ברוב תקופת הגלות, גיור היה תופעה נדירה יחסית. מצבו של עם ישראל לא היה טוב, ומעטים רצו להצטרף אליו. היום, הגיור הופך לאופציה נוכחת יותר, והדיונים ההלכתיים והציבוריים סביבו מתרבים. בסדרת הפוסטים הזו, נשתדל לסקור את הסוגיות ההלכתיות העיקריות הקשורות לגיור.
טרם שנתחיל, אציין שיש עוד שני נושאים משמעותיים מאוד, שעומדים גם הם בלב הפולמוס הציבורי. ראשית, השאלה אם בימינו יש להקל בגיור או להחמיר. כלומר, מוסכם שהמצב במדינת ישראל הוא שיש הרבה גויים שנמצאים כאן, ולמעשה יוצרים חשש התבוללות (וחלקם גם מ'זרע ישראל' וגם בכך לא נדון). השאלה עד כמה לנסות להתאמץ להקל בגיורם, כדי למנוע התבוללות, היא שאלה מרכזית בין העוסקים בסוגיה זו.

שאלה שניה, היא האם בתי דין פרטיים יכולים לגייר בדרך העומדת בניגוד לעמדת הרבנות הראשית, או לעמדה שנחשבת מקובלת יותר בעולם הרבני.

כשדנים ביישום למעשה של סוגיית הגיור, לשתי שאלות אלו יש חשיבות גדולה. אבל לא נכנסתי אליהן במסגרת המאמרים האלו.

המאמר  הנוכחי נועד לעשות היכרות עם היסודות ההלכתיים של תהליך הגיור.

סוגיית הגמרא בכריתות

הגמרא בכריתות (ט.) אומרת:

רבי אומר: ככם – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא (1) במילה (2) וטבילה (3) והרצאת דמים…
אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים! אמר רב אחא בר יעקב: וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וגו'.

כלומר, גירות דורשת מילה, טבילה במקווה והקרבת קרבן. הגמרא לומדת, שבזמן שאי אפשר להקריב קרבן, עדיין אפשר לגייר. ועל כן, הגיור בימינו דורש טבילה במקווה, ולגברים, גם מילה.

לא מוזכרת בגמרא כאן שום דרישה שיהיה בית דין בתהליך הגיור, ולא 'קבלת מצוות'.

סוגייתא הגמרא במסכת יבמות

הסוגיה הארוכה והמפורטת ביותר שעוסקת בתהליך הגיור היא סוגיית הגמרא ביבמות (מז.). נביא כאן את דברי הגמרא שלבים שלבים:

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם?
אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד.

הברייתא מדגישה, שמצד אחד מנסים לדחות את הגר, משום ש"קשים גרים לישראל כספחת". אבל אם הוא אומר שהוא רוצה להתגייר למרות הקשיים בהצטרפות לעם היהודי, מקבלים אותו מיד.

לאחר מכן:

ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.
ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני.
ומודיעין אותו ענשן של מצות, אומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו, אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו, אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה.
וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו: הוי יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה – אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות.
ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו.
קיבל, מלין אותו מיד.

בניגוד לאזהרה הקודמת, שעסקה בקשיי החיים של אדם מישראל בגלות, כאן עוסקים בקושי בקיום מצוות. יש עונש לעוברי עבירה. אבל גם יש שכר לעושי מצווה. הגמרא מדגישה ששוב לא מחמירים באזהרות. הרמב"ם (איסורי ביאה יד, ב) מנמק זאת:

ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואחר כך בעבותות אהבה.

ושוב, הברייתא מדגישה שאם קיבל – עוברים מיד לשלב הבא, שהוא ברית המילה. וכפי שמסבירה הגמרא בהמשך משום "שיהויי מצווה לא משהינן".

לאחר המילה, מתקיים השלב הבא:

נתרפא, מטבילין אותו מיד.
ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.
טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו.
אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. 

השלב הבא, לאחר המילה, הוא טבילה. כשגם שם יש "הודעת מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות". אף שהברייתא אומרת שיש שני תלמידי חכמים, בהמשך הגמרא מבואר ש"גר צריך שלושה", ולכן צריכים שלושה תלמידי חכמים בשלב הזה. וברמב"ם (איסור ביאה שם, ו) מבואר שהם ה'דיינים'.

אם כן, שלבי המילה בזמן הזה הם:

(א) ליידע את הגר על קשיי ההצטרפות לעם ישראל – במובן הטכני, ובמובן של שמירת המצות. (ב) מילה (ג) טבילה עם "הודעת מקצת מצוות קלות וחמורות".

בטבילה מבואר שצריך 'שלושה' שהם, בפשטות, וכפי שכותב הרמב"ם, בית דין.

בפוסטים הבאים לא נעסוק כל כך בפרטי ההלכות של סדר הגיור, אלא רק בשלוש נקודות עיקריות:

• מתי צריך 'בית דין' בתהליך הגיור, ומה תפקידו.
• גיור שלא לשם שמים.
• האם נדרשת קבלת מצוות, והאם זה לעיכובא
• מה היקף קבלת המצוות האמורה בגיור.
• גיור קטנים – יסודות הסוגיה, והיקף קבלת המצוות בגיור קטנים.

נזכיר, שהדברים הכתובים כאן נועדו לסקור את יסודות הדיון, ולא לפסוק הלכה.