אחת המילים שתופסות הכי הרבה תשומת לב בחודש אלול היא המילה 'חשבון נפש'. כולנו מבינים שזה אומר שבאיזשהו אופן, צריך לעשות תשובה. ובכל זאת, למה הכוונה במילים האלו?
יש שיר חביב של אמירה בוקק, שמתאר ילד שעושה חשבון. כמה נקודות טובות וכמה נקודות רעות יש לו. עושה את חשבון הנפש שלו. וזהו החשבון שמתאר הרמב"ם בהלכות תשובה בפרק ג.
אבל, אני רוצה להציע הצעה אחרת.
לקראת פסח, הרהרתי בשאלה, מה המשמעות של מצוות זכירת יציאת מצרים. וחשבתי לעצמי, שיש כמה סוגים של מצוות זכירה בתורה.
יש לנו למשל מצווה לזכור את השבת. 'זכור את יום השבת לקדשו'. אנו מקיימים את המצווה הזו בקידוש, ומטרת המצוה היא שנקדיש תשומת לב למה שקורה כרגע. צריך לציין את העובדה שעכשיו שבת.
עוד סוג של זכירה, זה מצוות זכירת מעשה עמלק. אנו מצווים לזכור מעשה עמלק ואריבתו, כדי שנמחה אותם. כלומר, הזיכרון נועד בשביל שנבצע משהו מוגדר. בהווה או בעתיד, כשיהיה אפשר.
עוד מצוות זכירה, חשובה ומהותית ביהדות, היא זכירת יציאת מצרים. אז כידוע, הראשונים מזכירים כמה טעמים לכך.
לדעת הכוזרי, יציאת מצרים נועדה לטעת בנו את האמונה בבורא עולם. שישים ריבוא ראו משהו ביחד, כנראה שהוא אמיתי.
לדעת הרמב"ן, זה נועד גם לתת לנו את האמונה בנסים.
כאן הזכרון לא נועד להניע אותנו למעשה מסויים, אלא להקנות לנו אמונות מסויימות.
ויש עוד סוגים של זכירות. מצוות זכירת מעשה מרים, מעמד הר סיני, מעשה העגל. לדעת הרמב"ן, אלו מצוות זכירה גם כן. אבל אין כאן איזשהו מעשה קונקרטי שצריכים להפיק מהזכירות האלו, ואפילו לא תובנה אמונית משמעותית במיוחד. אז מה כן?
מה שהמצוות האלו עושות, זה לעצב את התודעה הלאומית שלנו. אין יהודי שלא גדל על חטא העגל, ועל סיפור מרים, על סיפור יציאת מצרים ועוד. לא תמיד אפשר לומר מה בדיוק המסקנה מכל אחד מהאירועים האלו, אבל הם חיים כחוויה משותפת בזכרון הלאומי הקולקטיבי שלנו.
וכמובן, זכרונות, מטבע הדברים, הם סינון מסויים של המציאות. אנחנו חיים בעידן התפוצצות המידע, ואנחנו משמרים פשוט המון מידע מהעבר. אבל לא כל המידע הזה משמעותי באותה מידה. מה שיוצר לנו את הזכרון, אלו האירועים המיוחדים, שאותם אנו הופכים לסיפור שלנו.
והשנה שמעתי שיר נוסף שנקרא 'חשבון נפש', של מישהו בשם שמעון ישראלי, והוא לוקח את המילים חשבון נפש בדיוק למקום הזה:
בחדר קטן ואפור כתלים
יושב איש זקן ושב.
יושב איש זקן יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ.
מה ידעו הנכדים אודותי?
נוטל גיליון ורושם בראשו:
"אלה תולדות חיי…"
וזה מוביל אותי להבין מחדש את הקשר בין ראש השנה ליום הדין.
דיברנו בשיעור בשבת על דברי הרמב"ן, שזכרון קשור עם משפט. ותהינו, מה פירוש הדבר שאנו מבקשים להיזכר לפני הקב"ה. וכי יש שכחה לפני כסא כבודו?
