בתוספתא (שביעית פרק ח) נאמר:

הלכה א: בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו, נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר.
הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.
הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר….
ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.
הגיע שעת הביעור, עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. ר' שמעון אומר: עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור.
הלכה ב: מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו, ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו.

מרבית העיסוק בתוספתא נראה קשור לדיני ביעור,  כשדעת רבי שמעון שגם לעשירים מותר לאכול מפירות אוצר בית הדין לאחר הביעור. אבל התוספתא מזכירה בשני משפטים, שבזמן התאנים ובזמן הענבים, שלוחי בית הדין שוכרים פועלים שעודים ובוצרים.

הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה, ז) אגב דיון במושג של ביעור שביעית כותב:

ושנו בתוספתא, בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרין על פתחי עירות… מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול, וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, כל זה שנוי בתוספתא.
ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם.
ועשו להם תקנות מדבריהם, בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר, מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר, וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של קיץ ועת הבציר הגיע, בית דין שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים, ונותנים לאוצר שלהן, ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית…וכל זו התקנה והטורח של בית דין, מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה.

גם ברמב"ן ברור, שעיקר דבריו לפרש את המושג של ביעור שביעית. אלא שאגב אורחא, הוא כותב: "בית דין שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים, ונותנים לאוצר שלהן".

האחרונים נחלקו בביאור דברי הרמב"ן, מדוע לשלוחי בית דין מותר לבצור כדרכם (אם בכלל זו כוונתו):

הרב הרצוג (התורה והמדינה ט-י עמ' רעט) מציע שני הסברים:

יתכן והרמב"ן לשיטתו, שסובר שמהתורה, איסור קצירה ובצירה הם רק מהשמור. ומדרבנן גם מהמופקר (ראו על כך כאן). וכשבית דין הם הקוצרים, לא גזרו חכמים.

ויתכן, שכיוון ששמיטה דרבנן עשו חכמים תקנה, כשראו שהציבור לא יכולים לקטוף בדרך אחרת, ותקנו שאם בית דין הם הקוטפים, יהיה מותר. אלא שתקנה זו היתה לזמן, והופסקה[1].

בדומה לתירוץ הראשון של הרב הרצוג כתב גם החזון אי"ש (שביעית יא, סק"ז):

ולא קושיה היא כלל, שכבר פירש הרמב"ן דהוא מדרבנן, וקרא אסמכתא, ועיקרו שלא יבוא לידי שימור, ואין האזהרה אלא על הבעלים, או מי שזכה מן ההפקר. אבל שלוחי בית דין שעושין בשל הפקר לטובת הציבור, שרי.

אבל במקום אחר כותב החזון אי"ש (שם סימן יב ס"ק ה-ו):

דעת הרמב"ן דאין איסור מן התורה במופקר לקצור כדרך הקוצרין… אבל דעת הרמב"ם דהקוצר כדרך הקוצרין והבוצר כדרך הבוצרין לוקה, ומשמע דאפילו מן המופקר קאמר. וקרוב הדבר, שאין לאו זה אלא בקוצר שדהו, אבל קוצר שדה אחרים מדין הפקר אינו בכלל האזהרה…

ומהא דתניא בתוספתא… דבזמן שיש אוצר על פי בית דין, דורכין ענבים בגת וזיתים בבית הבד, שמעינן דהא דתנן "שאין דורכים ענבים בגת", היינו דווקא בעלים, אבל אותן שזכו מן ההפקר מותרים בכל, וקרא דלא תעשה כדרך הקוצרים, בבעלים אזהר רחמנא. ומשמע בתוספתא שם שבוצרין הכל בבת אחת, ולא מעט מעט, ויש ראיה מכאן דאף לדעת הרמב"ם אין איסור רק בבעלים…

החזון אי"ש כותב, שיתכן לומר, גם לדעת הרמב"ם, הסובר שקצירה ובצירה גם מן המופקר וגם מן השמור אסורות מהתורה, שאיסורן של אלו הוא רק כשעושה כן כדרך הבעלים. ולכן, אם אין קוצר כדרך בעלים, משום שאין בוצר הכל בבת אחת, אין בזה איסור תורה, וכאשר בית דין הם אלו שבוצרים, גם אין איסור דרבנן.

