לשון התורה לגבי מלאכות הקצירה היא:
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
ברור מלשון התורה, שאע"פ שאסור לקצור ולבצור, באיזשהו אופן, מותר לאכול מהפירות. הרי נאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". לכן, יש להגדיר באיזה אופן נאסרו הקצירה והבצירה, ובאיזה אופן הן מותרות.
בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה א) נאמר:
"ואת ענבי נזיריך לא תבצר" – מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר. "לא תבצור" – לא תבצור כדרך הבוצרים. מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה, אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה, אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה.
הברייתא מזכירה שתי הסתייגויות. הראשונה – אסור לבצור מן השמור ומותר מן המופקר. והשניה, אסור לבצור כדרך הבוצרים.
הסיפא של הברייתא נזכרת גם במשנה בשביעית (פרק ח משנה ו):
תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה אותם בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ואין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה:
בביאור דברי הברייתא ישנן כמה שיטות ראשונים.
התוספות במסכת ראש השנה (ט. ד"ה וקציר) אומרים:
וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית – דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע"י שינוי מותר אפילו בשביעית כדאיתא בתורת כהנים, דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך בוצרין מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצין אותה במוקצה אבל קוצה אותה בחרבה והכי נמי תנן בפרק ח דשביעית (משנה ו) והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע"י שינוי שלא כדרך בצירה מופקר שרי ומשומר אפילו שלא כדרך בצירה נמי אסור…
כלומר, לדעת התוספות, הברייתא הגדירה שתי רמות של איסור קצירה ובצירה. כאשר מדובר ב'שמור' דהיינו פירות שלא הפקירו אותם, התורה אסרה לקצור אותם לגמרי. ואם הפירות הופקרו, מותר לקצור אותם בשינוי.
במסכת סוכה (לט: תוד"ה במה דברים אמורים) שיטה זו מובאת בשם רבנו תם, ושם הוא גם מסביר כיצד פירשה הברייתא בתורת כהנים את הפסוק:
ואומר רבנו תם, דפירות מן המשומר אסורין כדדרשינן בתורת כהנים "ואת ענבי נזיריך לא תבצור – מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר" דנזיריך משמע דנזר מהן בני אדם.
כלומר, התורה אסרה לבצור את 'ענבי נזירך' – את הענבים שאדם הרחיק את שאר בני האדם מהם.
שיטה שניה, היא שיטת הר"ש בפירושו למשנה בשביעית שציינו:
וכולה מתניתין דריש בתורת כהנים מדכתיב (ויקרא כה) לא תבצור כדרך הבוצרין מכאן אתה אומר תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במוקצה וכולה מתניתין מייתי התם וכל מה דאסרינן הכא היינו מן המשומר אבל מן המופקר שרי כי אורחיה.
ככל הנראה, הר"ש פירש את לשון הפסוק בדיוק כמו רבנו תם, אלא שהוא מבין ששני הדינים הנזכרים בתורת כהנים, שניהם מתייחסים ל'ענבי נזירך' – לשמור. ולכן, האיסור לבצור הוא רק מן השמור, וגם ביחס אליו, זה רק כשבוצר כדרכו, אבל בשינוי – מותר.
שיטה שלישית היא שיטת הרמב"ן (בפירושו לתורה ויקרא כה, ה). ראשית, הרמב"ן מפרש אחרת את הביטוי 'ענבי נזירך':
והנכון בפירוש הכתוב, "שענבי נזירך" כמו "ספיח קצירך", "ולא תבצור" כמו "לא תקצור". כי הענין בכל הפרשה יכפול הדין בשניהם יזהיר בשדה ויזהיר בכרם, תזרע שדך ותזמור כרמך, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור…
ופירוש הכתוב כי הצומח מאליו בשדה מבלי חרישה וזריעה לדעת יקרא ספיח קציר, שהוא נספח אל קציר השנה שעברה, והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו…
והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן. ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה:
הרמב"ן מסביר, ש'ענבי נזירך' אין הכוונה שאדם שמר על הפירות, והזיר אחרים מהם, אלא אדרבה, שאדם לא עבד בכרם, והזיר את עצמו ממנו. אם כן, הפסוק עוסק במי שעשה כדין, ולא בשמור, כשיטת הר"ש.
בנוסף, עיקר האזהרה, לדעת הרמב"ן, היא שהקצירה תהיה שלא בדרך בעלות, אלא הבעלים יקצור ויבצור בשווה יחד עם האחרים. וכך ממשיך הרמב"ן:
ומכל מקום לא אסרו חכמים פירות השדה המשומר לכל אדם, אלא שלא יקחו אותם מן המשמר. ולכך שנו בתורת כהנים (פרק א ג): "ואת ענבי נזירך לא תבצור – מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר, לא תבצור, כדרך הבוצרים, מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במקצע ואין דורכין ענבים בגת אבל דורך בעריבה". ופירושו, מדלא כתיב ענבי הנזיר לא תבצור וכתיב נזירך, לדרוש לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים, לומר שלא ישמרם לעצמו אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגין לדורכן בעריבה.
