שאלה
עזרת הנשים בבית הכנסת אצלינו היא, במובן מסויים, המשך של עזרת הגברים. אבל, יש מחיצות שמגיעות עד התקרה, ויוצרות 'צורת הפתח' בין עזרת הנשים ועזרת הגברים, ובתוך 'צורת הפתח' הזו יש מחיצת אקורדיון, שסוגרים אותה כשרוצים להעביר שני שיעורים במקביל בבית הכנסת.
בזמן שמחיצת האקורדיון פתוחה, עדיין יש מחיצה בין עזרת הגברים לעזרת הנשים, אבל היא 'מחוררת' למדי, וניתן לראות בקלות מצד אחד של המחיצה לצד השני.
האם ניתן לצרף למניין את מי שנמצא בעזרת הנשים, כשאין מניין בעזרת הגברים?
תשובה
בשעת הדחק, מי שעומד בעזרת הנשים, ומקצת היושבים בעזרת הגברים יכולים לראותו, והוא לראות אותם, מצטרפים למניין. אבל לכתחילה, אין להסתמך על כך, אלא צריך שיהיו עזרה בעזרת הגברים בדווקא.
נימוקים
א. צירוף למניין של אנשים מחמת שרואים זה את זה
שלוש סוגיות גמרא יסודיות מהוות את הבסיס לדיון שלפנינו.
הסוגיא הראשונה, במסכת עירובין. המשנה שם (צב.) דנה בחצר קטנה שנפרצה במילואה לחצר הגדולה. הכוונה, שמצד החצר הקטנה אין שום מחיצה כלפי החצר הגדולה. הדיון במשנה הוא בהלכות עירובי חצרות. אבל בגמרא (שם:) נאמר:
תשעה בגדולה ויחיד בקטנה – מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה – אין מצטרפין.
כלומר, ניתן לצרף אנשים למניין, כאשר הרוב נמצאים בגדולה, ומיעוטם בקטנה. וכך מנמק זאת הרמב"ם (תפילה ח, ז):
וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם במקום אחד, חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה והיו תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין, ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהרי הוא מופלג מהם ואינו עמהם במקום אחד מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמו מופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה.
כלומר, עבור הקטנה, היא משמשת כ'קרן זווית' של הגדולה, וממילא, היא טפלה לגביה, ואם המיעוט נמצא בקטנה, מצטרפים לגדולה.
הסוגיה השניה, במסכת פסחים. המשנה (שם פה:) דנה בבשר פסח שיצא חוץ לירושלים, ומגדירה את גבולות ירושלים:
מן האגף ולפנים – כלפנים, מן האגף ולחוץ – כלחוץ. החלונות ועובי החומה – כלפנים.
בהמשך הגמרא תדון בדיוק בגדר של דינים אלו. אבל ראשית, אומרת הגמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפלה. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
לדעת רב, דיני מחיצות לעניין תפילה הם כמו דיני מחיצות לעניין קרבן פסח. אבל רבי יהושע בן לוי אומר, שאין דיני הפסק מחיצה לגבי תפילה. הלכה כרבי יהושע בן לוי, ולכן הראשונים הקשו, מה בינם ובין סוגיית הגמרא בעירובין שהזכרנו לעיל?
התוספות (עירובין שם ד"ה תשעה) כותבים, שמחלוקת רב ורבי יהושע בן לוי היא במצב שיש מניין בבית הכנסת, ואדם שאינו נמצא בבית הכנסת, רוצה להצטרף כדי לענות לדברים שבקדושה. על כך אמר רבי יהושע בן לוי, שאין המחיצה מונעת ממנו. אבל כשאין בכלל מנין בבית הכנסת, אלא על ידי צירוף מי שנמצא בחוץ, לא על כך נאמרו דברי רבי יהושע בן לוי, אלא הסוגיה בעירובין, שאומרת שצריכים שהעשרה יהיו במקום אחד.
