בדיון שלנו על מצוות התלויות בארץ (כאן), דנו בשאלה האם המצוות התלויות בארץ נוהגות בזמן הזה מן התורה או מדרבנן.
הסברתנו, שלהרבה דעות, לדעת הרמב"ם, קדושת ארץ ישראל בזמן הזה, בגבולות עולי בבל, היא מן התורה. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד בשאלה, מה הדין לגבי מצוות ספציפיות, שבהן יש הגבלות נוספות, כמו 'ביאת כולכם'.
ביחס לשמיטה, יש דיון נוסף. הגמרא במסכת ערכין (לב:) שאותה הזכרנו גם כאן בהקשר של חישוב מניין שנות השמיטה, מציינת שמגלות שנים וחצי השבטים לא מנו יובלות:
תניא: משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" – בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתן. יכול היו עליה והן מעורבין, שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין, יהא יובל נוהג? תלמוד לומר: "לכל יושביה" – בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין.
פשטות הסוגיה היא, שהחל מזמן גלות שנים וחצי השבטים לא היה היובל נוהג, בוודאי לא מן התורה.
לגבי שמיטה, כבר הזכרנו את דברי הגמרא במועד קטן (ב:):
תניא, רבי אומר: וזה דבר השמטה שמוט – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים.
ופירש רש"י:
בזמן שאי אתה משמט קרקע כו' – מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע, ואיזה זה – בזמן הזה.
מדברי רש"י במועד קטן נראה, שההיקש הוא בין שמיטת קרקע לשמיטת כספים. היינו יכולים לחשוב, ששמיטת כספים אינה מצווה התלויה בארץ, ולכן גם לא תהיה תלויה בקדושת הארץ, וההיקש אומר שכן. אגב אורחא אנחנו למדים, שיש זמן שבו שמיטת קרקעות אינה נוהגת מן התורה, ורבי אומר, שזה בזמן הזה. לא ממש ברור מדברי רש"י, למה 'בזמן הזה' יש דין אחר. ופשטות הדברים, שכיוון שבימי עזרא לא היתה ביאת כולכם, הרי שכשם שחלה דרבנן, כך גם כל קדושת הארץ, וממילא גם שביעית מדרבנן[1].
לסוגיה זו יש מקבילה במסכת גיטין (לו.) ששם דנה הגמרא בשאלה כיצד היה יכול הלל לתקן פרוזבול, ולבטל בכך את מצוות שמיטת כספים. ושם כותב רש"י:
בשביעית בזמן הזה – והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא ואף על גב דהלל בבית שני הוה סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרינן בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית אבל בתורת כהנים ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת.
בזמן שאי אתה משמט קרקע – כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ.
כאן רש"י מפרש, שהסיבה ששביעית אינה נוהגת בזמן בית שני היתה, משום שגם יובל לא נהג מהתורה.
התוספות (גיטין לו. ד"ה בזמן) מקשים, על הדרך של רש"י מבחינת הפרשנות של הסוגיה. ולכן כותב רבנו תם:
ונראה לרבנו תם, דהשמטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה וזריעה אלא בשדות החוזרות לבעלים ביובל והשמטת קרקע קרי ליובל ולשביעית השמטת כספים דשמיטה משמטת כספים ולא יובל.
שמבחינה פרשנית, רבנו תם מפרש ששההיקש הוא בין היובל, המכונה בדרשה זו "שמיטת קרקעות", ולשמיטה בכללותה, שנקראת "שמיטת כספים" כיוון שפן זה אינו קיים ביובל. אבל בפשטות, מבחינה הלכתית הוא אינו חולק על רש"י, ודין שמיטת קרקעות תלוי ביובל. מצד שני, רבנו תם מציין כמה וכמה סוגיות שמהן נראה שיובל נהג בזמן בית שני. כגון התקנה המופיעה במשנה בערכין (לא:):
בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש, כדי שיהא חלוט לו. התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה, ויהא שובר את הדלת ונכנס, אימתי שירצה הלז יבא ויטול את מעותיו.
הרי שדין קונה בית בעיר חומה נהג גם בבית שני, והיו צריכים לתקן תקנות עבורו.
ולכן רבנו תם מחדש, שאף שלא עלו כולם, כיוון שעלו מכל שבט, זה נחשב שעלו כולם. ולדעתו, בבית שני נהג יובל מן התורה. ומה ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, זה רק בימי רבי, לאחר החורבן, כששוב אין מכל שבט בארץ ישראל.
גם הרמב"ם הולך בדרכו של רבנו תם, ומפרש שהביטוי 'בזמן שאתה משמט קרקע' מתייחס ליובל. כך נראה מדבריו בפרק ט:
הלכה ב: אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ. הלכה ג: ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואע"פ שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.
