אוקמי ומקום הפסד
כפי שהזכרנו במקום אחר, הגמרא בתחילת מועד קטן מסבירה, שהסיבה שמותר להשקות בשביעית היא שמדובר באיסור דרבנן. אבל לא לגמרי ברור בגמרא, למה העובדה שמדובר באיסור דרבנן אומרת שאפשר להתיר השקיה. למה היא לא אסורה מדרבנן?
לגבי חול המועד, הגמרא אמרה שהשקיה מותרת כי 'במקום פסידא שרו רבנן'. פשטות הדברים היא, שגם בשמיטה, טעם ההיתר הוא משום פסידא. ואם כן, אפשר לומר שבאופן כללי, בכל מלאכות דרבנן יהיה היתר במקום הפסד. כך נראה גם מדברי הרמב"ם (שמיטה פרק א):
הלכה ז: סוקרין את האילן בסקרא, וטוענין אותו באבנים ועודרין תחת הגפנים, והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור ואם לסתום את הפצימים מותר. הלכה ח: משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר, וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה… הלכה ט: ועושין עוגיות לגפנים, ועושין את אמת המים כתחלה וממלאין את הנקעים מים.
הלכה י: ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
פשטות לשון הרמב"ם היא, שההיתר של הלכה י, שהוא 'שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה", חל על כל איסורי דרבנן שנזכרו לעיל – לא רק ענייני השקיה, אלא גם לטעון את האילן באבנים, או לקשקש בזיתים וכיוצא בזה.
הנמוקי יוסף (מועד קטן א. ד"ה משקין) כותב:
ובשביעית נמי משקין… דאע"ג דכל עבודת הקרקע נאסרת בשביעית… כגון מזבלין ומקרסמין… כל אלו מלאכות חשובות הן, דסגי להו בפעם אחת בשנה, דומיא דזריעה וזמירה. אבל השקאה דצריכה תדיר, לא מקרי עבודה חשובה ולפיכך שריא.
לדעת הנמוקי יוסף, רק מלאכת השקיה הותרה, מפני שהיא אינה מלאכה חשובה. והראיה, שצריכים לעשותה באופן תדיר. אבל מלאכות שעושים רק פעם בשנה, כמו זיבול, הן מלאכות חשובות שלא הותרו במקום הפסד.
בהמשך סוגיית הגמרא במועד קטן (ג.) אומרת הגמרא:
יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים – תלמוד לומר: שדך לא תזרע. זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה – להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם…
וקשקוש בשביעית מי שרי? והא כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה. תשמטנה – מלקשקש, ונטשתה – מלסקל
אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו; חד – אברויי אילני, וחד – סתומי פילי. אברויי אילן – אסור, סתומי פילי – שרי.
בדומה לאבחנה של הגמרא במועד קטן, גם בסוגיה במסכת עבודה זרה (נ:) הגמרא אומרת שיש הבדל בין אוקמי אילנא שמותר, ובין אברויי אילנא, שאסור.
הריטב"א (מועד קטן ג.) כותב:
סתומי פילי שרי – פירוש שאינו אלא לאוקומי בעלמא שלא יכנס השמש בין הבקעים ולא חשיבא עבודה, אבל יש קשקוש לחזק האילן ולהשביחו וחשיבא עבודה ואסיר.
על פניו, הריטב"א הולך בדרכו של הנמוקי יוסף. לא כל מלאכה דרבנן הותרה, אלא רק כאלו שיש להן מעמד מיוחד. הנמוקי יוסף ציין את השקיה כמלאכה שהותרה בגלל שהיא אינה מלאכה חשובה. והריטב"א אומר, שכל מלאכות שהן רק 'לאוקמי', הן מלאכות לא חשובות.
לעומת זאת, רש"י במועד קטן (שם) כתב:
סתומי פילי – שמסתם בקעים של אילן. שרי – דאית ביה משום פסידא.
רש"י כנראה מבין, שהאבחנה בין אוקמי לאברויי, היא כמו האבחנה בין הגנה מהפסד למניעת רווח. הגנה מהפסד מותרת, משום ההפסד. מניעת רווח אינה נחשבת הפסד.
האם לשיטת הריטב"א והנמוקי יוסף, ההיתר של 'הפסד' קיים בנוסף על ההיתר של 'לאוקמי'? מדברי החזון אי"ש (שביעית יז, סק"כ) נראה שאכן שני היסודות קיימים. החזון אי"ש הבין, שהגמרא אומרת שמלאכות דרבנן שאסורות, הותרו במקום הפסד. בנוסף, ישנו סוג של 'קשקוש' בשביעית, שהוא מותר, ובכלל לא נאסר, משום הוא רק לאוקמי. אמנם, החזון אי"ש מציין שפשטות הדברים ברמב"ם אינה כן.
במלאכות דאורייתא
לאבחנה בין אוקמי ובין הפסד, ניתן למצוא ביטוי גם בדיון נוסף. כזכור, התירוץ של אביי היה, ששביעית בזמן הזה דרבנן, ולכן יש להתיר השקיה. בפשטות, לפי אביי אין צורך לאבחנה בין מלאכות דרבנן ומלאכות דאוריתא, ואת כולן ניתן להתיר במקום הפסד. האם כך להלכה?
