עמדנו על כמה מסוגיות הבסיס של היתר המכירה. נציין, שקיימת עוד סוגיה משמעותית, שלא נדונה כאן, והיא שאלת התוקף המשפטי (וממילא, גם ההלכתי) של מכירת קרקעות רבות כל כך במדינת ישראל לגוי.
לשאלה זו, יש שני פנים. הראשון, קשור לעצם המכירה, כשברור שהיא נעשית רק לצורך השמיטה בלבד.
במובן הזה, המכירה דומה לזו הנעשית במכירת חמץ, ומרבית הדיון נמצא שם. נביא כאן רק את אחד המקורות המסבירים מדוע אין לראות בכך הערמה בעלמא (הר צבי אבן העזר, כט). נדון השאלה שם הוא באשה שנישאה כדי לקבל רשות לעלות לארץ, ומיד לאחר שעלתה, התגרשה. וכעת היא רוצה להינשא לכהן. השאלה היא, אם לדון אותה כגרושה, או שמא מדובר בנישואין פיקטיביים בלבד. אחד המקורות החשובים שנדונים בתשובה, הוא המעשה של רבי טרפון (ירושלמי יבמות ד, יב):
וכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא הערים? קידש שלש מאות נשים בימי רעבון על מנת להאכילן בתרומה.
למרות שברור שהקידושין של רבי טרפון היו אך ורק כדי להאכיל את אותן הנשים בתרומה, הקידושין חלו.
ועל כך כותב הרב פרנק:
אבל לעניות דעתי, אין הנידון דומה כלל לההיא עובדא דרבי טרפון. דניחזי אנן, מה היא הסברא דקדושי הערמה לא ליהוי קידושין, על כרחך צריך לומר משום דידעינן דלא היה דעתם לקידושין כלל, וכל כוונתם היה לקבל רשיון שיוכלו להשאר בארץ. אם כן, אין שום סברא שהסכימו על קידושין בזמן ובשעה שלא רצו בקידושין, ובודאי די להם שלא יהיה רק הערמה כלפי הממשלה ושיקבלו את הרשיון הדרוש להם, ולמה יכוונו לקידושין שאין רוצים בהם, ואין צריכים לחלות הקידושין. כל זה שייך באדם שעושה נגד חברו כדי לבוא למטרתו שהוא רוצה וצריך לזה.
מה שאין כן בעובדא דרבי טרפון, שהוא רצה שיאכלו תרומה בשנות הרעבון, ואי אפשר להאכילם תרומה אלא באופן שיהיה חלות קידושין ביניהם, מה שייך לחשוב שיסתפק רק בהערמה לבד והקידושין לא יחולו, דאם כן לא עשה ולא כלום, וכיצד יאכלו בתרומה אם אין כאן חלות קידושין גמורים…
הרב פרנק מסביר, שכאשר המטרה היא להערים על הממשלה, אין צורך שהקידושין יהיו בעלי תוקף הלכתי, ולכן ניתן להניח, שכוונת האיש והאשה לא היתה לעשות קידושין באמת. מה שאין כן במקרה של רבי טרפון עצמו, ששם המטרה היתה הלכתית, ולכן שם הם רצו את עצם הקידושין.
בהמשך מוסיף הרב פרנק:
וכד נעיין, אותם הדברים עצמם שדוחים האי כללא שרצו להוכיח דהערמה אינה מבטלת מעשה קנין, הנה יש בדברים הללו גם לסלק טענות המערערים על היתר המכירה שעושים על שנת השמיטה. שעיקרי הטענות על המכירה שזהו הערמה בעלמא, שזה אינו רוצה ואינו על דעתו למכור אחוזתו, וגם הגוי אין בדעתו לקנות, ותרוויהו יודעים שאין כאן לא קנין ולא מכר. אבל כשנתבונן במעשה דרבי טרפון, הרי בודאי לא עלה על הדעת שיקחם שיהיו נשיו, וברור הוא שאין כאן כוונה למחשבת קידושין ונישואין אלא רק למטרה אחרת, דהיינו שיהיו מותרים באכילת תרומה בלבד, ולשם היתר אכילת תרומה כדאי הוא להם שיחול קנין קידושין ולזה נתכוונו כולם, ואף על פי שלגבי קנין של אישות אין כאן אלא הערמה בלבד, מכל מקום תועלת של היתר אכילת תרומה מספיק להם לחלות קנין הקידושין שיחול בכל פרטיו כדי שישיגו על ידי זה היתר של אכילת תרומה.
