אשתי מלמדת השנה נושאים הלכתיים הקשורים לפרשת השבוע. לרגל פרשתנו, פרשת וארא, היא התייחסה לכך שמשה יוצא מהעיר כדי להתפלל לה' לאחר מכת הצפרדעים, ומכאן, לכל מיני היבטים של מקום התפילה.
הרבה מהדרישות ההלכתיות הקשורות למקום התפילה, הן דרישות של היבדלות. צריך להתפלל בבית כנסת, שהוא מקום מיוחד לתפילה, ולא 'בתוך' היום יום שלנו. וגם בתוך בית הכנסת, מתרחקים שיעור ב' פתחים. אם לא מתפללים בבית הכנסת, צריך להתרחק ממקומות שיש בהם אנשים. שחס וחלילה, לא נוטרד על ידם בתפילה. כי בתפילה, אנחנו צריכים להיבדל מהיום יום, ולפנות לקב"ה.
אבל באותה נשימה, התפילה עוסקת ביום יום שלנו. אי אפשר להתפלל על בריאות, בלי לחשוב על חולים שאנחנו מכירים, וכמובן, אם חושבים עליהם, הם נוכחים בתפילה שלנו. אי אפשר להתפלל על פרנסה, ולשכוח את טרדותיה באותה נשימה. אי אפשר לחשוב על הרצון שלנו במלכות ה', בלי לחשוב על מלכותא דארעא וחסרונותיה. התפילה היא חיי שעה, ולא חיי עולם.
השניות הזו, קשורה לשניות של התכלית של התפילה. במובן מסויים, התפילה היא כלי כדי שנדבר עם הקב"ה, שנתקרב אליו. במובן השני, התפילה היא דרך שלנו לבקש מהקב"ה לעשות דברים בשבילנו.
פעם, הייתי מנסה למצוא איזושהי דרך אמצע. לתת איזשהו הסבר חדש לעולם התפילה, כזה שיתאים לשני הצדדים הסותרים האלו. אבל היום אני פשוט מקבל יותר את העובדה, שאלו שני כיוונים בתפילה, ויש תפילות שבהן אני מרגיש יותר צד אחד, ואחרות, שבהן אני מרגיש יותר את הצד השני. יש תפילות של היום יום שאני עסוק בהן בבקשה על ההווה, ולפעמים בעיתות צרה, אני מבקש דווקא את הניתוק מהאי עלמא, ואת הדיבור עם הקב"ה, שהוא גם מנחם ומרגיעה, וגם מפריד מהבוץ של חיי השעה.
שמעתי היום איזשהו שיעור, ומדברי הרב רא"ם הכהן עלה, שאולי צריך בלומדע'ס בין תפילת הקבע, שלוש פעמים ביום, ובין תפילת עראי. תפילת הקבע נועדה לגרור אותנו מתוך היום יום, להידבק בקב"ה. ותפילת העראי, התפילה במצוקה, נועדה לבקש מהקב"ה דברים. לכן גם תפילות היום יום צריכות להיעשות בבית הכנסת, ותפילות העראי – בבית החולה (כדוגמא).
אולי זה נכון.
נדמה לי, שבעולם הכאוטי שלנו היום, כשלאנשים רבים אין סדר יום קבוע כל השבוע, אלא כל יום הוא משהו אחר (עוד לפני ה'התקלות' שיש מדי יום), פשוט צריך לקבל את העובדה שתפילות שונות שלנו מגיעות ממקומות שונים בנפש.