מקורות היסוד
כפי שהסברנו במאמר הפותח את סדרת מאמרי הגיור (כאן), שלבי הגיור הם מילה, טבילה והרצאת דמים. הנושא של קבלת מצוות, לא נזכר כחלק מהותי בתהליך הגיור. רק בתוך תהליך הגיור המתואר בברייתא ביבמות (מז.) מוזכר שלאחר ששואלים את הגר מדוע הוא רוצה להתגייר, מודיעים אותו מקצת מצוות קלות וחמורות. ובפשט הסוגיה, הסיבה לכך היא "דאי פריש – נפרוש", כלומר, שהגר ידע 'לאן הוא נכנס'.
מקור נוסף, שנראה ממנו שקבלת המצוות אינה חלק מעצם תהליך הגיור, הוא מושג הנזכר במסכת שבת (סח.). הגמרא שם דנה במי שהיה שוגג משום ש"אינו יודע עיקר שבת" ובגמרא מסבירים רב ושמואל, שהכוונה ל"קטן שנתגייר לבין הנכרים". ופירשו התוספות:
גר שנתגייר בין הנכרים – בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת
כלומר, מדובר בילד שהתגייר, ולא שמע מעולם על שבת. היכן היתה קבלת המצוות שלו?
ואמנם, למדנו (כאן), שאם הגר אינו רוצה להתגייר לשם שמים, לכתחילה אין מקבלים אותו. אולם, הסיבה לכך היא אולי משום שגיור כזה יכניס אנשים חוטאים לעם ישראל, ולא משהו מעכב בעצם תהליך הגיור.
מקור יסודי נוסף שעוסק בנושא של קבלת מצוות בגיור הוא ברייתא במסכת בכורות (ל:):
תנו רבנן: הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו.
עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים.
על פניו, הברייתא אומרת שאין אפשרות להתגייר בלא קבלת מצוות מלאה.
שיטות הראשונים העיקריות
שיטת התוספות וההולכים בדרכו
כפי שכתבנו בדיון שלנו על תפקיד בית הדין בתהליך הגיור (כאן) שיטת התוספות וראשונים נוספים, שהשלב שבו נחוץ בית הדין, ונוכחות בית הדין בשלב הזה היא לעיכובא, הוא בקבלת המצוות. כלשון התוספות (יבמות מה: ד"ה מי): "ויש לומר, האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה". ככל הנראה, הם הבינו את דברי הגמרא (יבמות מז.): "… ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני… לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו. קיבל, מלין אותו מיד".
על כל פנים, לשיטת התוספות וההולכים בדרכם, קבלת המצוות מעכבת גם בדיעבד. אלא שיש לדון מה היקף קבלת המצוות הנדרשת, ובכך נעסוק במאמרים בהמשך.
שיטת הרמב"ם
באותו דיון על תפקיד בית הדין, ציינו שדעת הרמב"ם היא, שאין צורך בבית דין בשלב קבלת המצוות. והוא מדגיש (איסורי ביאה יג, יז):
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו.
מבואר מדברי הרמב"ם שלא זו בלבד שאין צורך בבית דין בקבלת המצוות, אלא קבלת המצוות עצמה אינה מעכבת. האם זה אומר שהרמב"ם סבור שאין חובה לקבל מצוות?
אלא שמצד שני, בתחילת הלכות הגיור כותב הרמב"ם (איסורי ביאה יג):
הלכה א: בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן… הלכה ד: וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.
כאן, הרמב"ם אינו רואה בקבלת עול מצוות פרט ותנאי מתנאי הגירות, אלא את עצם הגיור. הגיור הוא הכניסה בברית, הסתופפות תחת כנפי השכינה, וקבלת עול תורה. אם כן, כיצד יתכן לגייר בלא קבלת מצוות?
שתי דרכים בהבנת שיטת הרמב"ם. אפשר להבין, שהרמב"ם סובר שמהות הגיור היא שהגר נכנס לתוך הברית בין הקב"ה לעם ישראל, ומתחייב במצוות. אין זו בהכרח כוונתו של הגר, אבל כך יהיה – על אפו ועל חמתו. ולפי גישה זו, יתכן גיור בלי שום רצון לקבל מצוות מצד הגר. מי שפיתח גישה זו הוא הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סה):
גוי שבא להתגייר אפילו אם נדע שלא מקים מצות התורה טבילתו לשם גרות הרי היא כמפרש שקבל עליו אם לא שפירש חוץ מדבר זה…
תדע עוד, שהרי בגוי הבא להתגייר מודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודה זרה ומאריכין עמו בדבר זה… וזהו לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא הודיעוהו אינו מעכב (ש"ך שם סק"ג). מכל האמור למדנו: שאין תנאי קיום המצות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה…
מכל האמור ומדובר תורה יוצאה שמותר ומצוה לקבל גרים וגיורות אעפ"י שידוע לנו שלא יקיימו כל המצות משום שסופם יבואו לידי קיומם ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה ואם לא יקיימו את המצות הם ישאו את עונם ואנו נקיים.