ואף אנן נאמר, במכירת הקרקעות לשנת השמיטה לגוי הם רוצים באמת בחלות הקנין, שיחול הקנין להגוי בשביל תועלת זה שלא יכשלו באיסור שביעית, זהו הריוח שלו בקנין של מכירה זו, וזה רוצה באמת בלי הערמה שיחול הקנין, שכדאי הוא לו חלות הקנין של המכירה כדי שיפטר מענשו של שביעית.
כלומר, גם בהיתר המכירה, זו גופא מטרת המוכר, שהקרקע תהיה של הקונה למשך שנת השמיטה, ולכן זה ממש מה שהצדדים רוצים, ואין כאן הערמה[1].
עוד יש לציין, שכיום, מקובל גם לעשות את המכירה כמכירה לזמן (מטעמים של איסור לא תחנם, כפי שהסברנו כאן), ובמקרה כזה, אם הגוי ירצה לעבוד בעצמו בקרקע, הוא יוכל לשלם סכום כסף מסויים, ששווה לחקלאי לתת לו את השדה לזמן המכירה, בתמורה לסכום כזה. הרי שהמכירה היא בעלת ערך לחקלאי[2].
הבעיה השניה, ואולי הכבדה יותר, היא השאלה האם למכירה הזו יש תוקף מבחינה חוקית, ואם אין, האם זו בעיה מבחינה הלכתית.
כאמור, דיון זה התקיים בעיקר סביב מכירת חמץ,ואכן, המסקנה המקובלת בדיון היא, שאם המכירה אינה בעלת תוקף חוקי, היא בעייתית גם מבחינה הלכתית.
בהקשר של היתר המכירה, הרי לא נעשה שום רישום בטאבו של שינוי הבעלות, וחוק המקרקעין קובע, שעיסקת העברת בעלות על קרקע נגמרת רק עם הרישום בטאבו.
בשנת תשל"ט (1979) נחקק חוק עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), תשל"ט-1979, המסמיך את שר המשפטים והשר לענייני דתות לתקן תקנות בעניין מכירת קרקע בשנת השמיטה, "שיחולו על אף האמור בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, או בכל דין אחר". ואכן, השרים מילאו את חובתם ותיקנו תקנות עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), תשל"ט-1979. וזה לשון תקנה 1:
עסקה במקרקעין לצורך קיום מצוות השמיטה, שנעשתה באישור מועצת הרבנות הראשית… תהיה תקפה על אף האמור בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, או בכל דין אחר ואף אם היא לזמן ותהיה נגמרת אף בלא רישום.
וכך גם פוטרות תקנות 3-2 את המכירה לצורך השמיטה מתשלומים ואגרות המוטלות בדרך כלל על עסקאות במקרקעין. גם חוק יסוד מקרקעי ישראל תוקן כדי להסדיר את הבעיה החוקית. להרחבה בעניין, ראו במאמרו של הרב אליעזר הללה, כאן.
******************
[1] ובעצם, אלו ממש דברי הרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק יג). הרב קוק דן בשאלה אם המכירה מועילה כיוון ש'לא סמכא דעתם' של הצדדים. אבל לבסוף הוא מסיק:
חוץ מכל זה, העיקר הוא כאמור, דלא שייך כלל כאן לא סמכא דעתיה, דעל מה שהוא בא לקנות, דהיינו שתחשב שלו לעניין הפקעת דין שביעית, על זה ודאי סמכא דעתיה, וניחא ליה לישראל להקנות ולנכרי בכי האי גוונא, ואין לנו לדון כי אם הערמה בעיקריה.