המשניות בתחילת מסכת שביעית עוסקות בשאלה עד מתי מותר לחרוש עוד לפני שנת השמיטה. משום שמלבד איסור מלאכה בשביעית עצמה, ישנו איסור מלאכה גם לפני שנת השמיטה – תוספת שביעית.
התנאים נחלקו בשאלה, מנין לומדים את תוספת השביעית (שביעית א, ד):
שנאמר (שמות לד): "בחריש ובקציר תשבות" – אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית.
ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר.
הדעה הראשונה במשנה היא דעת רבי עקיבא, הלומד את תוספת שביעית מהפסוק. לעומת זאת, לדעת רבי ישמעאל, אין מקור בתורה לתוספת שביעית. אבל הגמרא במסכת מועד קטן (ג:) מציינת, שגם רבי ישמעאל מודה שיש תוספת שביעית, מהלכה למשה מסיני. תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני, לפי רבי ישמעאל, היא רק שלושים יום קודם השמיטה, אבל מדרבנן, יש תוספת שביעית מוקדם יותר[1].
עוד אומרת הגמרא שם, שלדעת רבי ישמעאל, תוספת שביעית מהתורה היא רק בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, אין תוספת שביעית מהתורה[2].
וכך פוסק גם הרמב"ם (שמיטה פרק ג):
הלכה א: עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית. ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה…
הלכה ט: וכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו, אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה.
אף בזמן המקדש מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ראש השנה… כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ראש השנה של שביעית ואפילו בזמן המקדש.
לכאורה, המסקנה מדברי הרמב"ם היא, שאין שום איסור מלאכה בזמן הזה. אלא שבמשנה (שביעית ב, ו) נאמר:
אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה, ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור.
רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים לשתי שבתות.
ובגמרא במסכת ראש השנה (י:) נאמר על משנה זו:
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לדברי האומר שלשים – צריך שלשים ושלשים, לדברי האומר שלשה – צריך שלשה ושלשים, לדברי האומר שתי שבתות – צריך שתי שבתות ושלשים יום.
בעקרון, התנאים נחלקו בשאלה כמה זמן לוקח לאילן להיקלט באדמה. בביאור דברי נחמן, נחלקו הראשונים.
התוספות (ראש השנה שם ד"ה שלושים ושלושים) כותבים בשם רבנו תם:
ומפרש רבנו תם, דהכי קאמר רב נחמן: לדברי האומר ל' לקליטה בשביעית צריך שלשים ושלשים – לענין ערלה פירושו, ולא אתי לפרושי מתניתין אלא מערלה, אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית. עצמה ולר' יהודה דקולטת בג' ימים מותר לקיים כיון דלא נקלט בשביעית אף על פי שנטעה באיסור בתוספת שביעית ג' ימים לפני ראש השנה.
כלומר, לדעת רבנו תם, צריך לטעת מספיק מוקדם, כדי שהעץ לא יקלט באדמה בזמן השמיטה עצמה.
רבנו תם לא מבאר את טעמו. יתכן והסיבה היא, שאם גורמים לעץ להישרש בקרקע בשמיטה עצמה, זה אסור משום שצריך שהארץ תשבות, או מסיבה אחרת[3].
אפשרות אחרת, שאותה מעלה החזון אי"ש (שביעית סימן כב אות ה) היא, שרבנו תם מדבר רק על הזמן שבו תוספת שביעית נוהגת מהתורה:
במה שכתבתי להסתפק… אי מותר לזרוע בזמן הזה כדי שתקלוט בשביעית, נראה דכיוון דלא נזכר בגמרא ופוסקים לאסור, אין לנו לחדש איסורים. ואע"ג דמצינו חומרא בנקלט בשביעית יותר מנקלט בערב שביעית, זהו דווקא בזמן שתוספת שביעית נהוג. אבל בזמן הזה, אין שום איסור מחמת תוספת…
ולמעשה, כך כתוב כבר גם בפירוש הר"ש (על המשנה בשביעית שם).
שיטה שניה, היא שיטת הרמב"ם (הלכות שמיטה ג, יא), ולדעתו, טעם האיסור הוא מראית עין:
אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ראש השנה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו.
נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ראש השנה במ"ד יום יקיים, פחות מכן יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרין, ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור.
כלומר, אם האילן נקלט בשלושים הימים שלפני ראש השנה, נמצא ששנות הערלה יחושבו, כאילו השנה שבה ניטע האילן היא שנת שמיטה, ולכן אין ליטוע בזמן זה.