לעומת זאת, לא מעט פוסקים הבינו שהרמב"ם אינו מזכיר את התוספתא משום שלא פסק אותה להלכה. כך הרדב"ז (על הרמב"ם, שמיטה ז, ג, בתירוצו הראשון[2]) וכן הרב הרצוג (שם), ועוד רבים.

הגידול

היסוד המבורר בתוספתא בשביעית הוא, שפירות שנמצאים באוצר בית דין, מותרים גם לאחר הביעור. כאמור, אם תוספתא זו נפסקה להלכה, אז זה ההקשר העיקרי שלה. וכאמור, לדעת החזון אי"ש בהבנת הרמב"ן, גם את הקצירה והבצירה ניתן לעשות כדרך בעלים באופן זה (איסור ספיחין נוהג גם בשדות אלו, כמובן).

אלא שיש עדיין כמה בעיות שדורשות פתרון. ראשית, כדי שהשדות והמטעים יתנו יבול בעל ערך, צריך לעבוד בשדה. לשם כך, חייבים להסתמך על הקולא של החזון אי"ש, ולעשות גם מלאכות דרבנן שהן לאוקמי פירא, ולא רק לאוקמי אילנא (הרחבה בעניין, כאן).

בעיה נוספת היא, הצורך בשמירה על הפירות לצורך חלוקתם על ידי בית הדין. במשנה במסכת שקלים (ד, א) נאמר:

התרומה מה היו עושין בה? לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם העומר ושתי הלחם…שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

מהם שומרי הספיחים? בשנת השמיטה הרי לא זורעים, ואם כן, אין חיטה ושעורה למנחות הציבור, אלא ממה שגדל מאליו – ספיחין. והיו צריכים לשמור על הספחים האלו, כדי שלא יקטפו אותם סתם אנשים, ולא יהיה חיטה ושעורה לקרבנות הציבור. התוספות (מנחות פד. ד"ה שומרי) הקשו, מדוע מותר להשתמש בחיטים אלו למנחות, הלא מה ששמור נאסר באכילה? ותרצו:

ועוד יש לפרש דשומרי ספיחים דהכא לא היו מונעים בני אדם מליקח אבל היו מודיעין להן והם פורשין מאליהן.

כלומר, אפילו שומרי הספיחים עבור המקדש, אינם יכולים להגביל את הגישה לשדה, כיוון שמדובר בצמחי הפקר. לפי זה, נראה שגם במטעים של אוצר בית דין, אי אפשר למנוע כניסה של סתם בני אדם למטעים אלו, כדי לאכול מהפירות. דבר זה יוצר בעיה עבור המגדלים, שאינם יכולים להרוויח מפירות אלו. אמנם, הרשב"ש (סימן נח, ראו הערה 2) כתב שלבית דין יש מעמד מיוחד, כידם של העניים, ולכן הם כן יכולים לשמור על השדות.

העלויות

ברור שאי אפשר לשלם לבעלי המטעים על הפירות. הלא פירות השביעית הם הפקר, ואינם שייכים כלל לבעלים. מצד שני, ברור שאין אפשרות שהבעלים יעבדו ללא תמורה, ובלי עבודה, לא יהיו פירות ראויים לחלוקה.

בעולם אידאלי, היה אפשר להטיל מס על הציבור, שיכסה את עבודות החקלאים, וכך, החקלאים יקבלו תשלום על עבודתם, ואילו הציבור יוכל לקבל פירות בלי תלות בגובה המס ששילם.

הבעיה היא, שאין מס שכזה מטעם המדינה. לגבי בית דין, לא כל שלושה אנשים שקוראים לעצמם בית דין, יכולים להטיל מס על הציבור.

