הראשונים כותבים בשם רב סעדיה גאון עשרה טעמים למצוות שופר. אלא שלא כל הטעמים הינם טעמים למצווה, וחלקם הם יותר בגדר רמזים ומשמעויות למצווה. לדוגמא: אחד הטעמים שמונה רס"ג הוא הזכרת עקדת יצחק. אמנם, הגמרא אומרת שמסיבה זו יש לתקוע דווקא בשופר של איל, המזכיר את האיך מעקדת יצחק, אולם זהו רק הידור מצווה, שהרי מעיקר הדין ניתן לתקוע גם בשופר של בעלי חיים אחרים.
דומה שניתן להצביע על שלוש 'קבוצות' של טעמים למצוות השופר:
הרמב"ם נותן שני טעמים שונים למצוות שופר. בהלכות תשובה (פרק ג הלכה ד) כותב הרמב"ם:
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם.
כלומר, מטרתה של תקיעת השופר היא לעורר לתשובה, על פי הפסוק בעמוס (ג, ו): " אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". כיוצא בדברים אלו נכתב גם בספר החינוך (מצווה תה) ובראשונים נוספים.
אולם, בספר המצוות נראה מהרמב"ם כיוון אחר. דברי הרמב"ם בהקשר זה לא נאמרו במצוות שופר של ראש השנה, אלא במצוות השופר של יובל (עשה קלז):
וידוע שהתקיעה הזאת ביובל, אמנם היא לפרסם החרות, ושהוא מין מן ההכרזה, והוא אמרו וקראתם דרור. ואין עניינה ענין תקיעת ראש השנה, כי היא זכרון לפני ה', וזו להוציא את העבדים, כמו שבארנו.
הרמב"ם מבאר, שתקיעת שופר של ראש השנה היא 'זכרון לפני ה'.
קשה לומר בוודאות למה הכוונה. מדברי רש"י (ראש השנה כו: ד"ה שווה היובל) עולה, שתקיעת השופר היא עניין של תפילה וזיכרון. כיוצא בדברים אלו כותב הרב סולובייצ'יק (במאמרו 'בסוד שיח השופר', בתוך 'ימי זיכרון'):
אנו מתפללים תפילת מוסף בראש השנה באמרי פינו, כמו כל תפילותינו, ובקולות השופר המשולבים בה, שהם עצמם תפילה… וכי מהו קול שופר אם לא זעקת האדם ללא דיבורים וללא מילים!
בניגוד לכיוון הראשון, שבו תקיעת השופר נועדה לאזני בני האדם השומעים, הרי שעל פי הכיוון השני, תקיעת השופר נועדה עבור הקב"ה.
כיוון שלישי הוא, שתקיעת השופר קשורה להמלכת הקב"ה. זהו אחד הטעמים שכותב רס"ג:
העניין הראשון, מפני שהיום הייתה תחילת הבריאה… וכן עושים מלכים בתחילת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם. וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא ליום זה, וכן אמר דוד 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'
על פי כיוון זה, תקיעת השופר לא נועדה ממש לאזניו של איש. היא ביטוי להמלכת הקב"ה, קרי להתגלותו בעולם הזה. כך התגלה הקב"ה במעמד הר סיני בקול שופר, וכך לעתיד לבוא יתגלה הקב"ה ויגאל אותנו, כאשר יתקע בשופר גדול.
הטעמים השונים יכולים לעמוד ברקע של מחלוקת בין הראשונים בשאלה מהי המצווה בתקיעת שופר – התקיעה או השמיעה. הרא"ש (ראש השנה פרק ד סימן י) כותב בשם רבנו תם, שיש לברך 'על תקיעת שופר'. לעומת זאת, הרמב"ם (שו"ת סימן כד) מסביר, שמברכים 'לשמוע קול שופר', כי המצווה היא בשמיעה, ולא בתקיעה.
כאשר אנו מדברים על תקיעת שופר כדרך לעורר את העם בתשובה, מסתבר יותר שהמוקד של המצווה הוא בשמיעה. לעומת זאת, אם מדובר על תפילה, היה מתבקש יותר שעיקר המצווה בשופר יהיה בתקיעה, ולא בשמיעה.
בהקשר של המלכת הקב"ה יש מקום לשני הכיוונים. יתכן שאנו התוקעים בשופר, כדרך לומר שאנו מקבלים עלינו את מלכותו של הקב"ה, בבחינת " בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' " (תהילים צח). ואולי כביכול הקב"ה מולך עלינו בעל כרחנו, ואנו פשוט שומעים את קול שופרו של הקב"ה המתגלה עלינו ואומר 'קבלו מלכותי'.