הסוגיה השלישית היא סוגיה במסכת ברכות. המשנה (נ.) אומרת:
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו – הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו – אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.
סוגיה זו אינה עוסקת בהלכות תפילה, אלא בהלכות זימון. אבל היא מעלה את האפשרות, שניתן לצרף אנשים, למרות שהם אינם במקום אחד, רק על סמך העובדה שהם רואים אחד את השני.
השאלה הבסיסית שבה יש לדון, היא אם סוגיית הגמרא בברכות רלוונטית גם להלכות תפילה.
טרם שאנו דנים בשיטות הראשונים, יש לשים לב, שאם נאמר שהעובדה שהמתפללים רואים זה את זה מספיקה כדי לצרפם, צריך לומר שהדין של חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, שבני הגדולה אינם מצטרפים לקטנה, הוא רק כשאפילו מקצתם אינם רואים זה את זה, וזה דוחק.
וכעת לדברי הראשונים והפוסקים:
ראשית, יש ראשונים שאכן נקטו, שאין קשר בין הסוגיה בברכות לסוגיית צירוף למניין. בשערי תשובה (אות טו) הביא את דברי הרשב"ש (שו"ת, סימן לז):
ויש הפרש בין צירוף של תפלה ששאלתם לצירוף של ברכת המזון, שצירוף של תפלה ששאלתם עליו הוא שאתם רוצים להשלים מנין עשרה באותם שבחוץ, וצירוף ברכת המזון הנזכר במשנה הוא שבכל מקום יש כדי הצורך אלא שרוצים לפטור עצמם בברכת אחת מן החבורות ובזה צירוף כל דהו סגי, משאין כן בצירוף של תפלה שאנו צריכים עשרה במקום אחד, וליכא.
כלומר, במסכת ברכות מדובר על כך שבכל אחת משתי החבורות יש מספיק כדי להתחייב בזימון. השאלה היא רק אם הן יכולות להפוך לחבורה אחת, כדי להסתפק בזימון אחד, או שהן צריכות לזמן כל חבורה בנפרד. אבל אין מדובר על מצב שבו אין בכל אחד מהמקומות זימון.
בדרך אחרת הולך הרמב"ן (בחידושים לפסחים פה:), שכתב שני חילוקים אחרים:
(א) איכא למימר ההיא כיון שנכנסו מתחלה להיות רואין אלו את אלו ולהיות בחבורה אחת כגון שאמרו ניזיל ניכול נהמא אדוכתא פלן הוקבעו בכך לאכילה, אבל לענין תפלה בית אחד בעינן שאין בתפלה קביעות חבורה.
(ב) שאם אין צירוף בשני בתים לעולם [אין בהם צירוף] בין לברכת זימון בין לתפלה וקדושה… וסוף דבר אנו אין לנו אלא משנה בבית אחד איכא צירוף בשני בתים לא. ומיהו מסתברא דבית וחצר בין גדולה ובין קטנה דיורי בית בחצר לעולם, ותשעה בבית ואחד בחצר מצטרפין ואפילו בית קטן וחצר גדולה.
בתירוץ הראשון, הוא אומר שיש הבדל בין דיני זימון ותפילה, ובתירוץ השני הוא מחלק בין שני בתים, שבהם לא מועיל צירוף, ובין בית אחד, שבו מועיל צירוף ע"י ראיה. והכוונה, שאם מדובר בחדר גדול, עדיין מצטרפים, כל שמקצתם רואים אלו את אלו.
לעומתם, הרשב"א (שו"ת, חלק א סימן צו) הלך בדרך שונה. הרשב"א דן בשאלה, כיצד אפשרי ששליח הציבור עומד על גבי התיבה ומתפלל, מאחר והתיבה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, כך שהיא רשות בפני עצמה.
התירוץ הראשון של הרשב"א, שנדון בו יותר בהמשך הדברים, הוא שהתיבה אינה נחשבת רשות בפני עצמה, אף שיש לה מחיצות להלכות שבת.
