כפי שהסברנו במאמר הקודם, הגמרא ביבמות (מו:) אומרת ש"גיור צריך שלושה – משפט כתיב ביה", ופשטות הברייתא היא, שהשלושה נצרכים בזמן הטבילה.
במבט ראשון, נראה שתפקיד בית הדין הוא ליצור את חלות הגיור. יש דברים, כמו קנייני המטלטלין השונים ועוד דוגמאות רבות, שעצם המעשה יוצר חלות, ונוכחות עדים נחוצה רק לראיה על כך שהמעשה התבצע. יש דברים, כמו קידושין וגירושין, שבהם נדרשת נוכחות שני עדים בשביל ליצור חלות, ובגיור, צריכים שלושה.
אלא שכפי שנראה, יש לא מעט סיבות לחשוב שבית הדין אינו נחוץ לעצם חלות הגיור.
באיזה שלב בגיור דרוש בית הדין
הגמרא ביבמות (מה:) אומרת:
ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא, אמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה? ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה, אמר רבי יהושע בן לוי: מי לא טבל לקריו?
ופירש רש"י:
בר ארמייתא – שלא טבלה אמו כשנתגיירה. מי לא טבלה לנדותה – ואותה טבילה עולה לה לטבילת גירות דדת יהודית היא וכן מי לא טבל לקריו.
לפי דברי רש"י נראה, שהטבילה שהכניסה את אמו של אותו אדם לעם ישראל, היא הטבילה שלה לנידותה. התוספות (שם ד"ה מי) הקשו, כיצד מועילה טבילה זו, הלא היא לא נעשתה בפני שלושה? ותרצו:
ויש לומר, האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה אף על גב דאמרינן לקמן (דף מז:) דשני תלמידי חכמים עומדים מבחוץ, היינו לכתחלה דעדיף טפי.
מבואר מהתוספות, שבית הדין מעכב בשלב קבלת המצוות, ולא בטבילה.
תירוץ אחר עולה מדברי הרמב"ם (איסורי ביאה יג, ט):
גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד, כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו. ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו, הואיל והוחזקו גויים.
מדברי הרמב"ם נראה, שהטבילה לנידותה היא רק ראיה לכך שמן הסתם נתגיירה כדין. ואין זו ראיה גמורה, ולכן אין משיאים אותם. ולדברי הרמב"ם, אין לנו מקור לכך שצריך בית דין בשלב קבלת המצוות.
מילה וטבילה בפני שנים
למחלוקת הרמב"ם והתוספות יש השלכה נוספת.
הרמב"ם (איסורי ביאה יג, ז) כותב להדיא, שכיוון שבית הדין נחוץ דווקא בשלב הטבילה, אם טבל בפני שנים בלבד, לא עלתה הטבילה, ואינו גר. לעומת זאת, לדעת התוספות, טבילה בפני שלושה היא רק דין לכתחילה. בדרך זו הלכו עוד ראשונים רבים – הרא"ש והטור, הרמב"ן והרשב"א ועוד.
תפקיד בית הדין
התוספות אינם מבארים מדוע דווקא קבלת המצוות צריכה להיות בפני בית דין. יתכן שהם למדו זאת מדברי הברייתא בבכורות (ל:):
תנו רבנן: הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו.
עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים.
שבה נראה שיש איזשהו מעמד של 'קבלת הגר' בפני בית דין כלשהו. אבל עדיין יש לבאר, מדוע בית הדין נחוץ.
יש מהאחרונים (למשל שיעורי ר' דוד על אתר, וכן ברשימות שיעורים של הרב סולובייצ'יק על אתר) שהצביעו על כך, שמבואר מדברי התוספות, שבעצם אין בכלל צורך בבית דין ליצור חלות של הגיור, אלא הבית דין נחוץ כדי שתהיה קבלת מצוות, אולי בדומה לכך שקבלת מצוות של גר תושב צריכה להיעשות בפני בית דין בדווקא. וכך כותב הרב סולובייצ'יק:
והדין דבעי קבלת מצוות בפני בית דין אינו דין במעשה הגירות אלא דהוא דין במעשה דקבלת עול מצוות, דלא מיקרי קבלת עול מצוות אלא אם כן קיבל המצוות בפני בית דין, דהקבלה בפני בית דין מראה דבאמת דעתו לקבל המצוות. ודומה לדין קבלת ז' מצוות דגר תושב, שצריך לקבל ז' מצוות בפני בית דין (כדפסק הרמב"ם פ"ח מהל' מלכים ה"י), דפשיטא דהדין שגר תושב צריך לקבל ז' מצוות בפני שלשה הוא דין בעצם המעשה דקבלת המצוות, ואינו משום דבעינן מעשה בית דין לשווייה גר תושב. והוא הדין דקבלת עול מצוות דגר צדק צריכה בית דין מצד עצם המעשה דקבלת מצוות.
הרב סולובייצ'יק אומר, שקבלת המצוות נחוצה בגיור, ואין קבלת מצוות, אם לא מקבלים בפני בית דין.