אך בניגוד לרבנו תם, הרמב"ם פוסק שהיובל אינו נוהג בזמן הזה, וגם לא נהג בזמן הבית (פרק י הלכה ח):
משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן. בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחו"ל שנאמר יובל היא בכל במקום בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
אמנם, יש מקום לדיון בדברי הרמב"ם מכיוון אחר. והוא, שהרמב"ם כתב ששמיטת כספים תלויה ביובל, ולא ביאר מה מעמדה של שמיטת קרקעות. הכסף משנה (פרק ט הלכה ב) חושב ששמיטת קרקעות אינה תלויה ביובל לדעת הרמב"ם[2]:
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה וכו' עד כדי שלא תשתכח וכו'. בפרק השולח גיטין וכרבי ונראה מדברי רבינו שמפרש שמה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ליובל קרי משמט קרקע שהרי שדות חוזרות לבעלים וכמו שכתב בסוף פרק י, אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה.
אבל מפרשים אחרים הבינו בדעת הרמב"ם שהוא סבור שגם שמיטת קרקעות מדרבנן בזמן הזה[3].
לעומת רש"י תוספות והרמב"ם, ורוב הראשונים, שפסקו הלכה כרבי, יש ראשונים שסוברים שהלכה כחכמים, ששמיטה בזמן הזה מדאורייתא. כך היא דעת הרמב"ן (ספר הזכות גיטין לז.) והרא"ש (יומא פרק ח סימן יד).
התוספות (בסוגיה בגיטין שם ד"ה ותקון) שואלים, אם היובל אינו נוהג בזמן הזה כלל, מדוע שמיטה נוהגת מדרבנן?
התירוץ של התוספות הוא, שחכמים חשבו שהציבור לא יוכל לעמוד בדרישה שלא לעבד את הקרקע שנתיים ברציפות.
אבל הראב"ד (בהשגות לרי"ף שם יט.) והמאירי מתרצים בדרך אחרת. נביא את לשונו של המאירי:
ולמדת שאף בבית שני אין שמטת כספים נוהגת מן התורה שהרי לא היה יובל נוהג בו שהרי יובל תלוי בזמן שכל יושביה עליה והרי עשרת השבטים לא חזרו ולא עוד אלא שאף בבית ראשון משגלו שבט ראובן ושבט גד ואם כן, מה שתקן הלל פרוזבל לשמטת כספים לזמן בית שני תקן שהיה בימיו ומה שהוא קורא לו בזמן הזה פירושו מפני שאין יובל נוהג בו הא בזמן הזה – לגמרי! רוצה לומר, אחר חורבן בית שני אין שמטת כספים נוהגת כלל אף מדרבנן ואין צריך לפרוזבל ולא לתנאי שלא ישמיטנו בשביעית.
כלומר, בימי בית שני, בית הדין הגדול היה מקדש את היובלות מדרבנן, והיו שמיטין. אבל לאחר חורבן הבית, לא נהג היובל כלל, וממילא אין השמיטה נוהגת כלל, אלא רק ממידת חסידות.
הדעות באחרונים
גם באחרונים, השאלה אם שמיטה בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, שנויה במחלוקת[4], אבל בסך הכל, הדעה הרווחת היא, ששמיטה בזמן הזה דרבנן[5].
למעשה, הרב קוק היה מאוד זהיר בהסתמכות שלו על כך ששמיטה בזמן הזה מדרבנן (מבוא לשבת הארץ פרק י):
אלא שמצינו לפעמים, אפילו במקום שמורות כמה משניות וסוגיות להחמיר, ונהגו כן בודאי דורות רבים, מכל מקום כשסמכו על יחיד להקל לא מיחו בהם…
לעומת זאת, הרב עובדיה (ילקוט יוסף שביעית פרק א סעיף ט) קובע יותר בנחרצות ששמיטה בזמן הזה מדרבנן:
דעת רוב הפוסקים ששמיטה בזמן הזה אינה נוהגת מן התורה אלא מדרבנן, וכן עיקר לדינא. ובכל הסיפקות בשביעית אמרינן ספק דרבנן לקולא, שדינו ככל איסורי דרבנן, שאנו הולכים בספיקם לקולא.
שמיטה כשרוב יושביה עליה
שאלה נוספת, שדנים בה בזמן האחרון היא, מה יהיה הדין, כאשר רוב עם ישראל יהיה בארץ ישראל.
ככל הנראה, אנחנו הולכים ומתקרבים לנקודת זמן זו, כיוון שיהודים רבים עולים לארץ, ורבים מיהודי חוץ לארץ מתבוללים, כך שבעוד דור אחד, יתכן שנהיה במצב ש'רוב יושביה עליה'. האם במקרה כזה שמיטה תהיה מהתורה?
ראשית, הזכרנו כבר, בתחילת הדברים שישנה מחלוקת באחרונים, אם עצם קדושת הארץ בזמן הזה מדרבנן, כיוון שבזמן שקידשו את הארץ, בימי עזרא, לא היו רוב יושביה עליה. ולפי דעה זו, גם אם היום יהיו רוב יושביה עליה, צריך מעשה קידוש, כדי לקדש את ארץ ישראל מהתורה. או שמא, קדושת הארץ בכל מקרה מהתורה, ורוב יושביה עליה הוא תנאי שניתן לקיים או לא לקיים, בהקשר של המצוות התלויות בארץ.
