בגמרא בגיטין (מז.) נחלקו רבה ורבי אלעזר בשאלה, האם כשגוי קונה קרקע בארץ ישראל, אין חיוב מצוות התלויות בארץ בפירות שגדלים באותה הקרקע:
אמר רבה: אף על פי שאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: "כי לי הארץ", לי קדושת הארץ, אבל יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם.
ורבי אלעזר אומר: אף על פי שיש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: דגנך, ולא דגן עובד כוכבים, אבל אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: לה' הארץ.
במאי קמיפלגי? מר סבר: דגנך – ולא דגן עובד כוכבים; ומר סבר: דיגונך – ולא דיגון עובד כוכבים.
אליבא דרבה, גם כאשר גוי קונה את קרקע בארץ ישראל, היא עדיין חייבת בתרומות ומעשרות. ואמנם, אם הגוי עושה את המירוח של הפירות, לא יהיה חיוב הפרשת תרומות ומעשרות, אבל אין זה בגלל שהקרקע אינה קדושה, אלא בגלל תנאי נוסף, שצריך שהדיגון – המירוח – יהיה ביד יהודי.
לעומת זאת, לדעת רבי אלעזר, יש קנין לגוי להפקיע את עצם קדושת הקרקע לגבי תרומות ומעשרות[1].
אחת הראיות בסוגיא:
תא שמע: ישראל שלקח שדה מעובד כוכבים עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לו משהביאה שליש – חייבת במעשר, שכבר נתחייבה; נתחייבה אין, לא נתחייבה לא!
הכא במאי עסקינן – בסוריא, וקסבר: כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש.
מבואר בגמרא, שלכל הדעות בסוריא, שהיא כיבוש יחיד, יש קנין לגוי להפקיע מידי תרומות ומעשרות.
הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א) פוסק:
הלכה י: גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. הלכה יא: פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל, אם נגמרה מלאכתם ביד גוי ומרחן הגוי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן גוי, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה.
הרמב"ם פוסק שאין קנין לגוי להפקיע מחיוב תרומות ומעשרות. אלא שמדבריו בהלכה י נראה, שדין זה אמור רק לאחר שקנה היהודי בחזרה את הקרקע, והחידוש הוא בכך שאין זה נחשב כיבוש יחיד. ולא לעניין הזמן שהקרקע ביד הגוי.
ומצד שני, בהלכה יא, הרמב"ם כותב שאם הגוי הוא הבעלים, ויהודי קונה קודם גמר מלאכה, חייב בתרומות ומעשרות.
גם בהלכות ביכורים (פרק ב הלכה טו) נראה, שכל מה שכתב הרמב"ם שאין קנין לגוי, הוא רק לעניין כשהישראל חוזר וקונה ממנו:
המוכר שדהו לגוי וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה, שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העכו"ם כמו שביארנו.
הרדב"ז (בהלכות תרומות) כותב, שברור שגם כשהקרקע ביד הגוי, יש חיוב תרומות ומעשרות. ומה שכתב הרמב"ם בהלכה י הוא נפקא מינה נוספת, שכשקונים חזרה את הקרקע מהגוי, אין זה כיבוש יחיד. אבל בוודאי שיש חיוב תרומות ומעשרות גם כשהקרקע ביד גוי, כפי שכתב בהלכה יא.
אבל בכסף משנה (בהלכות תרומות) פירש בדרך אחרת. זו לשון הכסף משנה:
…ואף על גב דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעכו"ם לא קי"ל כוותייהו.
אי נמי דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בדבריו. וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך.
מדברי הכסף משנה עולה, שהוא הבין בתירוץ השני, שאכן כשהקרקע ביד הגוי, קדושתה פוקעת במובן מסויים, ורק אם יהודי יקנה חזרה, או כשהוא קונה את הפירות, יש קדושה בפירות.
למעשה, דין זה היה שנוי במחלוקת מפורסמת מאוד בתקופת הבית יוסף – מחלוקת בין הבית יוסף ובין המבי"ט. דברי המבי"ט מובאים בשו"ת אבקת רוכל (סימן כב):
על ענין גדולי שנת השמיטה בקרקע גוי ולקחם ישראל קודם מירוח מהרב כמוהר"ר משה מטראני ז"ל.
