על הפסוקים בתורה (ויקרא כה, כ – כב):
וְכִי תֹאמְרוּ, מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ? וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן, עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן.
אומר הספרא (פרשת בהר פרשה ג):
"וכי תאמרו" עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים, אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית.
וחכמים אומרים אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים. אם כן למה נאמר "הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו"? אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכנסו לקיום אמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלים מן הביעור והילך?
לדעת רבי עקיבא, התורה הניחה שאת הירקות והתבואה (הפירות של הצמחים החד שנתיים) שגדלו מאליהם בשמיטה אסור לאכול. ולכן איסור ספיחין מן התורה לדעתו.
אבל חכמים חולקים, וסוברים שאיסור ספיחין מדרבנן בלבד. וזו לשון הרמב"ם (פרק ד):
הלכה ב: מדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית. הלכה ג: הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן, אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמלקטן מכין אותו מכת מרדות.
אלא שעל כך יש להקשות מכמה משניות שבהן נראה שמותר לאכול ירקות בשביעית. כך למשל במשנה בפרק ח (משנה ד):
האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר לקט לי בו ירק היום שכרו אסור.
מבלי להיכנס לפרטי המשנה, ברור במשנה שהירק עצמו מותר באכילה, למרות שהוא נלקט בשביעית. הכיצד?
הר"ש (פרק ט משנה א) מיישב את הדברים:
ויש לתמוה דהשתא ספיחי שביעית לרבי עקיבא אסורים מדאורייתא אפילו באכילה ואפילו רבנן מודו דמדברי סופרים מיהא אסירי כדקתני בהדיא בתורת כהנים ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה? …
וצריך לומר דכולהו בשל ערב שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה אבל לענין איסור ספיחים דנפקא לן מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף משמע דתחלת גידול בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מיקרי ולא ספיחי שביעית.
וכך כותב גם הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה, ג):
והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור, בתבואה כל שהביאה שליש בשביעית, וכן הירקות כל שצמחו בשביעית, אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא, ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה.
אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית, יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור ואע"פ שגדלו לגמרי בששית, מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית, אבל אין בהם משום ספיחים שאינם ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו, ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים.
כלומר, לשיטתם יש להפריד בין קדושת שביעית, שהולכת אחר הלקיטה בלבד, ובין איסור ספיחים, שלגביו, ירק שהתחיל לצמוח בשישית, אין בו איסור ספיחין.
אבל הרמב"ם (פרק ד) לא כתב כך:
הלכה ט: באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין, ואף על פי שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר, ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית. הלכה י: התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחים, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית…. הלכה יב: הירק בשעת לקיטתו, והאתרוג אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה כככר בשביעית חייב במעשרות כפירות ששית, ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר.
הרי מבואר בדברי הרמב"ם, שירקות הולכים אחר הלקיטה, והרמב"ם מדבר בין לעניין קדושת השביעית ובין לעניין הספיחין. כיצד יתיישבו דבריו עם המשנה? על כך אומר החזון אי"ש (סימן ט אות יז):
נראה דלענין ספיחין מודה הרמב"ם שאין איסור ספיחין אלא במי שצומח בשביעית, אם מעט ואם הרבה. אבל מה שלא צמח כלל בשביעית אינו בשם ספיחין כלל.
לענ"ד היה אפשר לתרץ גם בדרך אחרת, ואולי פשוטה בהרבה. הלא מצינו כמה מצבים שבהם אין איסור ספיחין. כגון בשדה בור, או בירקות שאין דרך רוב בני אדם לזרוע אותם.
למעשה פסק בפאת השולחן (כב, ג בהג"ה) להקל דלא כרמב"ם, שאם הירק התחיל לגדול בשישית, אין בו איסור ספיחין. וכן פסקו החזון אי"ש, ספר השמיטה והרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף שביעית כג, יד) וכן כתב הגרש"ז (מנחת שלמה חלק א סימן מט).
כמה הצמח צריך לצמוח לפני שנת השמיטה כדי שלא יהיה בו איסור ספיחין לדעת הר"ש והרמב"ן?
הגרש"ז (מנחת שלמה שם) כותב, שמסתבר לו, שרק כאשר הפרי הגיע לעונת המעשרות לפני שנת השמיטה, לא יהיה בו איסור ספיחין. אבל בשם החזון אי"ש אומרים, שכל שהצמח התחיל לנבוט מעל הקרקע לפני שנת השמיטה, אין בו איסור ספיחין, ולמעשה כך הורה גם הגרש"ז.