במנחת שלמה (חלק א סימן נא אות ח) כתב:
האם הותרו גם עבודות דאורייתא לאוקמי אילנא בכללא דלאוקומי שרי?
נראה דעבודות דאורייתא אסירי. שהרי היתר חרישה בעשר נטיעות מבואר בירושלמי דהוא כדי שלא יתיבשו, והריטב"א בסוכה ל"ג כתב כדי שלא ימותו, ואפילו הכי, בשביעית עצמה אסור…
עיין בריש מועד קטן לענין משקין בית השלחין, דקרי ליה בגמרא משום פסידא, ואפילו הכי, מבואר שם דלא שרי אלא בדרבנן. ואף אם נאמר דאליבא דרבי שפיר מודה רבא לאביי דשרי גם בעבודות שעיקרן מדאורייתא, מכל מקום נראה דמקום פסידא קיל טפי מסתם לאוקומי…
ועיין בשבת הארץ (פרק א הלכה כ) ובהלכות שביעית להגרי"מ טוקצינסקי ז"ל שכתבו דמותר לאוקומי אף בזימור דאורייתא והסתמכו על פי' הר"ח שם במס' ע"ז… נראה כדבריהם, משום דמסתבר שגם אביי דסובר שגם תולדות אסירי מדאורייתא גם כן סובר הך כללא דלאוקמי שרי…
המנחת שלמה כותב, שאפשר לומר, שמלאכות שהן לאוקמי בלבד, יהיו קלות יותר מאשר היתר מלאכות דאורייתא במקום הפסד.
לעומת זאת, הרב קוק (שבת הארץ א, סוף הלכה כ) למד מדברי הרמב"ם, שכל ההיתר במלאכות, גם במלאכות שהן לאוקמי, הוא רק במלאכות דרבנן ובמקום הפסד:
יש אומרים (-ובצד הוא מפנה לרמב"ם), שכל החילוק בין לאוקמי אילנא ולאברויי אילנא, אינו כי אם במלאכות שהן דרבנן. שכשהיא לאוקמי אילנא הוי הפסד, ולא גזרו רבנן.
ולפי זה, בזומר שהוא מלאכה האסורה מן התורה, אין הפרש בין לאוקמי אילנא או לאברויי, ולעולם הוא אסור. וכל ההיתרים במזנב בגפנים או קוצץ קנים וכיוצא בזה, אינם נאמרים כי אם כשמכוון לעצים. אבל כל שמכווין לתועלת העבודה, אפילו אם העבודה הזו תהיה לאוקמי אילנא, הוא גם כן אסור מן התורה. ולפי זה, יהיה הזימור שהוא כדי להאריך ימיו של הגפן, גם כן אסור מן התורה.
השקייה בלא מקום פסידא
מהריטב"א נראה, שהשקיה פשוט לא נאסרה. אבל לשיטת רש"י והרמב"ם נראה, שהשקיה והמלאכות שהן לאוקמי, הותרו רק במקום הפסד, ולכן יש להקדים לעשותן לפני השביעית במידת האפשר. והוא הדין, שיש לדחותן לאחר השביעית, אם אפשר.
כך כותב החזון אי"ש (סימן כא אות יז):
חייבים לזבל ולנכש קודם ראש השנה… שלא יצטרכו לזבל ולנכש בשביעית. ואף אם לא יספיק לכל השנה, כל מאי דאפשר למעוטי, חייב למעט. וכן מה שאפשר לאחר עד לאחר ראש השנה תשי"ג, חייב לאחר ואסור בשביעית.
אוקמי פירא ואוקמי אילנא
האם ניתן לעשות מלאכות דרבנן, כאשר תכליתן לשמור על הפירות שלא יתקלקלו?
הרב קוק (שבת הארץ פרק א הלכה ה) חשב שלא:
לקוץ את הקוצים היוצאים מן האילן המזיקים את הפירות, זה אסור לכל הדעות. שאפילו להאומרים שמותר לעשות עבודה שהיא לאוקמי אילנא, אפילו בגוף האילן, זהו דווקא להעמיד את האילן שיהיה ראוי לעבודתו לאחר השמיטה, אבל עבודה שהיא לצורך הפירות הפקיעה התורה, שהפקירה את פירות שביעית לכל, וסילקה יד הבעלים מהם, ואפילו כשהם נאבדים, אסור לעשות עבודה בשבילם.
כלומר, כל יסוד ההיתר של אוקמי הוא משום פסידא. הפירות בשנת שמיטה הרי הם הפקר, וממילא אין לחוש לפסידתם. לכן לשיטת הרב קוק, יש להתיר אוקמי של העץ בלבד, ולא של הפירות[1].
החזון אי"ש דן בכך בכמה מקומות. בסימן טז (אות ד) כתב:
הנה משמע דמשקין בשביל שיהיו הפירות לאכילה… ולפי זה, אילנות משקים משום פירותיהן. ואע"ג שהן הפקר, מכל מקום, הרי נאכלין ונהנין מהן עד זמן הביעור.