הפתרון האפשרי היחיד, הוא לגבות תשלום מכל אחד ממקבלי הפירות. וכמובן, מסיבות פרקטיות, אין אפשרות, אלא שגובה התשלום יהיה תלוי במספר הפירות שלוקחים. זה כמובן בעייתי מאוד, משום שהמרחק בין תשלום על הוצאות ובין תשלום על פירות, במקרה כזה, אינו רב.

הרב ישראלי (חוות בנימין ג, סימן צח) מביא את התוספתא, וכותב:

לפנינו, איפוא, ארגון משוכלל, שנעשה כולו בפיקוח בית דין ע"י שלוחיהם, השוכרים פועלים לבצע המלאכה על כל שלביה השונים, למטרת חלוקת הפרי לבני העיר, כל משפחה לפי צרכיה. לא נזכר כאן מקור הכספים שבית הדין צריך לגייס בכדי לכסות ההוצאות הכרוכות בזה, הן בשכירת הפועלים, והן בשימוש בכלי המלאכה הנדרשים לכך. והרי חלוקת הפרי היתה לכל אנשי העיר, ולא רק לעניים, שיתכן שיזונו מקופה של צדקה, אך שאר האוכלוסי' ודאי שלא מקופת הצדקה יקבלו. על כרחך אתה אומר שבחלוקת הפירות יובא בחשבון ההוצאות שהיו כרוכות מסביבן עד שהגיע לאוצר בית דין שבעיר, כולל גם עצם ההוצאה הכרוכה עם החלוקה, והיו כל אלו שמקבלים הפירות מכסים זאת מכיסם. מסתבר שגם שלוחי בי"ד המנצחים על המלאכה, אף הם קיבלו שכרם, כפי טרחתם.
ואכן היה לפני מכתב מאת מרן הגה"צ ר' יעקב משה חרל"פ זצ"ל מופנה למרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שהיה רבן של יפו והמושבות שפירט את המנהג של ירושלים בשנת השמיטה שבתקופה שלפנינו, שזה היה על פי המתכונת הזו. ומסופר שם איך שהיו מתחלקים הענבים, שכל אחד היה משלם לפי חשבון ההוצאות והטירחה, וכן עשו מלאכתם בשליחות בית דין, כשעל כל בקבוק היה חותם ועליו המחיר שנקבע עפ"י ההוצאות והטירחה.

העולה מדבריו, שאכן היו מטילים את התשלום עבור ההוצאות על כל אחד מהלוקחים, לפי הצריכה שלהם. וכפי הנראה, הרעיון הזה מוסכם (למרות שאינו פשוט ואינו מובן כל כך[3]) על כל מי שעוסק באוצר בית דין. ישנו דיון נוסף, בשאלה על אילו הוצאות ניתן לגבות ואילו לא.

הגרש"ז (מנחת שלמה תניינא, קכג אות יא) כתב, שאפשר לגבות שכר הוצאות הובלת הפירות מהמטעים אל הלקוח, אבל שכר הוצאות העבודה על גידול הפירות, קשה מאוד לחייב את הלקוחות. ומנגד, בדרך אמונה (ו, סקי"ט) כתב שמשטר אוצר בית הדין שעשה החזון אי"ש, נראה שהתיר גם תשלום על מלאכות הגידול של הפירות, וכתב שכן המנהג להקל.

מעבר לכך, החזון אי"ש (אגרות, חלק ב, סימן עג) כותב, שחייב להיות, שמחיר ה'הוצאות' יהיה נמוך יותר ממחירי הפירות בכל שנה, כי אחרת, קשה מאוד להבין במה יש כאן חישוב של הוצאות בלבד, וכך כתבו עוד רבים מהפוסקים, וזו אחת הבעיות החמורות עם אוצר בית דין.

 מיהו בית הדין שעושה את אוצר בית הדין

שאלה נוספת שיש לדון בה, היא מיהו אותו בית דין, שיכול להקים 'אוצר בית דין'. מדברי הרשב"ש (המובא בהערה 2), שדיבר על בית דין כ'ידם של העניים', מתבקש שזה יהיה בית דין ציבורי קיים, שמשמש גם בשגרה כידם של עניים, ולא שלושה אנשים שמקימים בית דין אד-הוק, לצורך השמיטה.