כעת אני חושב, שזה מה שקורה ביום הזכרון. ההבנה הרגילה שלנו היא, שהדין בראש השנה הוא ספירת כל המעשים של כל אחד מאיתנו. כך כותב הרמב"ם בפרק ג מהלכות תשובה:
כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני… וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה.
אבל הרבה מפרשים אחרים לא מסבירים כך, אלא מסבירים את הדין של ראש השנה בדרכים אחרות. אני חושב, שכשאומרים שראש השנה הוא יום הזכרון, זה מוביל למחשבה על האופי של הדין – הקב"ה צריך להחליט מה ה'סיפור' של כל אחד מאיתנו. צריך להפוך את סך המעשים שמרכיבים כל אחד מאיתנו, ל'נקודה'. לאיזשהו דין שקובע את מה שיעשה איתנו בשנה הקרובה.
ואולי כאן אנחנו יכולים לבקש מהקב"ה, מה החלקים העיקריים באישיות שלנו? מה להדגיש ומה צדדי. מה לזכור, ומה להשאיר בצד, כי הוא חשוב פחות ולא מבטא אותנו.
מה אנו מבקשים מהקב"ה שיזכור?
לשאלה הזו יש שני פנים. פן אישי ופן כללי.
אני אתחיל מהפן הכללי. את ברכת זכרונות אנחנו מסיימים "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". ואנו תוקעים בשופר של איל להזכיר את אילו של אברהם, וכפי שאומר רבי אבהו (ראש השנה טז.): "למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני". וגם קריאת התורה של ראש השנה עוסקת בעקידת יצחק.
אנחנו באים לפני הקב"ה, ואומרים לו שאנו מוכנים להיעקד ולעקוד. הרמב"ם מסביר, שעקידת יצחק היא הביטוי האולטימטיבי של חובת הציות לקב"ה. אפשר להוסיף על דבר הרמב"ם, שלא רק בגלל שהיא דורשת למסור את הנפש, אלא גם בגלל שהיא נטולת שכר. זה לא 'ביזנס' עם הקב"ה – מה אתה מציע בתמורה להתחייבות שלי למסור את הנפש. אלא ביטוי של עבודת ה'.
ויותר מכך, לא רק אברהם עקד את בנו. במשך הדורות אלפי יהודים עקדו את בניהם על המזבח, וויתרו על היקר מכל בשביל בורא עולם.
אז כשאנו באים בראש השנה, אנו אומרים לקב"ה – זה חלק מהסיפור שלנו. זה חלק מהאתוס הלאומי שלנו, וגם חלק מהזהות האישית שלי. אני יודע, שביום פקודה, אני אמור לנהוג כפי שנהגו אבותי מדור דור, ולמסור את הנפש.
פן נוסף שמופיע בצורה נרחבת בתפילה, הוא הנושא של המלכת הקב"ה. וגם זו אמירה של זכרון – אנחנו אלו שאומרים שהקב"ה מלך, ורוצים שהקב"ה ימלוך לעולם ועד.
ויש עוד פן, אישי יותר. בראש השנה, אנחנו לא מזכירים חטאים. אבל בכל זאת, עושים תשובה גם בראש השנה. התשובה של ראש השנה היא לא ביחס לחטא מסויים, אלא ביחס הכללי שלנו לקב"ה, במערכת היחסים הכללית בינינו ובינו.
וגם זה חלק מהסיפור של הזכרון מול הקב"ה. איך אנחנו חושבים שנכון שהקב"ה יזכור אותנו – כמי שעושים את רצונו כי אין ברירה? כמי שמרגישים רצון עז לדבוק בקב"ה?
זה קשור למהלך שכותבים אחרונים רבים, שהתשובה אינה רק עניין של חזרה מחטאים, אלא תשובה רחבה יותר, במובן של מערכת היחסים עם הקב"ה.
לאחר מיתתו של אדם שואלים אותו שלוש שאלות: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה? אלו השאלות בבית דין שאחרי מאה ועשרים.
ומחר הקב"ה דן אותנו, ושואל: מה הסיפור שלנו? ואנו צריכים לשאול את עצמנו, ולנסות להיות מסוגלים לענות על שאלה זו ברצינות – מה היחס שלנו עם הקב"ה.
שנה טובה