לעומת זאת, הרב ישראלי (חוות בנימין ב, סימן סז, אות ח ואילך) לומד משיטת התוספות על תפקיד בית הדין בקבלת המצוות:
התוספות העלו שרק קבלת המצוות שהוא השלב הראשון בגירות, צריך להיות בפני שלשה… ולכאורה אינו מובן – הרי קבלת המצוות כשלעצמה אינה עדיין ולא כלום ורשאי עוד להחרט ולחזור בו, מבלי שתהא עליו טענה שהיא…. ואם כן, אם אמנם יש צורך שהגירות תבוצע בפני בית דין כאמור… הרי מסתבר היה לכאורה שדווקא השלב המכריע שהוא הטבילה, שיהא זה לעיכובא דוקא בפני שלשה…
עוד יש לעיין מהו התוכן ש"גר צריך שלשה" שבלי זה אין כאן גירות, למרות שקיבל בפני עדים המצוות וכן מל וטבל. ומה זה שבגירות הדיון על קבלתו כלשון הגמרא 'לא קיבלו גרים'… אם הפירוש של 'בפני שלשה' היינו שצריכה הגירות נוכחות של שלשה (מעין מה שצריך בקידושין נוכחות של שני עדי) כי אז הלשון 'קבלה' אינו הולם, שאין זה תלוי בקבלתם, אלא במעשה הגירות שהאיש בעצמו עושה…
ברור אם כן, שיסוד עיקרי הגירות, כתנאי ראשון, שכלל ישראל מסכימים לקבל אותו לקהלם. וזה מתבטא בזה שבית הדין, שהוא בא כוחו של עם ישראל מחליטים לקבלו… ועל כן, גם עיקר מה שצריך שיהא בפני בית דין הוא שקבל המצוות מצדו תיעשה בני הבית דין, הוא גילוי דעת שמסכימים לקבלו כגר…
תורף דבריו של הרב ישראלי הוא, שהתפקיד של בית הדין הוא להיות נציגי עם ישראל, ש'מחליטים לקבל את הגר', וקבלת המצוות כשלעצמה, אינה צריכה את בית הדין[1].
בשו"ת חבל נחלתו (יא, לז, כאן) מדגיש עוד יותר: גם לדעת הרמב"ם, החולק על התוספות, אין לשלושה הנמצאים בטבילה, או בכל חלק אחר של תהליך הגיור, מעמד מלא של בית דין. ראשונים רבים, והרמב"ם בכללם, כותבים, שלמרות שמשפט צריך להיעשות דווקא ביום, אם הגר טבל בלילה, בדיעבד עלתה לו הטבילה. כמו כן, למרות שלכתחילה מקפידים על הדיינים שיהיו בכל דיני כשרות של דייני ממונות, הרי שגם שלושה הדיוטות יכולים להיות דיינים, לכל הפחות בדיעבד, לגבי גיור.
נראה שלדעת רוב ככל הראשונים והפוסקים – מן התורה די לשם גיור – בהדיוטות (שאינם בית דין). חכמים באו וקבעו שיהיו דוקא הראויים לבית דין ולא הדיוטות אלא הראויים לדון בזמן הזה. סיבת הדבר בגלל כובד ההחלטה לקבל גר לעם ישראל. ומכיון שמן התורה אף ג' הדיוטות שאין להם מושג בגיור יכולים לקבל גירות – באו חכמים וצמצמו זאת, ואעפ"כ לא העמידו דבריהם ולכן בדיעבד אף גיור ע"י שלשה הדיוטות הוא גיור.
אף אותן הלכות הלקוחות מבתי דין כגון שלא לקבל בלילה ולא ע"י נשים, לראשונים שמעכב בדיעבד, העיכוב הוא כיון שחכמים העמידו דבריהם. ולכן נראה שאין זה דין ומשפט אלא קיום מצוה עפ"י הגדרים שהתורה קבעה וכפי הסייגים שחכמים הוסיפו בדין.
יש להדגיש, שהסיבה אותה הבאנו לחייב שיהיה דוקא בית דין – מצד האחריות להחלטת הכנסת גר לא נמצאת בכלל בדברי הש"ס והראשונים, היינו, מעיקר הדין אין זו החלטה הצריכה בי"ד אלא הגר בא לפני בית דין בבקשה להתגייר ואם הוא מעוניין להתגייר מקבלים אותו, ואין עושים לו מבחן קבלה של ידע הלכתי ולא דוחים אותו בלך ושוב כדי לבדוק אם כוונתו אמתית. אלא מקבלים אותו מיד. וממילא אף כח זה שניתן לבית דין הוא ודאי מדרבנן בלבד.
אם כן, המושג בית דין, בהקשר של גיור, אינו מדוייק. כשם שמצינו בעריפת הסוטה או בקידוש החודש שצריכים שתהיה נוכחות של "זקני העדה", כך גם ביחס לגיור. אולם השלושה האלו אינם בית דין ממש, אלא מעין נציגות של עם ישראל, ש"מקבלת" את הגיור של המתגייר. הסבר זה מתיישב יותר לדרכו של הרב ישראלי מאשר לדבריו של הרב סולובייצ'יק.
***************
[1] לשאלת מהות תפקיד בית הדין בגיור, יש נפקא מינה לעניין הגיור בדיעבד. אם למשל התברר שהגר לא התכוון לקבל מצוות, לפי הרב סולובייצ'יק, אפשר להבין שהגירות לא חלה. שהרי אם בית הדין מעכב בגיור, קל וחומר שעצם קבלת המצוות מעכבת בגיור, וממילא, אם לא קיבל מצוות, הגירות לא חלה. לעומת זאת, לפי דרכו של הרב סולובייצ'יק, יש מקום לומר, שאם בית דין הסכימו לקבל את הגר, מסיבות כל שהן, ובדיעבד התברר שטעו, סוף סוף, הגירות חלה. שכן בית הדין אינו חלק ממעשה הגירות, אלא רק 'שער' שצריך לעבור דרכו בדרך אל הגירות.