חז"ל כותבים במקומות רבים, שפירות שביעית קדושים. שיש 'קדושת שביעית'. הביטוי העיקרי של קדושת שביעית, שמתואר בכמה וכמה מקומות בש"ס ובפוסקים, הוא האיסורים הרבים הכרוכים בשביעית. וכפי שכותבים התוספות (סוכה לט. ד"ה שאין): "ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית".
כפי שכתבנו במאמרים קודמים, איסור קצירה ובצירה בשביעית נוהג רק בפירות שיש בהם קדושת שביעית. כמו כן, על פירות הקדושים בקדושת שביעית חלה חובת ביעור, ואנחנו עוד נתייחס לכך בשלב מאוחר יותר. במאמר זה, נשתדל לסקור בצורה כללית על האיסורים השונים הקשורים בקדושת שביעית, וכן נדון אם יש לקדושת שביעית גם פן של 'עשה' או רק של 'לא תעשה'. בהמשך עוד נדון בכל אחד מהאיסורים האלו בצורה פרטנית יותר.
השימוש הראוי בפירות שביעית
המשנה בשביעית (ח, ב) אומרת:
שביעית ניתנה לאכילה, ולשתיה, ולסיכה.
לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן.
וכן בתרומה ובמעשר שני.
קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר.
המשנה אומרת, שהדברים הקדושים בקדושת שביעית מיועדים לארבעה דברים: לאכילה, לשתיה, לסיכה ולהדלקת הנר. אבל אין משתמשים בהם לצרכים אחרים, כגון להכנת תרופות (מה שחז"ל קוראים 'מלוגמא') או לבשמים ('לזילוף') וכן הלאה.
בגמרא בסוכה (מ.) מבואר, שכך יש להבין את הפסוק: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". מחד, התורה אומרת שפירות שביעית מיועדים לאכילה. ומצד שני, לשון "לכם" פירושה, שניתנה לכל צרכינו. לדעת ערוך השולחן (ערוך השולחן העתיד, כד, א) הדברים שמותר לעשות, הם היישום למעשה של הסתירה הזו.
ובגמרא בפסחים (נב:) דורשת הגמרא "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – ולא להפסד". דין זה קשור למה שאומרת המשנה במסכת שביעית (פרק ד):
משנה ז: מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית? הפגים משיזריחו… משנה ח: הבוסר, משהביא מים אוכל בו פתו בשדה הבאיש כונס לתוך ביתו… משנה י: מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית? בית שמאי אומרים: כל האילן משיוציא. בית הלל אומרים: החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והזיתים משינצו ושאר כל אילן משיוציא וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו כמה יהא בזית ולא יקוצנו רובע רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל לפי הזית.
המשניות אומרות, שאסור לאכול את פירות האילן בשנת השביעית לפני שהם מגיעים לבשלות מסויימת. חלק מפרשני המשנה (למשל הר"ש על אתר) מסבירים, שהטעם לכך הוא מה שאומרת הגמרא בפסחים (נב:) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – ולא להפסד". אכילת פירות שביעית לפני שהבשילו מספיק, היא הפסד שלהם.
כיוצא בכך מסבירים הרבה מהפרשנים (ראו למשל ר"ש ושנות אליהו) גם את המשנה בפרק ח שהזכרנו, ששביעית ניתנה לדברים מסויימים, ושימוש לדברים אחרים, הוא הפסד של פירות שביעית.
איסור סחורה בפירות שביעית
המשנה במסכת שביעית (פרק ז משנה ג) אומרת:
הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושים סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכרן.
במסכת עבודה זרה (סב.) אומרת הגמרא, שדבר זה נלמד מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – ולא להפסד".
רש"י (סוכה לט.) מסביר את טעם האיסור:
שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן, ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר.
נראה מדבריו, שאין איסור עצמי של סחורה בפירות שביעית, אלא רק הרחקה, שלא יבואו להשאיר פירות שביעית לאחר הביעור. אבל התוספות (סוכה שם ד"ה שאין) מקשים על דבריו, שאם כן, בדברים שאין להם ביעור, לא היה צריך להיות איסור שביעית.