ויש לתמוה במה שכתב הרמב"ם (פרק א הלכה י) שהתירו כל אלה כדי שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. ולמה לא כתב משום שלא יפסדו הפירות כמו במועד?… ואפשר דעת הר"מ דלעולם לא התירו בשביעת משום פירות. שאין להשתדל בגידול פירות בשנה שביעית, והא דהתירו בית השלחין והרבצה, היינו שלא תפסד הארץ והאילנות.
ובסימן כא (אות יד) כותב החזון אי"ש:
ונראה דהא דכתב רבנו ותעשה הארץ מליחה וימות כל עץ, אין הכוונה תיבש העץ ולא תעשה פרי לעולם, אלא ימות בשנה זו ולא יבשיל פירותיו…
תדע, שהא רבי יהודה ואביי סבירא להו תולדות דאורייתא. ואם כן, לא התירו אלא בזמן הזה, אבל בזמן שבית המקדש קיים, אסורה השקאה. ואם כן, בזמן שביעית ימות כל עץ בית השלחין. ואי כל אילנות כבית השלחין ימותו כל עצי הארץ. וכאשר יטעו אחר שביעית לא יהיו להם תירוש ויצהר עד שנת הרביעית וזה דבר נמנע… ועל כרחך צריך לומר דמתירין השקאה משום הפירות.
על שיטת החזון אי"ש יש להקשות גם מדברי הרמב"ם על הדין של 'מעשנין'. המשנה בשביעית (פרק ב משנה ב) אומרת:
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה וכן בבית השלחין מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה.
כלומר, בשנת השמיטה עצמה אסור לעשות את כל המלאכות האלו.
מה פירוש 'מעשנין'?
הרמב"ם פירש:
ומעשנין, לעשן תחתיהן באיזה עישון כדי שימותו התולעים האוכלים את האילן והנתלים בו.
וכן פירשו הר"ש והרא"ש, וכן כתב הרמב"ם גם במשנה תורה (שביעית פרק א הלכה ה):
אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק, ולא יחתוך היבולת מן האילנות…ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת..
הרב קוק (קונטרס אחרון אות י) כותב:
יש לומר, דתולעים הללו הם מזיקים רק שלא יתגדל האילן, והויא מניעת פעולתם בכלל אברויי אילנא. אבל אם הם מזיקים כל כך עד שמגרעים את האילן, אז הוא בכלל לאוקמי אילנא דשרי.
הרב קוק מסביר שמדובר בתולעים שמזיקות לאילן ולא רק לפירות, והוא נדחק לומר, שמדובר בתולעים שרק מונעות מהעץ להתפתח. אבל תולעים המזיקות ממש לאילן, יהיה מותר לעשן את העץ בשביעית כדי לסלקן. ולפי זה, גם בהקשר של ריסוסים, אם הריסוס נועד להגן העץ עצמו, יהיה מותר, לפי הרב קוק. אבל ריסוס שתכליתו להגן על הפירות, יהיה אסור.
החזון אי"ש בעצמו (סימן יז אות יט ד"ה שם מדרבנן) כתב דרך אחרת:
נראה דאף למאן דאמר דאורייתא, מודה דאיכא בברייתא שהן מדרבנן, כמו מפסגין, שפירש רש"י, סומכים האילן, שאינו אלא אוקמא אילנא. וכן מעשנין להמית התולעים… ואע"ג דקשקוש שרי, הכא מחזי טפי כעבודה, ואסרום חכמים.
לפי החזון אי"ש, לא כל מלאכות 'לאוקמי' הותרו, אלא רק המלאכות שנחשבות פחות 'עבודה' (בדומה לדברי הריטב"א והנמוקי יוסף). ונמצא שלדעת החזון אי"ש, לא ברור כל כך שיהיה מותר לרסס כדי להגן על הפירות.
להשלמת התמונה, יש לענות גם על הקושיא של הרב קוק מסברא. הרב קוק הסביר, שהפירות הקדושים בקדושת שביעית הם ממילא פירות הפקר. למה מותר להגן עליהם? נראה שיש להסביר את הדברים כפי שכותב מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון) סימן רנט:
שאף על גב שבכל מקום דשרינן איסורא משום פסידא מסתבר דבמידי דהפקירא לא שרינן, אפילו הכי, גבי שביעית שפיר שרינן עבודת קרקע משום פסידא דפירי, אע"ג דהפקרא נינהו, והיינו משום דשאני שביעית, דכיוון כתב קרא "ואכלו אביוני עמך" חשיב הני פירות כשותפות של כלל ישראל.
סיכום
ראינו, שהכלל שמלאכות דרבנן מותרות במקום הפסד, מורכב יותר. יש להבדיל בין מלאכות שהן רק לאוקמי, שיש דעות שמותרות גם בדאורייתא, ובין מלאכות שמותרות רק במקום הפסד. וראינו גם, שיתכן שלא כל המלאכות מדרבנן הותרו במקום הפסד.
ראינו גם דיון בשאלה על איזה הפסד מדובר – לאוקמי העץ בלבד, או גם להגנת הפירות.
***********************
[1] וכן גם במשפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן עט.