כלומר, התורה מזהירה שלא ינהג אדם בענבים כאילו הם ענביו, וינזיר אחרים מהם, אלא ינהג בהם מנהג הפקר, ויאפשר גם לאחרים לקצור.
ומסיים הרמב"ן:
וכן הענין שאמרו שאין קוצצין התאנים במקצע ולא דורכין הענבים בגת, גדר ואסמכתא מדבריהם כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים, וזה הענין השנוי כאן בברייתות הללו. והוא דרך טוב ומחוור בסוגיות שבגמרא בבלית וירושלמית, והחכם הבקי ישכיל וימצא.
כלומר, החיוב לבצור בשינוי הוא מדרבנן, כדי שלא יבוא לידי שימור הפירות.
נמצא, שהרמב"ן אומר שמן התורה מותר לבצור ללא שינוי, ובלבד שמאפשר גם לאחרים לבצור, ומדרבנן, הצריכו גם שיעשה שינוי. גם אם אדם שמר על הפירות, אין הפירות נאסרים, אלא הוא נדרש להפקיר אותם ותו לא.
שיטה רביעית היא שיטת הרמב"ם (פרק ד הלכה כב):
הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה.
מדברי הרמב"ם נראה שלא חילק בין שמור למופקר, ובכל מקרה מותר לקצור, כדעת הרמב"ן. אלא שהרמב"ן סבר שחובת השינוי היא מדרבנן, ואילו לדעת הרמב"ם, חובת השינוי היא מן התורה[1].
נמצא שיש בידנו שלוש שיטות שהן ארבע, ביחס לאיסור הקצירה והבצירה:
לדעת רבנו תם, את השמור אסור לקצור בכל אופן. את המופקר מותר לקצור, אלא שיש לקצור בשינוי.
בקצה השני נמצאת שיטת הר"ש, הסובר שאת המופקר מותר לקצור ללא שינוי, ואת השמור מותר לקצור רק בשינוי.
ובתווך נמצאות שיטות הרמב"ן והרמב"ם, הסוברים שבין את המופקר ובין את השמור מותר לקצור בשינוי. אלא שלדעת הרמב"ן השינוי הוא מדרבנן, ואילו לדעת הרמב"ם, השינוי הוא מן התורה.
מהו השינוי?
כאמור לעיל, המשנה בשביעית (פרק ח משנה ו) אומרת מהו השינוי הנדרש:
תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה אותם בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ואין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה.
הרא"ש (בפירושו על אתר) מפרש:
מוקצה – כלי המיוחד לקוץ בו תאנים וכך שמו: חרבה – סכין מלשון חרב:
מדברי הרא"ש עולה, שהשינוי הוא בכלי שאיתו נעשית הקצירה. כדרך כל שינוי בתורה, שהוא שינוי בפעולה.
לעומת זאת, הרמב"ם (פרק ד הלכה א) פירש:
וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
מדברי הרמב"ם נראה שהשינוי אינו במעשה הקצירה אלא בכמות, ובעצם הרמב"ם הולך כאן בדומה לשיטת הרמב"ן דלעיל, שהשינוי נועד לבטא את העובדה שאינו קוצר כדרך בעלים[2].
לדעת הרמב"ם נראה שהמשנה כולה אינה מתפרשת כלל על אופן הקצירה, אלא על העבודה לאחר הקצירה (כפי שהסיפא של המשנה מתפרשת לכל הדעות).
למעשה, החזון אי"ש (סימן יב אות ח ד"ה שביעית) כתב שניתן להקל כדעת הרמב"ם ולהסתפק בכמות הקצירה בלבד:
ונראה, דאף להני דמפרשי לה לענין קצירה, אינו אלא במקום דאפשר לשנות, אבל במקום דלא אפשר, שרי… וכיון דלהרמב"ם לעולם אין שינוי בעצם הקצירה והבצירה, אלא השינוי הוא שלא יעשה בכמות רב וכדרך בעלות, הסומך להקל לקטוף וללקוט מעט מן הפקר בלא שינוי במקום שאי אפשר לשנות, לא הפסיד. ואם קוטפין לאוצר של בית דין בשביל כל בני העיר, אין צריך לשנות…[3]
ומהי הכמות שאותה מותר לקצור? על כך כותב החזון אי"ש (סימן כו אות ו):
ירקות שנזרעו קודם ראש השנה, וצמחו קודם ראש השנה, אין בהם איסור ספיחין, אבל הם קדושין בקדושת שביעית ומותר להשקותן כדי שלא יתיבשו וימותו, וצריך לנהוג בהם הפקר, ומותר ללקט מהם לאכילה, אבל לא ילקט הרבה בבת אחת, אלא לקוט כשיעור שאדם מכין בביתו לתשמיש בני ביתו לימים מועטים. אחד בעל הבית הלוקט, ואחד אחרים שלוקטין דמאחר שהפקיר, אף בעל הבית מותר לזכות מן ההפקר.