ואכן, לדעת התוספות נראה שאיסור סחורה הוא איסור עצמאי. התוספות אינם מבארים את טעם האיסור, אבל הם מבארים את גדרו:
לא חשיב סחורה אלא כי ההיא דמסכת שביעית "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר, מותר למכור". פירוש, היינו לוקח היינו לוקט כדקתני סיפא אבל הוא לוקט. ובהדיא קתני בתוספתא ולא יהא לוקט וכשמוכר בשוק הוא הלוקט עצמו אסור, דללקט לאכלה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה דהיינו למכור. אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו דלא חשיב סחורה כיון דהוא לא ליקטם.
מדברי התוספות נראה, שאיסור סחורה הוא בעצם חלק מהדין של איסור קצירה ובצירה. אסור לקצור או לבצור את פירות השביעית כדי למכרם[1]. ולכן, אם הבוצר עצמו לא התכוון למכור, אלא פשוט נשארו לו פירות, או שאדם אחר לקח את הפירות ומכרם, אין בזה איסור.
הרמב"ם (שביעית פרק ו) כתב:
הלכה א: אין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה.
הלכה ב: לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר, מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול והותיר מותר למכור המותר והדמים שביעית, וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהן בנו או בן בתו ומכר הרי זה מותר והדמים דמי שביעית.
נראה מדבריו, שהאיסור אינו קשור לכך שהאדם ליקט את הפירות בעצמו, אלא לכך שאדם קנה על מנת למכור, שזה מה שמכונה אצל חז"ל סוחר: מי שקונה במקום אחד ומוכר במקום אחר. וכך כותבים גם התוספות (עבודה זרה סב. ד"ה נמצא) בשם ר"י. אלא שלדעת ר"י נראה, שהאיסור הוא דווקא כשמוכרים במעין חנות בשוק, ולא במי שסתם מוכר בביתו.
דרך נוספת מופיעה בריטב"א (בסוגיה בסוכה, ד"ה לא רצה) שממנו נראה, שאיסור סחורה הוא הגבלה על הכמות שמותר לקנות. מותר לקנות פירות כדי לאכול, כלומר מזון שלוש סעודות. אבל קנייה יותר מכך נחשבת קנייה לסחורה, ולכן היא אסורה.
איסור מדידה
המשנה בשביעית (פרק ח משנה ג) אומרת:
אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין.
בירושלמי על אתר נאמר:
למה כדי שימכרו בזול וישקלו בליטרא וימכרו בזול אם אמר את כן אף הוא אינו נוהג בהן בקדושה.
הפני משה מסביר, שיש בירושלמי שני טעמים. ראשית, אם מוכרים רק באומד, ימכרו בזול. ושנית, כדי שהקונים ידעו שמדובר בפירות שביעית, ויזכרו לנהוג בהם קדושה.
הרמב"ם (שמיטה ו, ג) כתב:
כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר.
ונראה מדבריו, שזה שינוי בתהליך המכירה, כהרחקה לאיסור סחורה.
והגר"א (שנות אליהו על המשנה שם) כתב, שמדידה היא דרך בזיון בפירות שביעית.
איסור הוצאה לחוץ לארץ
במשנה במסכת שביעית (ו, ה) נאמר:
אין מוציאין שמן שרפה ופירות שביעית מהארץ לחוץ לארץ. אמר רבי שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מוציאין לחוץ לארץ.
הר"ש במקום מסביר, שטעם האיסור הוא משום ביעור פירות שביעית, שצריך להיעשות בארץ בדווקא[2].
ערוך השולחן (העתיד, כד, כה) כותב שלפי טעמו של הר"ש, האיסור להוציא מתחיל רק בזמן הביעור. וכן כתב גם הרב קוק (שבת הארץ על הרמב"ם ה, יג)[3].