אמנם, לשיטת החזון אי"ש, שההיתר של בית הדין לקטוף ולאסוף את כל הפירות, הוא פשוט משום שאינם הבעלים, או משום שמדובר בשדה מופקר, שבו אין איסור לשיטת הר"ש, ממילא אין צורך בגדר מיוחד של בית דין, אלא פשוט באנשים שמוכנים ליטול על עצמם את הטיפול הציבורי בעניין.  ואכן, כך שכותבים גם בשם החזון אי"ש וגם בשם הרב ישראלי, וכך עושים בפועל[4].

---

[1] ראו למשל במכילתא (שמות כ, ריד): "השביעית תשמטנה ונטשתה … דבר אחר והשביעית וגו' שלא תאמר מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים; תלמוד לומר –  והשביעית, מגיד שפורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם".

[2] יש לציין, שגם בתירוצו השני, וגם ראשונים אחרים שהביאו את התוספתא, הביאו אותה בהקשר של ביעור ולא בהקשר של קולא בעצם הקטיף של הפירות.

ראו למשל בתשובת הרשב"ש (סימן רנח). הרשב"ש נשאל:

עוד שאלת. בארץ ישראל שנוהגת שמטת קרקעות ובשנה השביעית יד הכל שוה ואין לבעל הכרם או השדה להחזיק בו כשאר שנים, והגוים כשידעו שישראל הפקיר שדהו או כרמו יגנבו אותם מפני שאין ישראל יכול לשמרן והרי הם הפקר, אם יכול ישראל להחזיק בו כשלו וישמרנו כפי יכלתו ויאספנו הביתה ואח"כ יחלקנו לעניים או לתלמידים.

את החלק הראשון של התשובה מקדיש הרשב"ש לשאלה אם שמיטה בזמן הזה דאורייתא, דרבנן או רק מידת חסידות (כפי שסקרנו את השיטות כאן). לאחר שהוא מסיק שהיא מדרבנן, ורבנו הקלו בה "כדי שלא לפרוץ פרצות", הוא כותב:

ולענין שאלתכם, נראה שיש תקנה בדבר שבית דין יעמידו שומרים בגנות ופרדסים שלא יכנסו גוים והם ילקטו הפירות, ובעל הבית גם כן ילקט מכללם אם רצה, או הבית דין יתנו לו מזון ג' סעודות בכל יום, והשאר יחלקוהו לעניים, וכדתניא בתוספתא הביאה רבינו שמשון ז"ל בפירושו לסדר זרעים… נראה ממנה ששלוחי בית דין יכולין ללקוט בשביל עניים, והוא הדין לשמור לפי שבית דין הם יד עניים.

הרשב"ש דן רק בשאלה אם ניתן לשמור על הפירות. לא בהקלות באיסור הבצירה.

[3] הרב קוק (אגרות הראי"ה א, שיג) הפעיל גם כן 'אוצר בית דין', אבל לאחר שימוש בהיתר מכירה. וכך הוא כותב על התשלום לחקלאים:

אלא שמראש הסכמתי, שכיון שיש לנו יסוד המכירה, שמאז סמכו עליו לבד, אין לדקדק כל כך, כמה יקחו בעד המכשירים והטורח, כיון שהדבר מפורש שאין הדמים בעד גוף הפירות, ואין לדחוק את בני המושבות העמוסים במשא של דחק גדול במצבם, ד' ירומם קרנם, בדברים הנוגעים לממון, נגד מה שכבר הוחזקו.

הרי שגם הוא חשב שהתשלום לפי כמות הפירות שמקבלים דחוק, ומותר רק בגלל שמשתמשים גם בהיתר מכירה.

[4] להרחבה נוספת בכל ענייני אוצר בית דין, אפשר לראות במאמרו של הרב אהוד אחיטוב, כאן.