כשדנים בפתרונות המוצעים ליישום השמיטה בימינו, עולה השאלה, מדוע להשתמש בהם. וכי אין דרך לשמור שמיטה לכתחילה, כפי שרצתה תורה? שאלה נוספת, שגם בה יש לדון, היא מה האופן שבו התורה רוצה שנשמור שמיטה לכתחילה.
במאמר זה ננסה לתת כיוון של תשובה לשאלה זו.
ברכת השנה השישית
באופן חריג ביחס למצוות אחרות בתורה, התורה 'צופה' מראש בעיה בשנת השמיטה:
וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.
הנחת המוצא של התורה היא, שהיבול הגדל מאליו בשנת השמיטה אינו מספיק כדי שעם ישראל יוכל להתקיים ממנו.
והתורה נותנת פתרון:
וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן
הפתרון של התורה הוא, שהתבואה בשנה השישית תהיה בכמות כזו, שעל ידי אגירה תהיה מספיק תבואה עד ליבול בשנים שאחרי השמיטה[1].
ברור, מדברי התורה, שהיבול שיגדל מעצמו בשנה השביעית, אינו מספיק כדי לספק את כל צרכיו של עם ישראל. נוכל לאכול פירות בשנה השביעית, ויש בהם קדושה מסויימת, ואולי יש בכך גם מעלה, אבל פירות אלו לא יספיקו לכל צרכיו של עם ישראל. רק אגירה מהשנה השישית מהווה פתרון הולם.
השמיטה בתקופת חז"ל
לאחר חורבן בית שני, ולדעת רבים מהראשונים, גם בזמן בית שני עצמו, שמיטה לא נהגה מהתורה[2]. כיצד נפתרה בעיית האוכל בשנת השמיטה?
טרם שאנו עונים על שאלה זו, אצטט מדבריו של הרב ישראלי ('השמיטה במהלך הדורות', הקדמה לספר 'בצאת השנה', הוצאת הרה"ר לישראל, תשי"ט):
רשמים ברורים על מצב הדחק של היישוב בשמיטה אנו מוצאים בכמה מקומות. נציין איזה מהם: בויכוח לפני אלכסנדר מוקדון, כשנצחם גביהה בן פסיסא לגויים נאמר: ברחו, והניחו שדותיהם כשהם זרועות וכו', ואותה שנה שביעית היתה. ציון השנה מראה בעליל, שנס היה שם שמצאו סיפוקם בשנה זו, שנת השביעית. וכן הנוסח בתוספתא אהלות "אותה שנה שביעית היתה, הלכו עכו"ם לקרקסאות שלהם, והניחו שוק מלא פירות, ובאו ישראל ובזזום". וכן יוצא מתוך הגמרא (סנהדרין יב.) לעניין עיבור השנה, שאין מעברין שנה שביעית מחמת הקושי בהשגת מזונות…
באופן בולט ביותר נראה המצב המדולדל של שנת השמיטה במדרש: "ונגינות שותי שיכר" – אלו עכו"מ שהן יושבים בבתי תרטיטות ובבתי קרקסאות, מאחר שהיו יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין, הן יושבים ומשוחין בי ומלעיגים בי וכו', ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהם והחלוקים שלו עליו, והן אומרים אלו לאלו: על מה זה מתאבל? והן אומרים, היהודים הללו, שומרי שביעית הן, ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה, והוא מתאבל עליהם…
מכל זה אנו רואים, שהישוב עמד בשנת השמיטה על סף הרעב.
הרב ישראלי הולך בעקבות דברי הסמ"ע (סימן סז סק"ב) שכתב שבזמן ששמיטה מדרבנן, לא נוהגת ברכת השנה השישית[3], ועל כן, היה קשה למצוא אוכל באותה שנה. אפשר למצוא לכך סימוכין גם במה שאומרת הגמרא (חולין ז.):
אמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל… והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.
הראשונים מציעים כמה אפשרויות בשאלה כיצד זה עוזר לעניים, שיש מקומות בארץ ישראל שאין בהם קדושת שביעית. אולי במקומות אלו מותר לחרוש ולזרוע, וממילא גדלה שם תבואה (רש"י) ואולי משום ששם אין דיני תרומות ומעשרות, ובני אותו המקום לא יתעצלו מלתת לעניים צדקה סתם (מהר"י קורקוס) ועוד הצעות שונות. אבל ברור, שהעניים התקשו למצוא מזון בשנת השמיטה[4].