אבל אחרי התירוץ הזה, כותב הרשב"א:
עוד אני אומר, שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון…
לפי תירוץ זה, כל שרואים זה את זה מצטרפים, אפילו בבתים שונים.
דעת השולחן ערוך בעניין אינה ברורה, והאחרונים נחלקו בדעתו.
ראשית, יש לציין, שבבית יוסף (או"ח נה) הוא כותב:
וכתב רבינו ירוחם שנראה לו, שבכל זה (-דין עובי הכתלים והחלונות הנדון בסוגיה בפסחים) הוא הדין לבית הכנסת, דגגין ועליות אינם בכלל בית והחלונות ועובי הכתלים כלפנים.
ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית.
ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון, דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין עשרה ולא חילק בכך. וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו כתב רבינו האיי מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה עכ"ל:
לכאורה, אם הבית יוסף היה מקבל את דברי הרשב"א, הוא לא היה מצריך שיכניס את ראשו בחלון, וקל וחומר, לא את ראשו ורובו.
מאידך, הטור כותב בשם הרא"ש:
ואם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ ושליח ציבור תוך הפתח, היה אומר אדוני אבי ז"ל שהוא מצרפן.
הבית יוסף כותב, שדברי הטור מבוססים על הדין של זימון. אמנם, יש לתהות, אם כן, מדוע הרא"ש דיבר דווקא על שליח הציבור[1].
כאמור, נחלקו האחרונים בדעת השולחן ערוך. יש שכתבו, שלדעת המחבר אכן אין צירוף על ידי ראיה. והוא מתיר רק עבור מי שראשו ורובו יוצא מחוץ לחלון. ויש שכתבו שהמחבר מיקל בצירוף על ידי ראיה, ומה שבני הגדולה והקטנה אינם מצטרפים לפעמים, הוא רק כשאין מקצתם רואים אלו את אלו.
וארבע חלוקות בדבר.
יש שהתירו כל שרואים אלו את אלו. כך למשל הפרי חדש (סקי"ג), וכן נקט בביאור הלכה (סעיף יג, ד"ה ולחוץ) מעיקר הדין.
ויש שהקלו רק כשהראיה היא בקלות, אבל אם יש מחיצה, אפילו עם נקבים באמצע, אם לא רואים את כל הפנים בבת אחת, אין מצטרפים. כך למשל בכף החיים (סקע"ו).
ויש שהקלו רק כשמכניס ראשו ורובו, כך שבעצם הוא באותה הרשות. כך נראית מסקנתו של הרב יצחק יוסף (כאן, וראו גם מה שכתב בילקוט יוסף תפילה סימן צ סעיף ל).
בזמן הקורונה, פוסקים נחלקו אם ניתן להקל ולסמוך על צירוף אחרים שאינם נמצאים באותה הרשות על ידי כך שרואים אלו את אלו. וכמה וכמה פוסקים ראו בכך שעת הדחק, שבה ניתן להקל לצרף למניין את כל הרואים. אבל כאמור, כשאין שעת הדחק, נראה פשוט שיש להחמיר שכל בני המניין יהיו בחדר אחד.
ב. מעמד עזרת הנשים בנדון דידן
ביחס לעזרת הנשים בנדון דידן, השאלה העיקרית היא אם מדובר ב'חדר אחר'.
כאמור, הרשב"א (בתשובה שהוזכרה לעיל) דן בשאלה, למה הבימה שעליה קוראים בתורה אינה נחשבת כחדר אחר, מכיוון שיש לה מחיצות שמגדירות אותה כרשות היחיד.