ערוך השולחן מציע פירוש אחר. טעם האיסור הוא, שבחו"ל עתידים להתבלבל בין פירות הקדושים ובין שאר הפירות, ויבואו להשתמש בפירות אלו בלי הקפדה על ההלכות הייחודיות להם. ולפי זה, האיסור מתחיל מיד כשיש פירות קדושים[4].
שיטה נוספת מובאת בתוספות (פסחים נב:). בגמרא מסופר על רב ספרא, שהוציא פירות בשביעית מארץ ישראל לחו"ל. והתוספות שואלים, כיצד עשה זאת. אחד התירוצים בתוספות: "ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת".
החזון אי"ש (שביעית יג, ד) מתקשה, מדוע יהיה מותר להוציא לסחורה יותר מאשר לאכילה. ולכן הוא משנה את הגרסה בתוספות, שאיסור ההוצאה לחו"ל הוא רק כשמוציא לסחורה, ואילו רב ספרא הוציא לאכילה. והכוונה, שגם ההיתרים שמנינו לגבי סחורה לעיל, כלומר במכירה מועטת, אינם קיימים כשמוכר כדי להוציא לחו"ל. אבל כפי שמעירים האחרונים, מהרבה ראשונים רואים שגרסו בתוספות כגירסה המופיעה לפנינו.
לפי הגרסה הקיימת לפנינו, הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון סימן כג) כותב, שכיוון שיש כבר איסור תורה של סחורה, חכמים לא ראו צורך להוסיף איסור דרבנן ספציפי על הוצאה לחו"ל.
הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה ג, סימן נח אות ו. ניתן לקרוא כאן) מציע הסבר לשיטת התוספות:
ואפשר לומר בהסבר תירוץ התוס', שלסחורה הכוונה היא כמות קטנה, המותרת בסחורה ובכמות קטנה כזאת לא גזרו על ההוצאה. אך לאכילה, כשאדם מוציא פירות שביעית לצרכי אכילתו לזמן מרובה, דהיינו כמות גדולה, לא התירו להוציא לחו"ל.
ונפקא מינה בין ההסבר של הרב קוק להסבר של הרב אריאל, אם מותר להוציא פירות שביעית לחו"ל על ידי הבלעה. שכן, אין איסור סחורה בהבלעה, אבל מדובר בכמות גדולה (וכפי שהרב אריאל כותב בעצמו).
המצווה לאכול פירות הקדושים בקדושת שביעית
הרמב"ן (השגות לספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשים ג) כותב:
מצוה שלישית שאמרה תורה בפירות שביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ודרשו "לאכלה ולא לסחורה". וזה דבר תורה הוא… והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה.
פשטות דברי הרמב"ן היא, שאין מצוות עשה לאכול פירות שביעית, אלא רק איסור עשה, למי שסוחר בפירות שביעית. אבל במגילת אסתר (על אתר) כתב:
נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמה שדרשו חכמים לאכלה ולא לסחורה אין פירושו שיהא מצוה באכילתם רק לאכלה הותר לכם ולא לעשות בהם סחורה.
ואם כן, נראה מדבריו, שהבין שלדעת הרמב"ן מדובר במצוות עשה לאכול מהפירות.
גם אם אין מצווה באכילת הפירות, מושג הקדושה שבהם אולי אינו מכוון רק לכך שיש איסורים התלויים בהם, אלא שיש קדושה בפירות אלו. מסיבה זו, כותב ערוך השולחן (שביעית כד, טו) אסור לטמא פירות שביעית.
******************************************
[1] ונפקא מינה, שלפי הסבר זה יהיה לאו דאורייתא במי שקוצר על מנת למכור.
[2] וזו מחלוקת תנאים, אם צריך לבער פירות שביעית בארץ דווקא, כמבואר בברייתא בפסחים (נב:).
[3] עוד נחלקו, אם איסור זה הוא מן התורה (כפי שכתב בבית רידב"ז סימן ה סעיף יח) או מדרבנן (כפי שכותב למשל החזון אי"ש שמיטה יג, סק"ג).
[4] ערוך השולחן מסביר, לפי דבריו, את דברי הרמב"ם, שלא הגביל את האיסור רק לזמן הביעור.