נפקא מינות בין השיטות
ניתן לחשוב על כמה נפקא מינות בין שיטת הרמב"ם לשיטת רבנו תם, לפי ההסברים בדעת רבנו תם, שיש איסור שהצמח ייקלט בשביעית.
משך הזמן שיש בו איסור נטיעה לפי ראש השנה
הרמב"ם כותב בפירוש, שצריך שהעץ יקלט באדמה שלושים יום לפני ראש השנה, כדי ששנת השמיטה תהיה שנה שניה לעניין ערלה. בתוספת הקליטה, צריך 44 יום, כלומר ליטוע את העץ עד ט"ו באב.
לעומת זאת, לפי רבנו תם, אין שום עניין באותם שלושים יום, ומותר לטעת עד 14 יום לפני ראש השנה.
זריעת זרעי פרחים וצמחים
האם האיסור הוא רק על נטיעת אילנות, או גם על זריעה של צמחים[4]? הראשונים נקטו שהלכה כרבי יוסי ורבי שמעון, שלאילנות לוקח שבועיים להיקלט. אבל לזרעים, מקובל להורות, שלוקח שלושה ימים להיקלט[5]. לפי הרמב"ם, זה לא משנה, כיוון שאין בצמחים אלו איסור ערלה[6]. אבל לפי חלק מהדעות בהסבר שיטת רבנו תם, יש איסור, כיוון שתהיה השרשה בשביעית.
שתילת עץ 'בגוש'
כששותלים עץ עם גוש אדמה, אין צורך בהשרשה. במקרה כזה, לדעת הרמב"ם ניתן ליטוע אותו עד כט אב, כדי שיהיה לו שלושים יום לפני ראש השנה. ולדעת רבנו תם, יהיה מותר ליטוע גם בערב ראש השנה במקרה כזה.
***********************
[1] יש לתהות על היחס בין דעת רבי ישמעאל לדעת רבי עקיבא. לדעת רבי ישמעאל, תוספת שביעית מדאורייתא היא רק שלושים יום. האם כך גם לדעת רבי עקיבא, או שלדעת רבי עקיבא, כל חרישה שהיא הכנה לשביעית בלבד, ולא לתועלת שישית, תהיה אסורה מהתורה.
לדיון בשאלה זו, ראו מנחת שלמה (א, מח).
[2] בשיעורים קודמים הזכרנו, שתוספת שביעית היא רק לגבי מלאכות דאורייתא. מלאכות דרבנן מותרות בתוספת שביעית, כמבואר ברמב"ם (שמיטה ג, ט). למעשה, אפילו הגדרה זו אינה מוחלטת. רבי עקיבא לומד את איסור תוספת שביעית מ'חריש של רשות', וזה מעלה את המחשבה, שרק חרישה אסורה מהתורה בתוספת שביעית. ואכן, רבנו תם (ראש השנה ט: ד"ה ומותר) כותב שרק חרישה אסורה מהתורה בתוספת שביעית, גם לדעת רבי ישמעאל. ועיין במנחת חינוך (שכו) שדן בשאלה זו.
[3] ראו תקציר הדיון בעניין העשה שהארץ תשבות, וההשלכות שלו למצבים שבהם אין אדם מישראל שעובד, אבל הקרקע כן 'עובדת', כאן. כך נראה מדברי המנחת חינוך (שכו) בהסבר שיטת רבנו תם.
במנחת שלמה (א ,מח) כתב שרבנו תם אכן למד שיש איסור מיוחד על נטיעה קרובה כל כך לראש השנה, שהקליטה תהיה בראש השנה. אבל נראה מדבריו, שאין זה קשור לדיון הכללי בסוגיית איסור על שביתת הארץ.
[4] יש מקום לדון גם במעמדם של עצי סרק. במנחת שלמה (א, מח) כתב, שהרמב"ם סתם והתייחס לכל אילנות, ולא כתב דווקא 'אילנות מאכל'. אבל גם הרב רימון (הלכה ממקורה שמיטה עמ' 116) וגם מכון התורה והארץ (קטיף שביעית מח, ב) נקטו שאילנות סרק הם כמו פרחים וירקות, כיוןו שאין נוהג בהם ערלה.
[5] ראו תרומת הדשן (קצא), ערוך השולחן (יו"ד רצג, ט), חזון אי"ש (שביעית יז, כח).
[6] בירקות, גם אם אין איסור בנטיעה, לא יהיה אפשר לאכול אותם אם נזרעו פחות מ-3 ימים לפני ראש השנה, בגלל איסור ספיחין.