התירוץ הראשון של הרשב"א הוא:
תשובה כל מה שאמרו בפרק כל גגות בקטנה שנפרצה במלואה לגדולה, לא אמרו אלא בבתים מוחלקים. לפי שזה בפני עצמו לתשמישו וזה בפני עצמו לתשמישו. ואפילו הכי, כל שנפרצה הקטנה במלואה לגדולה אנו רואין כאלו הקטנה פתחה של גדולה ורגלי הגדולה בקטנה. וכל שלא נפרצה במלואה זו בפני עצמה עומדת לתשמישיה וזו בפני עצמה.
אבל התיבה עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות לא לתשמיש בפני עצמה עומדת אלא לתשמיש בית הכנסת ורגלי בית הכנסת בתיבה… ותיבה זו ששליח צבור עומד לתשמיש בית הכנסת עושין אותה גבוהה כדי להשמיע הצבור ומכלל בית הכנסת היא. ומפני זה הרי הוא כאילו הוא בתוך הצבור. ולפיכך עונין אחריו אפילו אותן שבעזרות בין בעזרת אנשים בין בעזרת נשים.
כלומר, התיבה אינה יחידה בפני עצמה. היא חלק מבית הכנסת, ומיועדת עבור בית הכנסת. אולי נאמר כך גם עבור עזרת הנשים?
וכיוצא בכך כותב הבית יוסף (שם) בשם מהר"י אבוהב:
כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בענין צירוף התיבה שמצטרף החזן להשלים לעשרה ראיתי מי שמפקפק בזה שנראה שהתיבה היא כמו עליה ואינו מצטרף אבל נראה שהיא בטילה לגבי בית הכנסת שאינה אלא כמו תשמיש בית הכנסת והיא כתל ועפר שהוא בבית הכנסת גבוה שמצטרף והנה המחיצות שיש לתיבה אינו אלא לנוי לא להבדל מחיצה בפני עצמה וכך נהגו העם הנה עכ"ל
ואפשר שיש הבדל בין שניהם. שאצל הרשב"א, תלוי בתכלית של התיבה, שהיא לצורך בית הכנסת, ואילו המהר"י אבוהב מדבר על מחיצות שאינן מיועדות למחיצות, אלא לנוי בלבד. ולפי זה, במקרה של מחיצות של עזרת נשים, שהן מיועדות לשמש כמחיצה, ובפרט בבית הכנסת המדובר, ששם המחיצות מיועדות גם להפרדה פיסית לשני חדרים, לצורך שיעורים וכדומה, נראה שלדעת המהר"י אבוהב זה נחשב כשני חדרים נפרדים.
הבית יוסף כותב גם בשם הסמ"ק, שזה תלוי בשאלה אם המחיצות מגיעות עד לתקרה או לא.
השו"ע (סעיף יט) נקט בסתם כדברי המהר"י אבוהב והרשב"א, והביא את דברי הסמ"ק בשם 'יש מי שאומר'.
במשנה הלכות (יא, סד) נקט כדברי הסמ"ק, להקל. כלומר, גם במחיצות של עזרת נשים, אם אינן מגיעות לתקרה, ניתן לצרף את הנמצאים בעזרת הנשים.
ולעומת זאת, מדברי הגרש"ז (הליכות שלמה תפילה, ה, סעיף יב והערה יח) נראה שמי שנמצא בעזרת הנשים אינו מצטרף, אלא על סמך היסוד של 'מראה פניו', וכתב שם: "ובכל זה , אין חילוק בין עזרת נשים הבנויה בגובה בית הכנסת, לעזרה שהיא בגובה שווה לבית הכנסת". ולמעשה, כך היא פשטות לשון המחבר (סעיף יח) שכתב:
אם קצת העשרה בבית הכנסת וקצתם בעזרה, אינם מצטרפים.
ולא הניח שהעזרה נחשבת חלק מבית הכנסת, כיוון שהיא חדר מובדל בתשמישו.