בצירה בפירות שאינם קדושים בקדושת שביעית
הרב ישראלי (חוות בנימין חלק א סימן ט אות ט) מדייק מלשון הרמב"ם:
עוד מתברר חידוש בדברי הרמב"ם בהלכה זו, שנוסף על האיסור שבבצירה והקצירה, שהוא רק בתנאי שכל העבודות של האיסוף נעשו כדרכם וכן בקצירה – "שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר" ישנם אופנים נוספים שהם גם כן באיסור: וזה בקצירה ובבצירה שנעשו לצורך הקרקע והאילן – כלומר לשם הכשרת הקרקע לזריעה נוספת, או האילן למען יתן כוחו להבא.
דזה לשונו שם: – שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה וכו' או שקצר לעבודת הארץ. וכן כתב לענין בצירה: – לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה וכו' ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים – לוקה.
לפי דבריו, גם אם בוצר פירות שישית, אם מטרתו היא לדאוג לעץ, כגון שלא יוכחש האילן, יש בזה איסור של בצירה. ובפשטות, זה יהיה אסור גם כשעושה בשינוי ובמועט. אמנם, במעדני ארץ (שביעית חלק ב, סימן ד) דן בכך באריכות, ולדעתו פשוט שגם לדעת הרמב"ם, אין איסורי הקצירה נוהגים בפירות שישית.
**********************
[1] ישנו דיון נוסף לדעת הרמב"ם, מה הדין במי שבוצר 'לעבודת הארץ'.
[2] בפשטות, לדעת רבנו תם והר"ש וההולכים בדרכם, איסור בצירה בשמיטה הוא מוחלט. אלא, שכמו בהלכות שבת, רק כשבוצר כדרך יש איסור דאורייתא. ואם בוצר בשינוי, מותר מהתורה. וחכמים לא גזרו.
ומה שכתוב 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה', לשיטת הר"ש, הכוונה בפירות הפקר. ולדעת רבנו תם, צריך לדחוק שהכוונה בפירות שנשרו ברוח, או שאם בצר בשינוי. ואולי אפשר גם לומר, שכיוון שבצירה בשינוי של הכלי מותרת מהתורה, כך גם לגבי בצירה ביד, כעין מה שמצינו בהלכות שבת, שתולש הוא תולדת קוצר (רמב"ם שבת ח, ג) ולא קוצר בעצמה.
[3] הרעיון, שלשלוחי בית דין אין צורך לקצור בשינוי, משום שזה לא דרך בעלות, מתואר גם אצל הרב ישראלי (חוות בנימין א, סימן ט אות ט):
ונראה שלמד זאת (-שהרמב"ם למד זאת) ממה ששנינו בתוספתא ששלוחי בי"ד היו יוצאים וקוטפים כל מיני הפירות. ונראה שם שעושים כל המלאכות כדרכם – ענבים בגת, זיתים בבית הבד וכו'. מבלי כל שינוי כפי שפרטה המשנה…
ובשלמא לשיטת הר"ש שמפרש שמה שנאמר שצריך לעשות שלא כדרך הבוצרים הוא רק בפירות משומרים, אם כן, לא קשיא מידי, כיון שזה נעשה בשל הפקר ע"י שלוחי בי"ד. ואף לשיטת רבנו תם שמשומר אסור ורק בהפקר הקטיפה היא שלא כדרך הבוצרים נמי לא קשה, שכן לא נאמר שם דבר על דרך הקטיפה מן העץ, וי"ל שאכן לא היו עושים זאת במכשיר הרגיל ורק בסכין וכיו"ב. ואילו שאר מלאכות דהיינו דריכה בגת וכיוצא בכך אינן אסורות לדידהו אלא מדרבנן, ובשליחי בי"ד לא גזרו.
אבל לרמב"ם שכל עיקר האיסור הוא כשעושים כדרך שעושים בכל שנה, אם כן, הדריכה בגת של הענבים וכל כיוצא בכך הם באיסור תורה, איך הותר להם לשלוחי בי"ד? אלא על כרחך מפני שכל האיסור הוא – הבלטת הבעלות שיש בזה, וכל שנעשה במופגן ע"י שלוחי בי"ד שמראה שמן ההפקר זה נאסף, כל עיקר האיסור איננו קיים…