מה עשו עם ישראל, כדי להתמודד עם הקושי הזה? כבר ראינו במדרשים שהזכיר הרב ישראלי, שקודם כל, הם פשוט סבלו.
יש להניח, שהיו עוד כמה פתרונות. בימי בית שני היו גויים שגרו בארץ, והיה אפשר לקנות מהם פירות ותבואה, בלי איסור ספיחין, וכפי שעשו גם בימי הבית יוסף והמבי"ט, אלף שנה ויותר אחרי כן. לחלק מהדעות, עם ישראל גם נאלץ לזרוע ולעבוד בקרקע, כדי לשלם את המיסים[5]. וכנראה שגם בשל הדחק, היו רבים בעם ישראל, שהיו חשודים על השביעית.
על טעמה של שמיטה דאורייתא ושל שמיטה דרבנן
לענ"ד, פשוט וברור ששנת השמיטה לא היטיבה עם העניים. לא רק בזמן ששמיטה דרבנן, כשהמצב הכלכלי של כלל עם ישראל מתדרדר, וממילא כמות העניים גדלה, אלא גם בזמן ששמיטה דאורייתא, מי שהיתה לו שדה, היתה לו ברכה, ואסמיו היו מלאים תבואה בשנת השמיטה. מי שהוא עני, היה עני לפני השמיטה, ונשאר תלוי בחסדי בעלי האסמים, גם בשנת השמיטה עצמה[6]. לכן, את הערך של השמיטה אפשר לחפש במקום אחר.
במקום אחר סקרתי כמה מטעמי מצוות השמיטה הנזכרים בראשונים ובאחרונים. השמיטה מאפשרת לחקלאים להתפנות לשנה לעיסוק רוחני, ולהשקיע במידת הוותרנות, משום שהם נאלצים לוותר על פירותיהם. עוד תועלת בשמיטה, הנוגעת גם לצרכנים, קשורה לחיזוק האמונה בחידוש העולם. אבל לענ"ד ברור שהשמיטה לא נועדה לאיזשהו חזון אוטופי שבו כולם נהנים בשווה מפירות הארץ. פשוט, אין כל כך הרבה פירות כאלו.
השמיטה בימינו אנו
את הדרך להתייחס לשמיטה בימינו, אפשר לחלק לשני חלקים, שהם שלושה.
גישה אחת, מבקשת להגן על הצרכן. לשם כך, יש לדאוג שהצרכן יאכל פירות כשרים ככל האפשר, במינימום 'בעיות'. במובן זה, הפתרון האידאלי הוא לאכול תוצרת חו"ל. לא מסתבכים עם הקלות בהלכות עבודת הקרקע משום סוג שהוא, ואוכלים פירות כשרים, כמו בכל שנה. וחקלאי שדרך זו מתאימה לו, פשוט שובת שנה, בדיוק כמו בתקופת המקרא.
הגישה השניה ממוקדת בהגנה על החקלאים. המטרה אינה לאפשר לחקלאים לשבות, אלא לאפשר להם להמשיך לעבוד ולהרוויח מעבודתם בשדה. ההנחה היא, שבניגוד למה שהיה בזמן חז"ל, היום אי אפשר להשבית את החקלאות לשנה. השבתה לשנה פוגעת גם בשנים הבאות, בגלל אבדן שווקים, וזו נקודת השוני העיקרית בין ימי חז"ל ובין ימינו אנו. וכפי שכותב הרב קוק במבוא לשבת הארץ (פרק יד, בנימוק השלישי):
בימים הראשונים, כשמעמד הישוב היה בעיקרו של יסוד עבודת אדמה לאכילה, היה אפשר להנהיג קדושת שביעית כדת בלא היתר של הפקעה… אבל בימינו שיסוד היישוב הוא על ידי מסחר בפרי תבואות המושבות, וכשימנע מהלך המסחר תהרס ם כל פרנסתו ומעמדו על להבא – במצב זה וכדאי חובה להנהיג את היתר ההפקעה…
הצורך להגן על החקלאים אינו צורך כלכלי בלבד, אלא גם נדבך חשוב באחיזה שלנו בארץ ישראל. ויתור על חקלאות יהודית אינו בא לידי ביטוי, במצב הפוליטי בימינו, רק בקנייה מפירות חו"ל, אלא גם בהרחבת החקלאות הערבית בארץ, על כל המשתמע מכך.