ואמנם, כשמדובר בבית כנסת, שבנוי מכמה חדרים שחוברו להיות מקום אחד, כתב בילקוט יוסף (תפילה צ, לד) שהכל נחשב מקום אחד, ובהסתמך על התירוץ הראשון של הרשב"א, שהכל נעשה 'לתשמיש בית הכנסת', בצירוף העובדה שמדובר ברואים זה את זה. וכיוצא בכך כתב גם במנחת יצחק (ד, ט). במנחת יצחק ציין, שהוא מיקל בכך משום:
דבודאי נחשב למקום דחק, לדקדק בכל פעם, שיהיה העשרה בחדר אחד, וביותר בצירוף שני הצדדים, דנעשה הכל לתשמיש אחד, וגם רואים זה את זה, דבכי האי גוונא נראה מדברי המשכנות יעקב דמסכים גם כן לפסק דברי הרשב"א הנ"ל עיין שם, יש להקל למעשה.
כלומר, קשה להקפיד שכולם יהיו באותו מקום, כי מדובר בחדרים שהאבחנה ביניהם לא ברורה כל כך.
ועיין בשו"ת להורות נתן (י, טו) שכתב בנדון שאלה כמו של המנחת יצחק ממש:
ומכל מקום לא מלאנו לבי לחדש דין זה למעשה, כי בפוסקים לא נזכר חילוק זה, וגם יתכן דדוקא בתיבה הנמצאת בתוך בית הכנסת כתב הרשב"א שהיא בטלה לבית הכנסת, ואף שיש לה מחיצות, כי אין לה שום תשמיש אחר אלא לשם עמידת השליח צבור שמוציא את הרבים בתפלה, ועל כן ניכר לכל שהיא מכלל בית הכנסת, אבל בשני חדרים הסמוכים, אף על גב שדעת המתפללים שיהא כחדר אחד להתפלל כולם ביחד, מכל מקום, אפשר דכיון דעל כל פנים ראוי כל חדר לתשמיש לחוד ויש פסים ביניהם אינם נדונים כחדר אחד, ועל כל פנים קשה לחדש הלכה זו בלא ראיה ברורה…
ברם בנדון דידן יש לצרף הסברא הנ"ל, דכיון דבדעתם לבטל לגמרי את שני החדרים אהדדי, ואין משתמשים כלל בחדר אחד לחוד, יש לומר, דגם הרשב"ש מודה דמהני כשרואין זה את זה. דהרשב"ש שם מיירי באלו העומדים בעזרת בית הכנסת דאינם מצטרפין עיין שם, והיינו דהעזרה עומדת לתשמיש מיוחד ואינו בטל לבית הכנסת, אבל בנדון דידן יש לומר, דגם הרשב"ש מודה.
הלהורות נתן אומר, שיש הבדל בין שני חדרים, שחיברו אותם ביחד כדי ליצור בית כנסת, ובין שני חדרים, שיש להם תשמיש נפרד. לעניין זה, השו"ע, שהוזכר לעיל, נוקט שעזרת הנשים היא חדר בפני עצמו, וכל סיבת קיומה של המחיצה, שנמצאת שם כל השבוע, היא כדי להפריד בין עזרת הנשים לעזרת הגברים. ויש דיונים הלכתיים על השאלה אם יש קדושת בית הכנסת בעזרת הנשים. בפרט, בנדון דידן, ברור שעזרת הנשים מיועדת גם להיסגר ולשמש כחדר שיעורים נוסף. ולכן מדובר בחדר עם תשמיש בפני עצמו. העובדה שגברים יושבים שם לפעמים, בימות החול, או כשנשים לא מגיעות לבית הכנסת, לא משנה את הייעוד של החדר הזה.
********
[1] ועיין בפרישה אות ז, שאכן כתב שדין זה הוא רק לשליח הציבור, ולא לכל מתפלל אחר. וגם במשנ"ב (סקנ"ד) הסביר שדין זה מיוחד דווקא לש"ץ. ומאידך, בפרי חדש (סקי"ג) כתב שהרא"ש הולך בדרכו של התירוץ השני של הרשב"א, שכל שרואים אלו את אלו, מצטרפים.