נשאל נשאל מעמדי על ענין גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל קודם מירוח ומירחם אם חייבים במעשרות כשאר שנים שמעשרים הלוקח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן כיון שהם אינם מפקירים שדותיהם בשנת השמטה או דילמא כיון שמצות שביעית חובת קרקע לישראל בא"י אין בה חיוב מעשרות כלל.
בתקופת הבית יוסף והמבי"ט, יהודים לא עסקו כ"כ בחקלאות לכן, עיקר עיסוקם בשנת השמיטה היה לגבי קדושת הפירות. המבי"ט נשאל, האם יש חיוב הפרשת תרומות ומעשרות בפירות שגדלו בקרקע של גוי, ויהודי קנה אותם לפני מירוח.
תשובתו של המבי"ט:
והיתה להם תשובתי כי אין שום חיוב בארץ ישראל להפריש מעשרות בשנת השמטה אפילו מהלקוח מיד גוי קודם מירוח ומירחו ישראל מכמה פנים.
ראשונה, כי מן התורה אין חיוב כלל בשנת השמטה במעשרות דכתיב בשנת השמטה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה הקיש אדם לחיה מה חיה אוכלת מן הראוי לה שלא מן המעשר בשביעית אף אדם אוכל מן הראוי לו שלא מן המעשר בשביעית וכיון דמדאורייתא אין שום חיוב לישר' בשנת השמטה גם לגויים אין שום חיוב אפילו מדרבנן…
ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים, לא היא. דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר כל שכן דגוי.
המבי"ט אומר, שפירות שגדלו ביד גוי פטורים ממעשרות, בגלל שבשנת שמיטה אין חיוב תרומות ומעשרות. וזאת משני נימוקים (א) התורה לא חייבה תרומות ומעשרות בשנת שמיטה כלל (ב) אפילו אם היה חיוב, הפירות הם הפקר.
מבלי להתייחס לדיון השני, שהוא נושא בפני עצמו, האם השביעית תלויה בהפקר בפועל, או שהפירות מופקעים מראש (-אפקעתא דמלכא), ברור לחלוטין מדביר המבי"ט, שהוא הניח שהפירות קדושים בקדושת שביעית, ולכן הם מופקרים.
ובתשובה הבאה (סימן כג) חיזק המבי"ט את דבריו, והדגיש שההלכה היא שאין קנין לגוי להפקיע את קדושת ארץ ישראל לעניין המצוות התלויות בה. ואם כן, הפירות שאצל הגוי קדושים בקדושת שביעית.
אולם, הבית יוסף עצמו (שם סימן כד) חולק עליו. ראשית הוא מציין לדברי הכפתור ופרח, שכתב שפירות שביעית חייבים בתרומות ומעשרות. לשאלת הקנין של הגוי אומר הבית יוסף ביחס לשיטת הרמב"ם:
ועוד שהרמב"ם מפרש בפרק א מהלכות תרומות שמה שאמרו אין קנין לגוי בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאלו לא נמכרה לגוי מעולם אבל כמו זה ביד גוי מופקעת היא ומה שפירותיה חייבים במעשר אלא בשמירחם ישראל דוקא.
והיינו כדבריו בכסף משנה[2]. כוונתו לומר, שבוודאי כשהקרקע ביד גוי, היא אינה קדושה בקדושת שביעית, ולכן אפילו אם שביעית היא אפקעתא דמלכא, זה רק בארץ ישראל, אבל קרקע ביד גוי נחשבת כמו חוץ לארץ, וברור שאינה מופקרת בשביעית, ומה שיש בה חיוב הפרשת תרומות ומעשרות, הוא משום שחיוב הפרשת תרומות ומעשרות תלוי בשאלה ביד מי נעשה המירוח, ולא בשאלה מי הבעלים של הקרקע[3].
הכרעה במחלוקת הבית יוסף והמבי"ט
כפי שכתב בשו"ת אבקת רוכל, גם בבית יוסף (יו"ד שלא) כתב שבשנת השמיטה מפרישים תרומות ומעשרות מפירות שנקנו מגוי. וכך כתב גם הרמ"א (יו"ד שלא, יט):
ויש אומרים, אם עובד כוכבים מכר פירות בשביעית לישראל, וגמר מלאכתו ביד ישראל, חייבים בתרומה ומעשר, ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב) (ב"י וכן כתב כפתור ופרח).