במסגרת האילוץ הזה, כשאין אפשרות לקיום שנת השמיטה כלפי החקלאים, נמצאים בארץ שני פתרונות: היתר מכירה, ואוצר בית דין. ברור שהיתר המכירה, שהוא מעין 'הפקעת' השביעית, אינו ביטוי של שמירת השמיטה במובן הרצוי שלה. אבל גם אוצר בית דין, במובן שבו הוא נוהג היום, דהיינו שימור העבודה של החקלאים, אינו מהווה ביטוי של השמיטה, כפי שהיא אמורה להיות. אפשר שמערכת האיסוף וההפצה של הפירות דרך אוצר בית דין היא מערכת של 'לכתחילה' (למרות שבשמיטה הרצויה בתורה, יאכלו פשוט את הפירות מהמחסנים, כפי הנראה), ויש ערך מסויים בכך שאוכלים את הפירות הקדושים בקדושת שביעית, אבל לענ"ד קשה לראות בהיתר של 'אוקמי פירא' כמשהו שמבטא את השמיטה לכתחילה. וכך, גם בתהליך של אוצר בית דין, בפועל החקלאים עובדים במטעים כמעט כרגיל, אף שהלכות שמיטה קצת 'מכבידות' עליהם.
היתר מכירה או אוצר בית דין
מי שבוחר בגישה השניה, ומנסה להגן על החקלאים, צריך לבחור בין היתר מכירה ובין אוצר בית דין.
מבחינה הלכתית, קשה לי להכריע איזה משני הפתרונות דחוק יותר. לדעתי, ברור גם, שאוצר בית דין אינו יכול, וכמדומני שגם אינו מתיימר בשלב זה, להיות פתרון רחב, עבור כלל הציבור בישראל. ברור שחקלאים שעוסקים בגידול ירקות במרכז הארץ ובצפונה, אינם יכולים לעבוד דרך אוצר בית דין. וכמובן, שכל מי שמכוון ליצוא, לא יכול להשתמש באוצר בית דין. לכל היותר, מדובר בפתרון מצומצם, עבור מי שמוכנים 'לשכב על הגדר' בשבילו: גם בצד של החקלאים, וגם בצד של הצרכנים, שיקבלו פירות וירקות באיכות נמוכה יותר, כשיהיה צורך להגיע לחנויות נפרדות כדי לקבל אותם.
מצד שני, הפרוייקט של 'אוצר הארץ', אינו אוצר בית דין בלבד. הם משקיעים גם באיסום נרחב של פירות וירקות מהשנה השישית, שזה בוודאי פתרון ראוי, וגם בשימוש בהיתר מכירה בירקות הנמצאים בשטחי עולי מצרים, ששם אין בעיית ספיחין. וברור שככל שיהיה יותר ציבור צרכני שנרתם לפרוייקט זה, יהיו גם שיפורים הלכתיים באופן הפעולה שלו[7].
לכן לדעתי, וכך אני עשיתי בעצמי, יש להתייחס לאוצר הארץ כאל פרוייקט שתורמים לו, אבל לא בתור הקנייה העיקרית של פירות וירקות. אני חושב שנכון להירשם לאוצר הארץ מראש בסכום מוגבל. כך, ולא בתור הקנייה העיקרית של פירות וירקות בשנת השמיטה. כך עוזרים לתפעל את מפעל אוצר הארץ מחד, אבל עיקר הקנייה תהיה במרכולים הרגילים, שבהם יש היתר מכירה.
סיכום
הסברנו, שבשנת השמיטה, לא אמור להיות יבול בכמות משמעותית, שמאפשר להתקיים ממנו. יתכן שתהיה ברכה בשנה השישית, ויתכן שלא תהיה ברכה כזו, ועם ישראל יסבול מקשיי רעב, או יקנה בחו"ל. אבל שנת השמיטה לא נועדה להיות שנה שבה כולם אוכלים בשווה מיבול ארץ.