נראה, שהסברא לכך היא, שכל שניכר שהצמח התחיל לנבוט לפני שנת השמיטה, הרי אי אפשר לומר שזרעו שם אחרי כן, כי יודעים שהיה שם צמח בתחילת הצמיחה שלו.
מצבים שבהם אין איסור ספיחין
שדות שאין בהם איסור ספיחין
כך כותב הרמב"ם (שביעית ד, ד):
ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה, ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה.
ארבעה סוגי שדות מנויים ברמב"ם, ובכולם איסור ספיחין אינו נוהג.
החזון אי"ש הרחיב את היתר שדה בור, וכתב, שגם לשדה שמובירים אותה בשנה מסויימת, יש דין של שדה בור, ואין בה איסור ספיחין. ויתר על כן, גם בשדות שבהם הדרך הוא לזרוע בהם בשנה אחת גידולי קיץ, ובשנה שאחרי כן גידולי חורף, אם בשנה של גידולי החורף יזרעו בקיץ שלפני השמיטה, זה יחשב כשדה בור.
הגרש"ז (שם סימן נ) העלה סברא, שבשדות גדולים, שלא סביר בכלל שכל מה שצמח בהם עלה מאליו, לא שייך טעם הגזירה, ולא יהיה איסור. אמנם, למעשה, הוא מעדיף לסמוך על דבריו של החזון אי"ש, ולא על סברת עצמו. ומציין, שהרמב"ם לא מנה את 'שדה גדול' כאחד השדות שאין בהם איסור ספיחין.
שדה גוי
הרמב"ם (שמיטה ד, כט) כותב:
גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין. שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והגויים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם.
היתר זה חשוב מאוד, משום שהוא אומר שאין איסור ספיחין בשדות שהתבצע בהם היתר מכירה.
איסור ספיחין בארץ ישראל של עולי מצרים
משנה שביעית פרק ו משנה א:
שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד:
כלומר, יש לחלק את העולם לשלושה אזורים. בשטח הקדוש בקדושה שניה, קדושת עולי בבל – לא נאכל ולא נעבד. בשטח שקדוש רק בקדושה ראשונה, קדושת עולי מצרים – נאכל, אבל לא נעבד. ושאר העולם, נאכל ונעבד, שהרי הוא אינו חלק מארץ ישראל.
ופירש הרמב"ם[1]:
אמר כל מה שהחזיקו בו עולי בבל מארץ ישראל והוא שנתקדש קדושה שניה אסור לאכול הספיחים הצומחים באותה הארץ ואסור לעבוד אותה הארץ בשביעית. ושאר ארץ ישראל שלא נתקדשה קדושה שניה מותר לאכול הספיחים הצומחים בה ואסור לעבוד אותה הארץ. וכל שזולת ארץ ישראל מותר בעבודה, וכן נאכל כל הצומח בה בלי שום איסור.
כלומר, איסור ספיחין נוהג רק בשטח שקדוש בקדושה שניה, ולא בשטח שקדוש בקדושת עולי מצרים.
לעומת זאת, הר"ש והרא"ש פירשו, ש'נאכל' היינו לעניין איסור אכילה אחר הביעור.
גם בהלכות (פרק ד הלכה כו) פסק הרמב"ם שאיסור ספיחין אינו נוהג בקדושת עולי מצרים, ולא בעבר הירדן. ואמנם, החזון אי"ש (סימן כו סדר השביעית אות ד) כותב:
יש מקומות בארץ שלא כבשום עולי בבל, וגם בהם אין איסור ספיחין, ודין ספיחין שלהן כדין ספיחי סוריא ועבר הירדן. אבל אין הדבר ידוע לנו בעדות ברורה שיש לסמוך עליה, וקל להכשל, ולכן אין להקל בספיחי ארץ ישראל.
אבל בתנאים שונים, אכן מקילים במקומות שהיום מניחים שאין בהם קדושה שניה, אלא רק קדושת עולי מצרים (בערבה הדרומית ובגוש קטיף שיבנה במהרה בימינו), בעניין איסור ספיחין[2].
ספיחין במצע מנותק
במצע מנותק – בספר השמיטה (עמוד כח הערה 2) כתב:
…אלא שבוורדים העומדים בעציצים בתוך בית, מסכמת גם דעתי שלא להחמיר באיסור ספיחין אחרי שהירושלמי פ"ק דערלה מבעי ליה באילן שנטעו בתוך הבית ומשמעות הלשון היא שהאיבעיה היא אם נוהג בו בכלל דין שביעית. אם כן, יש להקל בגידולים בתוך הבית בנוגע לאיסור ספיחין שהוא דרבנן, בפרט בזמן הזה.
מסיבה זו, בפירות של מצע מנותק, אין איסור ספיחין.
******************
[1] במהדורא בתרא.