שאלה
בשנת השמיטה, קורה לעיתים תכופות שיש לנו במקרר פירות, שחלקם קדושים בקדושת שביעית וחלקם לא, והרבה פעמים, אנחנו לא יודעים מה הוא מה. יש להדגיש, שברור שהפירות מעושרים, ואין ערלה וכו'. השאלה היא רק אם הם פירות שביעית או לא.
מה עושים במקרה של ספק כזה – צריך לנהוג קדושת שביעית בפירות? לא צריך?
תשובה
ראוי להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בפירות.
נימוקים
א. האם יש בעיה להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בפירות שאינם קדושים
איזו השלכה יש, במטבח הביתי, לשאלה אם הפירות קדושים בקדושת שביעית?
אנחנו יודעים שאסור להפסיד פירות שביעית. ברור שלא נגרם שום נזק מכך שגם פירות שאינם קדושים בקדושת שביעית יאכלו בדרך מסויימת ולא אחרת.
מה שכנראה מבלבל את השואלים הוא, המושג של 'פח שביעית'. מקובל, שאת השאריות של פירות שביעית לא זורקים ישירות לפח, כי זה מהווה הפסד שלהם, אלא שמים בתוך שקית, ורק אז בפח, או שמראש מייחדים איזשהו כלי לשאריות של פירות שביעית, המכונה 'פח שביעית'. ואז עולה השאלה, אם יש בעיה לשים שאריות של פירות שאינם קדושים, יחד עם שאריות הפירות הקדושים בקדושת שביעית.
התשובה היא, שאין בכך כל בעיה. המטרה ב'פח שביעית' היא שלא לגרום לשאריות הקדושות, להימאס על ידי כך שהן מתערבבות עם ירקות רקובים ושאריות של מאכלים אחרים. אבל אין בעיה לשים את שאריות הפירות הקדושים בקדושת שביעית, עם שאריות של פירות אחרים, שאינם קדושים בקדושת שביעית, ונמצאים באותו 'מצב ריקבון'.
בהערה נציין, שאם יש בפח השביעית שאריות של פירות שביעית מיום האתמול, שהתחילו קצת להרקיב, זה קצת בעייתי להוסיף לשם שאריות חדשות של פירות קדושת שביעית, מהיום. כלומר, לא ההנחה עם פירות שאינם קדושים היא הבעיה, אלא ההנחה עם פירות רקובים יותר.
ב. האם לתערובת הפירות יש דין של קדושת שביעית, מכח דין דבר שיש לו מתירין
מתוך הנחה שיש לפנינו תערובת של פירות קדושים ושאינם קדושים, יש לשאול אם הולכים אחר הרוב, ואם רוב הפירות אינם קדושים, הרי שהמיעוט בטל לגביהם[1].
במשנה בשביעית (ז, ז) נאמר:
חרובין חדשים שכבשן ביין ישן, וישנים בחדש – חייבין בביעור. זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו ומין במינו כל שהוא שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם.
לא ניכנס לגמרי לביאור הרישא של המשנה, אבל מדובר בתערובת של חרובים של שביעית ביין שאינו קדוש בקדושת שביעית, וזה מוביל לסיפא של המשנה, שתערובת מין בשאינו מינו בנותן טעם, ומין במינו, בכל שהו.
הכלל הזה שונה מהמצב הקיים בדרך כלל באיסורים, שבו מין במינו בטל מן התורה ברוב, ומדרבנן, בשישים. והשאלה היא, למה.
בגמרא בנדרים (נז: – נח.) נאמר:
תניא, רבי שמעון אומר: כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש – לא נתנו בהן חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם – נתנו בהם חכמים שיעור.
אמרו לו: והלא שביעית אין לה מתירין, ולא נתנו בה חכמים שיעור, דתנן: השביעית אוסרת כל שהוא במינה?
אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא לביעור, אבל לאכילה – בנותן טעם.
וביאר הר"ן:
אמר להם אף הם לא אמרו אלא לביעור – אף הם לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה אלא לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון שאפשר לאכלו הוה ליה כדבר שיש לו מתירין. אבל לאכילה – כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהו אוסרים תערובתן לא שרו באכילה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם.
מבואר מדברי הר"ן, שלאחר זמן הביעור, פירות שביעית אסורים באכילה, ולכן הם בטלים כמו כל איסורים שבתורה. אבל לפני זמן הביעור, אין איסור אכילה על הפירות ולכן הם אינם בטלים, כדין דבר שיש לו מתירין.
אמנם, ראשונים אחרים פירשו אחרת.
על המשנה בשביעית שציינו כתב הר"ש:
השביעית אוסרת כל שהוא במינה – כגון לאחר הביעור, אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנותן טעם. ושלא במינה – אפילו לאחר הביעור בנותן טעם.
כלומר, לדעת הר"ש השביעית מה שהשביעית אוסרת בכל שהוא – לעניין שחייב לבער את הכל, זה רק לאחר זמן הביעור. אבל קודם הביעור, היא אוסרת כמו כל שאר איסורים שבתורה[2].
כפירוש הר"ש פירש גם הרא"ש, והרע"ב.
לשיטה זו, יש להבין, מדוע אחר זמן הביעור הפירות אוסרים בכל שהוא? לשיטת הר"ן והרמב"ם שהזכרנו לעיל, היות שהפירות מותרים באכילה ורק אסור להפסידם, זה נחשב דבר שיש לו מתירין. אבל לשיטת הר"ש – איזה מובן של דבר שיש לו מתירים יש כאן?
