימים לאחר החורבן, התחילה שנה שניה למחזור השמיטה.
אבל הרמב"ם הבין, שתשעה באב שבו נחרב בית המקדש היה שנת השמיטה עצמה, והשנה הראשונה למחזור השמיטה, התחילה בראש השנה, חמישים ימים לאחר החורבן. וכך היא לשונו (שם הלכה ד):
נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים, שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטים וליובלות, אותה השנה מוצאי שביעית היתה.
אם כן, לדעת רוב הראשונים, כדי להסתדר עם הספירה שלנו, יש להניח שבית המקדש נחרב בשנת 3830, כך ששנה לפני כן, בשנת 3829 היתה שנת שמיטה.
לעומת זאת, הרמב"ם כותב, ששנת 4936 ליצירה היא 1107 שנים לחורבן. כלומר, שנת החורבן הראשונה היתה שנת 3830[2]. כפי שהוא מסביר בעצמו, החורבן עצמו התקיים בט' באב, בשנת 3829 ליצירה (שהיא שנת 69 לספירה), אבל שנה זו אינה נחשבת כשנת חורבן, ומתחילים למנות את שנות החורבן רק בתשרי שלאחר מכן, שנת 3830. שנת 3829 היתה שנת שמיטה, ושנת 3830 היתה שנה ראשונה במחזור השמיטה.
ונמצא, שגם אם ההגדרה של שנת החורבן שונה אצל הרמב"ם, בפועל, הוא מסכים עם שיטת ר"י והרשב"ם, ששנת 3829 היתה שנת שמיטה.
הכרעת ההלכה וסיכום
הרמב"ם עצמו מציין, שאין לפסוק לפי החשבון שלו (המבוסס על דעת רבנן) אלא לפי מנהג הגאונים. ונימוקו:
ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית ועל זה אנו סומכין וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות.
אנחנו הולכים על פי המסורת, קובע הרמב"ם. ובעקבותיו כתב גם הבית יוסף (חושן משפט סז, ט):
והיום חמשים שנה נפל מחלוקת גדולה בין חכמי ארץ ישראל ומלכות מצרים בדבר זה. ומהר"ר לוי בן חביב ב'פירות שביעית' אשר לו הסכים שהשנה השביעית האמיתי היא אשר סמך עליה הרמב"ם… והסכים דעת ר"י לדעת הרמב"ם… ונראה שכך עלתה הסכמת כל החכמים הנזכרים שכך נוהגים בארץ ישראל…
וכן פסק הרמ"א (שם סעיף א):
ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת, והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היתה שמיטה, ואם כן יהיה שנת של"ד הבאה עלינו לטובה שמיטה, יהי רצון שיבנה בית המקדש ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה לפרט.
הכרעת ההלכה על פי המסורת, משאירה אותנו עם 'חופש פרשני' לגבי תאריך החורבן. כפי שציינו, לדעת הרמב"ם החורבן היה בשנת 69 ליצירה. ואילו לדעת הרשב"ם ור"י, הוא היה בשנת 70 ליצירה. אבל לשתי השיטות שנות השמיטה יוצאות אותו הדבר.
***************
[1] מקור דברי הרמב"ם בברייתא בסדר עולם רבה ובכמה מקומות בש"ס. לקמן נדון בדברים באופן מדוקדק יותר, וכאן הבאתי את דברי הרמב"ם למען הנוחות, משום הסדר שלהם.
[2] שכן, אם שנת 4936 היא השנה ה-1107 לחורבן, הרי שאם נפחית 1106 שנים, נגיע לשנה הראשונה לחורבן, שהיא שנת 3830.
לא הבנתי כלום ,מתי השנת שמיטה הבאה דחוף , אני צריכה לתכנן לגינה , בבקשה
הדיון כאן הוא להבנת חישוב שנות השמיטה.
שנת השמיטה האחרונה היתה שנת תשפ"ב (לפני שנתים) ושנת השמיטה הבאה היא תשפ"ט.