המצווה הראשונה שמונה ספר החינוך במניין המצוות היא מצוות פריה ורביה.

בהלכה ישנם כמה חיובים ששייכים למצוות פריה ורביה. המשנה ביבמות (סא:) מגדירה את חיוב פריה ורביה:

בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם.

בגמרא מבואר, שלדעת בית שמאי לומדים ממשה רבנו, שפירש מן האשה לאחר שנולדו לו שני בנים. ואילו בית הלל לומדים מבריאת העולם, שנבראו זכר ונקבה.

בנוסף, מדברי חכמים ישנה מצווה נוספת – מצוות שבת. חיוב זה נלמד מן הפסוק בישעיהו (מה, יח): "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ".

שני חיובים אלו אינם זהים לחלוטין. גם אדם שקיים את מצוות פרו ורבו מן התורה, חייב להמשיך לעסוק בפריה ורביה (בהגבלות מסויימות) משום מצוות שבת. לחלק מדעות הראשונים, גם מי שאינו חייב בפריה ורביה (כמו נשים או גויים), חייב במצות שבת.

מהם טעמי מצוות פריה ורביה?

הראשונים חיברו בין שתי המצוות האלו. למשל, ספר החינוך (מצווה א) מסביר את טעמה של מצוות פריה ורביה:

משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב לא תהו בראה לשבת יצרה.

מדבריו נראה, שמצוות פריה ורביה מתייחסת לתכלית הכתובה בפרשת בראשית: "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-הִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". תכלית הפריה והרביה היא למלא את הארץ. אלא שעל כך קשה קצת, מדוע מצוות פריה ורביה מדאורייתא היא רק בזכר ונקבה. מדוע לא ביותר מכך? הלא קיום המצווה בלבד יגרום לכך שלא יהיו יותר אנשים בדור הבא מאשר בדור הקודם.

אמנם, ניתן לומר שכיוון שלא תמיד נולדים מיד זכר ונקבה, אלא הרבה פעמים נולדים שתי נקבות או שני זכרים, הרי שבפועל יצא שהעולם מתרבה. ועדיין, אפשר לנסות לחפש טעם נוסף בעניין.

הרב קוק (קונטרס 'טוב טעם' בעניין טעמי המצוות) מעלה טעם נוסף במצווה, שקשור למישור האישי ולא למישור האנושות כולה:

ועוד בו טעם שלישי לעורר כח החמלה והרחמים בלב בני אדם, כי על הבנים הוא מרחם בטבעו. ומכיון שיתעורר בו טבע הרחמים יוכל להשתמש בה גם כן בכל מקום שהשכל מחייב, ועל כן אין מושיבים בסנהדרין מי שלא ראה לו בנים.

כלומר, מצוות פריה ורביה גורמת שבאדם תתקיים מידת הרחמים, שהרי באופן טבעי הוא מרחם על בניו, ומשם ילמד לרחם גם על שאר בני אדם. בדרך זו, מבאר הרב קוק גם את הסיבה לכך שמצוות פריה ורביה מוטלת דווקא על הגבר ולא על האשה:

והנה לפי הטעם של הגברת מדת הרחמים בנפשו, יבואר לנו טעם חכמים… שהאיש מצוה על פריה ורביה ולא האשה, וילפינן לה מדכתיב 'וכבשוה' – איש דרכו לכבש. ולכאורה יפלא – מה ענין קיום מצוה זו אל דרכו לכבש? אבל לפי דברינו אתי שפיר – שעיקר צורך הגברת הרחמים אינו כי אם כי אם במי שיש לו שליטה על זולתו, וביותר צריך החמלה בגיבור שמתגבר על שונאו שלא יעיר חמתו ויגולו רחמיו עליו, וזה שייך רק במי שדרכו לכבש.

כלומר, מידת הרחמים נחוצה למי שעסוק בכיבוש ובשליטה באחרים. כיוון שהתורה מייעדת את עיקר העיסוק הזה לגברים, ממילא הוצרכה אצלם להגביר את מידת הרחמים.

כיוון נוסף עולה אולי מדברי האברבנאל:

ואחרי הברכה ציווה אותם על פריה ורביה וכו', כאומר עם כל היות כי בצלם אלקים בראתי אותך, אל תימשך כל כך אחרי החלק השכלי שתניח החומרי בהחלט ותיפסק ההולדה ויחרב העולם, אין רצוני בכך, אלא שתפרו ותרבו ותמלאו את הארץ.

האברבנאל אומר, שמצוות פריה ורביה נועדה לעודד את האדם לעסוק גם בפן הגשמי של קיום העולם, ולא רק בפן הרוחני.

אולי לפי דבריו ניתן להבין יותר את עמדתם של בית הלל, שלומדים את חיוב פריה ורביה ממעשה בראשית. כביכול הקב"ה אומר לנו – כשם שאני עסקתי בבריאה הגשמית של העולם, כך גם אתם צריכים לבנות את העולם, לא רק ברמה הרוחנית, אלא גם ברמה הגשמית.

אולי בכך מובן יותר, מדוע מצוות פריה ורביה לא מתקיימת אלא כשאדם מניח צאצאים שחיים אחריו – התורה אומרת לנו, שהמורשת שלנו בעולם היא לא רק המורשת הרוחנית, אלא גם המורשת הגשמית, גם לה יש תוקף ומשמעות, ולכן הוא מקיים את המצווה רק בכך שהוא אכן מוריש מורשת שכזו.