שנית, יש לדון, האם כשם שיובל אינו נוהג, כל זמן שלא כל השבטים נמצאים כאן, ולא מסודרים על פי נחלותיהם, כך גם לגבי השמיטה. שהרי בפשטות, שמיטת קרקעות הוקשה ליובל, לסוברים ששמיטה דרבנן[6].
בספר החינוך (מצווה שלה) אכן כתב, שגם שמיטת קרקעות אינה נוהגת, אלא בזמן שהשבטים במקומם. ולחלק מהגרסאות, כך כותב הרמב"ם בפירוש גם בספר המצוות (סוף לא תעשה רכו), וכן נקט בפשיטות גם בדרך אמונה (שמיטה י, סקמ"ג).
********************************************
[1] בקישור שהבאנו בתחילת הדברים, התייחסנו, בסופו, לשאלה אם קדושת הארץ עצמה בטלה בזמן עליה שניה, או שרק הקדושה לגבי מצוות מסויימות. הסברא שהזכרנו בינתים מתאימה יותר למחשבה, שקדושת ארץ ישראל עצמה היא מדרבנן בימי בית שני, בגלל שלא היתה ביאת כולכם, ולא רק תנאי בקיום המצוות התלויות בארץ.
[2] במבט ראשון, פירוש של הכסף משנה בדברי הרמב"ם הוא דוחק. הלא הסוגיא במועד קטן מדברת על שמיטת קרקעות?
ניתן להביא ראיה פרשנית לכסף משנה, בעובדה שהרמב"ם לא כתב בתחילת הלכות שביעית ששמיטה נוהגת בזמן הזה רק מדרבנן, וחיכה עם הדברים לפרק ט, העוסק בשמיטת כספים.
כך עולה גם מדברי הרמב"ם במקומות אחרים. בהלכות תרומה (פרק א הלכה כו) כתב הרמב"ם שתרומה בזמן הזה מדרבנן, משום שצריך 'ביאת כולכם'. ובהלכות בית הבחירה כתב הרמב"ם (פרק ו הלכה טז):
ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.
הרי שהחיוב בשביעית הוא כמו החיוב בהלכות תרומה – תלוי בביאת כולכם.
אמנם, אין זה ראיה חזקה, כי אפשר שכוונתו רק לעניין יסוד קדושת הארץ, ולא לגבי החיוב בפועל. עוד אפשר, שהרמב"ם תולה את החיוב בשביעית בביאת כולכם, ולא מציב את הרף הגבוה של יובל – שיהיו כל השבטים, ויהיו מסודרים בנחלותיהם.
אם נפרש בדרך זו, צריך לומר, שאביי, בסוגיה במועד קטן, רוצה לחדש שכשם ששמיטת כספים תלויה ביובל לדעת רבי, כך גם שמיטת קרקעות. אבל זה גופא החידוש של אביי, ולא עצם הלימוד של רבי, ולדעת רבא, אין צורך בתירוצו של אביי.
בסברא, ניתן להבין את הדעה הזו, ולומר שיובל עניינו 'איפוס' המצב הכלכלי והחברתי של עם ישראל, על ידי שחרור עבדים והחזרת הקרקעות לבעליהן. דבר זה מתקיים רק בהופעה שלמה של עם ישראל בארץ, דהיינו כשכל יושביה עליה ומסודרים בנחלותיהם.
בדומה, גם שמיטת כספים היא איפוס מסויים של המצב החברתי, על ידי השמטת החובות.
לעומת זאת, לגבי שמיטת קרקע לא בטוח שהמוקד שלה הוא חברתי. יתכן שהמוקד שלה קשור יותר באמירה שהארץ אינה בבעלות של יהודי, אלא היא מאת הקב"ה וכו'. אם זו ההבנה, אפשר להבין יותר ששמטת קרקעות אינה תלויה ביובל.
[3] לכאורה, ראיה לכך שלדעת הרמב"ם שמיטה תלויה ביובל, מדבריו בפרק י מהלכות שמיטה ויובל, הלכה ט:
ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל [נוהג] אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו.
כאן נראה יותר ברמב"ם, שדין שמיטת קרקעות תלוי בדין היובל. אמנם, בכסף משנה כתב, שהכוונה "חוץ משביעית בארץ, (שנוהגת מהתורה), והשמטת כספים מדבריהם".
אמנם, יש לציין שבנוסח של מהדורת פרנקל, מבואר להדיא בדברי הרמב"ם, שגם שמיטת קרקעות מדבריהם.
[4] מהמחמירים לגבי שמיטה בזמן הזה: הנצי"ב (משיב דבר, דבר השמיטה ב, נו); ערוך השולחן (שמיטה ויובל טו, ד).
[5] כך נקט גם החזון אי"ש, שביעית נ, ח.
[6] ואמנם, הראו לי שכך כתב הציץ אליעזר (חלק י סימן א סוף אות כ) ששמיטה אינה תלויה ביובל לעניין ישיבה לפי שבטים. אבל הדברים כתובים בקיצור נמרץ, ובלי שום מקור והסבר כלל, כשברור שפשט הדברים אינו כן, וגם ישנם ראשונים שכותבים להדיא אחרת.