המצווה האחרונה בתרי"ג מצוות היא מצוות כתיבת ספר תורה, שאותה למדו חז"ל מהמילים בפרשתנו:

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה… וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

מתוך הפסוקים מתבאר שישנם שני טעמים למצוות כתיבת ספר תורה.

ראשית, כתיבת ספר התורה נועדה לשמר את הקשר שלנו למסורת ישראל. הלא זו מטרת כתיבת התורה – שכשיקרו צרות לעם ישראל, ידעו שאין זה במקרה, אלא כך ידענו כבר במסורת, וכך נאמר כבר בתורה שעתיד להיות.  כך אומרת הגמרא במנחות (ל.), שכל הכותב ספר תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני.

ושנית, כתיבת ספר התורה נועדה כדי שכל עם ישראל ידע את מה שכתוב בה. ועל כך אומר ספר החינוך (מצווה תריג) בטעם מצוות כתיבת ספר תורה:

להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו.

התורה צריכה להיות זמינה ונגישה, כדי שכולנו נדע אותה.

הטעם הראשון מדגיש את ההיבט המסורתי שבספר התורה. המצווה מתקיימת ככל שספר התורה דומה יותר לתורה שקיבלנו בסיני. לעומת זאת, הטעם השני מדגיש את ההיבט הפרקטי. לא הצורה חשובה, אלא התוכן. בפשטות, ההבדל בין הטעמים האלו הוליד גם מחלוקת בראשונים. הרא"ש (הלכות ספר תורה סימן א) כותב:

וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפירושים ידע פירוש המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם.

מדברי הרא"ש נראה שהוא נקט את טעמו של ספר החינוך, ועל כן הוא פוסק שמצוות כתיבת ספר תורה לא מתקיימת דווקא בספר תורה, אלא בכתיבת ספרים שמהם לומדים תורה – חומשי תורה, משנה וגמרא וכן הלאה. מדבריו נראה, שלא זו בלבד, אלא שבכתיבת ספר תורה ממש, לא מקיימים כיום את המצווה, שהרי אין לומדים תורה מספר תורה ממש.

הבית יוסף (יורה דעה סימן ער) מתקשה בדברי הרא"ש, לאן נעלמה מצוות כתיבת ספר התורה עצמו. והוא הבין, שהמצווה היא בכתיבת ספר התורה ממש.

גם למעשה נחלקו בזה הפוסקים, והדעה הרווחת בפוסקים היא שלכתחילה ראוי להשתדל לקיים את המצוה בכתיבת ספר תורה ממש.