ובאבקת רוכל (סימן כה) כתוב, שהבית יוסף הטיל חרם בבתי הכנסיות, שחייבים להפריש תרומות ומעשרות מפירות שנקנו מנכרים בארץ ישראל בשנת השמיטה.
האם כך התקבלה גם ההלכה למעשה? יש ויכוח בשאלה האם המנהג בפועל בארץ היה להפריש תרומות ומעשרות מפירות שביעית שגדלו בקרקע של נכרי[4].
הרבה אחרונים הבינו, שאם פוסקים כמו הבית יוסף לגבי תרומות ומעשרות, זה אומר שפוסקים כדבריו גם לגבי קדושת שביעית, שאין קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי בארץ ישראל. ואמנם, החזון אי"ש (שביעית כ, ז ד"ה ואמנם) מפקפק בדבר, וכותב שאין הכרח לתלות את שתי המחלוקות זו בזו.
כשקדושת הארץ מדרבנן
הרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק יא) כותב, שכאשר קדושת הארץ מדרבנן (להרחבה בעניין, ראו כאן וכאן), יש יותר צד לומר, שיש קנין לגוי להפקיע את קדושת הארץ:
יסוד היתר המכירה הוא בעיקרו על פי רוב קמאי ובתראי דסבירא להו ששביעית בזמן הזה דרבנן. שזהו יסוד דברי רש"י, שבקרקע של נכרי מותר לחרוש ולעשות כל עבודה. וכן היא דעת הר"ח שם… שהרי פשוט הוא בסוגיא דגמרא דהא דאמר רבה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, הוא דווקא במידי דאורייתא, אבל במידי דרבנן אמרינן יש קנין לנכרי להפקיע. כדמסקינן שם מברייתא: ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביא שליש, חייבת במעשר שכבר נתחייבה. נתחייבה אין, לא נתחייבה לא. ומשני: הכא במאי עסקינן בסוריא, וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. ופירש רש"י: בסוריא – דמעשר דידה דרבנן, ושם יש קנין ביד נכרי להפקיע. והוא הדין אם נאמר ששביעית בזמן הזה דרבנן, שהיא דומה אז לסוריא, ויש כח ביד נכרי להפקיע…[5]
האם דיני שביעית תלויים בדיני תרומות ומעשרות
החזון אי"ש (שביעית כ, סק"ז) כתב, שאין להשליך מהדיון של הבית יוסף והמהרי"ט לשאלות הנוגעות להיתר המכירה, מכמה נימוקים. כבר ציינו, שהוא סובר שלהלכה התקבלה דעתו של הבית יוסף בהקשר של חיוב הפרשת תרומות ומעשרות, אבל לא בהכרח בהקשר של עצם קדושת שביעית.
מעבר לכך, החזון אי"ש אומר, שהפקעת קדושת הארץ היא רק לגבי הפירות, ולא לעצם קדושת הארץ, ולכן עדיין יהיה איסור לחרוש ולזרוע בקרקע של גוי בשנת שמיטה:
והא דנחלקו חכמי צפת, היינו רק לעניין קדושת הפירות. אבל חרישה וזריעה, ושאר עבודות, לכולי עלמא אין חילוק בין עובד בקרקע ישראל לעובד בקרקע נכרי, בין עושה מלאכה דאורייתא או דרבנן. דקדושת הארץ לכולי עלמא לא פקע.
אמנם, יש ראשונים שבהם כתוב במפורש, שלמאן דאמר שיש קנין לגוי להפקיע את קדושת הארץ, יהיה גם מותר לחרוש[6].
**************************
[1] לגבי המושג שאין לגוי קנין לחפור בורות שיחים ומערות. עיין לשון הרשב"א:
אבל יש קנין לגוי בארץ ישראל לחפור בה שיחין ומערות. כלומר שאינה כקנין פירות לבד שאינו יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות, ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה, אלא כקנין הגוף דמי ויכול לחפור בה, וכאותה שאמרו בירושלמי דפרקין קנה שדה ביובל ר' אילא אומר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מותיב ר' אבא בר ממל לר' אילא על דעתך דתימר קנה קרקע ויחפור בה בורות שיחים ומערות אמר ליה התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינן.