ואכן, ביד דוד (על המשנה בשביעית) כתב, שמשנה זו סוברת כדעת רבי יהודה, שבכל איסורים שבתורה, מין במינו במשהו, ואינה להלכה[3]. לעומת זאת, מדברי הראב"ד נראה אחרת. הרמב"ם (שמיטה ויובל ז, ג) מסביר מהו ביעור פירות שביעית:
היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד.
וכתב עליו הראב"ד שם:
בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר הביעור ואינו כן. אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות… ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם.
ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל.
ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד.
ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית.
כלומר, לשיטת הראב"ד ישנם שני שלבים בביעור. בשלב ראשון, מפקירים את הפירות ולוקחים רק מזון ג' סעודות. ובשלב השני, הפירות נאסרים ממש. ומה שאמרו, ששביעית אינה בטלה מין במינה בזמן הביעור, זה בשלב הראשון, שכיוון שהפירות ניתנים לאכילה מזון ג' סעודות, זה נחשב 'דבר שיש לו מתירין'[4].
לגבי שיטת הרמב"ם נביא את דבריו בפירוש המשנה (עבודה זרה ה, ח):
ואמרנו בשביעית שדינה אוסרת כל שהיא במינה, כמו שהתבאר בשביעי משביעית, אינו סותר אלה העיקרים, לפי שאין אסור לאוכלו, אלא צריך לאוכלו בקדושת שביעית בלבד, ולפיכך החמירו בשביעית בזה הענין, לפי שאין שם איסור אכילה, ואמנם הוא ייאכל בזמן השביעית, כמו שהתבאר שם, ולא נאמר עליו מלת אוסרת אלא על דרך אי ההקפדה והדמיון גם כן לדבר האסור.
וכך היא פשטות דברי הרמב"ם בהלכה, בשני מקומות. בהלכות מאכלות אסורות (טו, ח) כתב הרמב"ם:
פירות שביעית אף על פי שאם נתערבו במינן בכל שהוא ושלא במינן בנותן טעם אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובת אסורה, אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית כמו שיתבאר במקומו.
וגם בהלכות שמיטה ויובל (ז, כב):
חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו, זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם.
חלק מהאחרונים מציינים, שהרמב"ם אינו מחלק אם מדובר על פירות שנתערבו לפני הביעור או אחרי הביעור. וכן, יסוד האיסור אינו המושג של דבר שיש לו מתירין שהזכיר הר"ן, אלא שאין כאן איסור כלל על הפירות, כך שלא שייך המושג של ביטול.
על כל פנים, מידי מחלוקת לא יצאנו. וכיוון שניתן להחמיר כאן מאוד בקלות, בלי שום הפסד כמעט, יש להחמיר לכתחילה ולנהוג קדושת שביעית בפירות מספק.
********************
[1] נראה ברור שסתם ירקות ופירות שבמקרר, אינם חשובים והם בטלים. לסתם ירק אין דין של חתיכה הראויה להתכבד, והם גם לא בגדר 'דבר חשוב'. לא רק לשיטת המחבר בסימן קי,א אלא גם לשיטת הרמ"א שם, שכן, ירקות נמכרים במשקל ולא במניין.
[2] הר"ש, לשיטתו, מפרש (בפירושו למשנה בשביעית ו, ג) את מסקנת הגמרא בנדרים שהבאנו לעיל כך:
ומשני דהא דאמר כל שהוא במינה היינו לענין בעור דאם לאחר ביעור נתערב בה כל שהוא במינה חייב לבער אבל לאכילה כגון קודם הביעור אין בו קדושת שביעית אפילו במינו עד שיהא בו בנותן טעם.
[3] ולפי פירושו, החידוש העיקרי במשנה הוא לקולא, שקודם זמן הביעור, פירות שביעית אינם נחשבים 'איסור' ולכן אינם אוסרים מין במינו במשהו.
[4] הרי"ף (חולין לב: מדפי הרי"ף) כותב, שיש להחמיר בלחם שנאפה יחד עם בשר, שלא לאכלו עם חלב, אפילו שתערובת ה'בשר' בתוך הלחם מועטת מאוד, משום שזה כמו דבר שיש לו מתירין.
אבל בתרומת הדשן (סימן קע) חלק על הרי"ף. תרומת הדשן דן בבשר ששהה שלושה ימים אחרי השחיטה בלא מליחה. הגאונים כתבו, שבשר כזה כבר אינו ניתר במליחה, אלא בצליה בלבד. וכתב בתרומת הדשן, שאם נתערבה חתיכת בשר כזו באחרות, אין אומרים שזה דבר שיש לו מתירין, כיוון שניתן לאכול את כל התערובת על ידי צליח. שכיוון שלגבי בישול היא אסורה לעולם, אין זה דבר שיש לו מתירין.
השו"ע (יו"ד סט, יד) פוסק כדעת תרומת הדשן. וכך נוקט גם הש"ך (יו"ד קב, סקי"א). בפרי מגדים (על הש"ך שם) כתב בשם הפר"ח שכתב שיש להחמיר כדעת הרי"ף, אבל למעשה הפרי מגדים מסיק שהעיקר כדעת תרומת הדשן.
הנודע ביהודה (תניינא, יורה דעה נג) כותב, ששיטת הר"ן בנדרים, שאסר פירות שביעית שנתערבו קודם הביעור משום שהם דבר שיש לו מתירין, היא כשיטת הרי"ף. אבל לשיטת תרומת הדשן והשו"ע, לכאורה היה צריך להיות מותר, שכן הפירות האלו אסורים בסוג מסויים של אכילה, ולא בסוג אחר.
הנודע ביהודה כותב, שאצל הרמב"ם, יסוד החומרא של פירות שביעית אינו המושג של דבר שיש לו מתירין, אלא שאין כאן איסור שיתבטל. ועיין באורך שם.