גם הפתרון של היתר מכירה, וגם הפתרון של אוצר בית דין, לא יכולים להגשים את המטרה העיקרית של השמיטה, של מנוחת הארץ, והם גם לא יכולים. המטרה שלהם היא לפתור בעיות אחרות: את מצוקת החקלאים, שצריכים להתפרנס, ובפרט כשהרבה מהיבול הולך ליצוא. ואת הצורך לשמור על אדמות המדינה מפני השתלטות ערבית.
לכן, אין לראות באוצר בית דין פתרון 'אידאלי' של השמיטה. וממילא, גם הבחירה איזה פתרון להעדיף, צריכה בעיקר לשקול את השיקולים של מצוקת החקלאים והגנה על אדמות המדינה. במובן זה, נראה לי שהפתרון של היתר מכירה הוא פתרון נכון יותר, בהיותו רחב יותר.
עם זאת, שווה 'לתרום' חלק מהכסף, על ידי הירשמות מראש גם לאוצר הארץ. לא בתור פתרון עיקרי לשמיטה, אלא כאמצעי לחיזוק המהלך שלהם, שלטווח ארוך, כנראה יאפשר פתרונות שמיטה נוספים, כמו איסום שישית, יבול ערבה דרומית ועוד, בצורה טובה יותר.
************************
[1] יש להעיר, שעל פניו, פתרון זה אינו מתאים בימינו. מלבד הקושי השיווקי בכלכלה שמבוססת על יצוא, היום אנחנו אוכלים הרבה מאוד פירות, ועוד יותר מכך, ירקות, כשהם טריים. תבואה וקטניות אפשר לאחסן בצורה יבשה, ואולי גם ירקות שורש. אבל הרבה מאוד מהירקות שמהווים חלק בלתי נפרד מסל המזון שלנו, אין אפשרות לשמר למשך שנתיים.
[3] ואמנם, החזון אי"ש (שביעית סימן יח סעיף ד) חלק עליו:
ובסמ"ע פירש כוונת תוספות בהא דלא תיקנו יובל בזמן הזה משום דאין רוב הציבור יכולין לעמוד, שאין הברכה אלא בזמן שהוא מהתורה…
אבל לפי מה שכתבתי… מסתבר דהיתה הברכה גם בבית שני, וגם אחר החורבן. דבית דין שלמעלה עושין מה שגוזרין בבית דין של מטה, והברכה נאמרה אחר שעשו את ההשתדלות או במקום שנפטרו מהשתדלות, ועד כמה להשתדל מסור לחכמים על פי עיון התורה ברוח קדשם.
[4] עוד דוגמא לקושי למצוא מזון בשנת השמיטה בספר מקבים (א, ו, נג-נו):
ויצר על המקדש ימים רבים ויערוך כל כלי משחית מסביב לו להשחיתו באש ובחיצים ובאבני קלעים. ויכוננו גם בני ישראל כלי משחית למולם, ויתייצבו ימים רבים לפני אויביהם. אך על דבר שנת השמטה אזל כל לחם מכלי והעברים הנמלטים מן הגויים אל ארץ יהודה אכלו כל יתר המחיה. ויותרו אך מתי מספר במקדש, כי כלו ברעב ובחוסר, וייפרדו איש מעל אחיו וילכו למקומם.
[5] בגמרא בסנהדרין (כו.) נאמר:
אלא: בתחילה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולין, משרבו האנסין, ומאי נינהו – ארנונא. כדמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית, משום ארנונא. חזרו לומר: אוספין – כשרין, סוחרין – פסולין.
נפנה לדברי הראב"ד (שמיטה ויובל א, יא):
אנו קבלנו האנסים ארנונא שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם בהם התירו לעבוד מפני האונס אבל לא במה שהחזיקו.
[6] וכפי שהרחיב בכך הרב ישראל רוזן, כאן.
[7] למשל, בשמיטה הקרובה, בגלל שהצבא התחייב לקנות אוצר הארץ, יש הרבה מאוד כסף שברור מראש שיגיע לחקלאים, ולכן בית הדין יכול לשלם לחקלאים בצורה שברור יותר שהיא תשלום על עבודה, בלי קשר לאיכות הפירות ועוד.