[2] לכאורה, דברי הבית יוסף והמבי"ט תלויים כבר במחלוקת ראשונים קודמת. הגמרא בסנהדרין (כו.) אומרת:
רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא. פגע בהו ריש לקיש, איטפיל בהדייהו, אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא. חזייה לההוא גברא דקא כריב. אמר להן: כהן וחורש? אמרו לו: יכול לומר: אגיסטון אני בתוכו.
ופירש רש"י:
כהן וחורש – זה כהן הוא שחורש בשביעית, דאמרינן לקמן נחשדו כהנים על השביעית. אגיסטון – שכיר, וקרקע של נכרי הוא, אי נמי: משום ארנונא שכרו בעל הבית לחרוש.
על פי פירושו הראשון של רש"י, נראה שמותר ליהודי לחרוש בקרקע של גוי.
אולם, התוספות (גיטין סב.) חולקים. דברי התוספות מוסבים על מימרא של רב, שאין עודרים עם הגוי בשביעית:
אין עודרין עם העכו"ם בשביעית – והא דקאמר בפרק זה בורר גבי כהן וחורש יכול לומר לו אגיסטון אני בתוכה לא כמו שפירש בקונטרס שכיר לנכרי דהא משמע הכא דאסור ולא מסתבר לחלק בין חנם לבשכר.
אלא מפרש רבנו תם: אגיסטון בקרקע שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך תבואה בשנה כדאמר התם לעיל מינה רבי ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונא בשביעית ושמא סכנת נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך.
אי נמי קסבר יש קנין לנכרי בארץ להפקיע משביעית.
אי נמי שביעית בזמן הזה דרבנן אע"ג דמדרבנן אסור לנכרי אחר גבי מלך התירו.
התוספות אומרים שלמאן דאמר שאין קנין לגוי להפקיע משביעית, אסור לעבוד בקרקע של גוי בשמיטה. לכאורה, הבית יוסף הולך בדרכו של רש"י, ואילו המבי"ט בדרכם של בעלי התוספות.
[3] וזוהי לשונו באבקת רוכל (סימן כד):
יש לומר דמעשרות שאני, דבדיגון ביד ישראל תלה רחמנא. ומשום הכי, אף על גב דגידולים ביד גוי כיון שמירחן ישראל חייבין אבל ביעור דשביעית ליתיה אלא ביד ישראל האוסף פירותיו לתוך ביתו.
[4] להרחבה, ראו למשל כאן וכאן.
[5] היסוד, שלפיו כשקדושת ארץ ישראל מדרבנן, כולי עלמא מודים שיש קנין לגוי להפקיע, מופיע גם בספר התרומה (הלכות ארץ ישראל), אבל בלי הקישור לסוריא:
והשתא הוכחתי דקדושת יהושע בטלה, מרבי מאיר ורבי שהתירו בית שאן…. ואין חייב מן התורה להפריש תרומה ומעשר… ואם כן, יכול להיות דבפירות שלוקח מעכו"ם אינו חייב לעשר אפילו מדרבנן, כיון דלא קדשה לעתיד לבא כי אם בפירות שגדלו בקרקע ישראל, ומדרבנן גזירה שמא יבנה בית המקד, אי אמת דיש קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר. דאי אין קנין לעכו"ם כך שוה קרקע של עכו"ם כמו קרקע של ישראל.
מיהו יש לומר, דאפילו למאן דאמר אין קניין, היינו כי עומדת בקדושתה, למאן דאמר קדשה לעתיד לבוא. אבל כיוון דלהלכה לא קדשה לעתיד לבא, אם כן, לעולי עלמא יש קניין להפקיע מיד מעשר דרבנן.
ועיין בבית הלוי (חלק ג סימן א ענף ו) שהעלה סברא לחלק ביניהם. קדושת סוריא היא לעולם מדרבנן בגלל שהיא כיבוש יחיד. רק שם גוי מפקיע מהקדושה. אבל כשהקדושה היא קדושת רבים, אלא שיש תנאים במצווה כמו לגבי שביעית, אין זה ברור כלל שהקדושה פוקעת כשמוכרים לגוי.
[6] כמבואר בתוספות שהזכרנו לעיל הערה 2, כדי להסביר את דברי רש"י לגבי "אגיסטון אני בתוכה" .