נראה מדבריו, שכל שהגר יודע שטבילתו הופכת אותו לחייב במצוות על פי ההלכה, הוא נחשב גר, אף שלא התכוון לשמור מצוות בשום צורה.
עוד הלך בדרך זו, ככל הנראה, גם הרב ישראלי (חוות בנימין סימן סז אותיות ח – יב). מדבריו נראה, שקבלת המצוות היא משהו שבית דין צריך לבחון, כדי לקבוע אם ראוי לקבל את הגר לעם ישראל. אבל אם נתגייר בלא קבלת מצוות, בבית דין של הדיוטות, סוף סוף, הרי הוא גר.
אבל אחרונים רבים הלכו בדרך אחרת. לדעתם, הגר צריך להתכוון להיכנס בברית ולקבל עליו עול תורה. אלא, שהגר אינו צריך ידיעה מפורטת מהי התורה אותה הוא מקבל. ולמרות שהוא יודע רק מקצת מצוות, ואולי אפילו פחות מכך, אם רק יודע על ייחוד השם ואיסור עבודה זרה (ראו בלשון הרמב"ם באיסורי ביאה פרק יד הלכה ב), הרי זו קבלת מצוות מספקת. אלא שבניגוד לתוספות, שדורש מעשה של קבלת מצוות, בפני בית דין, לדעת הרמב"ם אין צורך במעשה כלשהו, ורק כוונת הגר חשובה לעניין. וכלשונו של האגרות משה (יורה דעה א, קנט):
ובלא קבלת מצות אף רק פרט אחד הא מפורש בבכורות דף ל' שאין מקבלין אותו. ולא דמי להא דשבת דף סח דגר שנתגייר לבין העכו"ם ולא ידע משבת ואף לא מעבודה זרה, ומכל מקום הוי גר, משום דהתם קבל כל מה שחייבין בני ישראל, הויא קבלה טובה על כל התורה אף שלא ידע הדינים כלל. וכמו שבכל גר אין צריך שיודיעוהו כל המצות ובדיעבד סגי בלא הודעה כלל… אבל כשלא קבל אין מקבלין דזהו עיקר הגרות.
ומקורו של חילוק זה בדברי החמדת שלמה (שו"ת, יורה דעה כט, אותיות כב- כג)[1].
שיטת הריטב"א
בכמה מקומות בש"ס הריטב"א כותב שהודעת המצוות הנזכרת בסוגיא ביבמות, היא רק דין לכתחילה, ואינו מעכב. וזו לשונו בסוגיה ביבמות (מז. ד"ה ומודיעים):
ומודיעים אותו קלות וחמורות. (פירוש) וסברא דרבוותא ז"ל שאם לא הודיעוהו אינו מעכב והכי משמע בפרק כלל גדול (סח.).
ככל הנראה, הריטב"א למד מהדין של גר שנתגייר לבין הנכרים, שאפשר להתגייר גם בלי שמודיעים לגר את המצוות. הריטב"א הלך בעקבות הרמב"ם, ביחס לתפקידו של בית הדין בגיור, והוא אינו סובר שהודעת המצוות או קבלתן בפני בית דין של שלושה מעכבת.
אמנם, אפשר שגם אצל הריטב"א, כמו אצל הרמב"ם, צריך להפריד בין עצם הרצון להתגייר ולקבל עול מצוות כמושג כללי, ובין הודעת מצוות מסויימות.
השולחן ערוך (יו"ד רסח, ג) פסק בסתמא כדעת התוספות, שקבלת המצוות בפני בית דין מעכבת[2].
במאמר הבא, נעסוק בשאלה, מהו התוכן הנדרש של קבלת המצוות הזו.
*********************
[1] משום מה, נוטים לייחס לדעה הסוברת שאין צורך בקבלת מצוות, את דברי המגיד משנה (יג, יז): " זה פשוט שאין הודעת המצות מעכב דיעבד", ואת דברי הב"ח (יו"ד רסח, אות ז): " וכשהיו שלשה בטבילה אף על פי דכתב הרמב"ם (פי"ג הי"ז) דכשר אף על פי שלא היתה לשם קבלת מצות כל עיקר מיהו התוספות והרא"ש חולקין על זה, דקבלת המצות ודאי מעכבת והכי נקטינן דאין משיאין אותו אשה עד דיקבל עליו המצות בפני שלשה".
שניהם אינם עוסקים בעצם קבלת המצוות, אלא בשאלה אם נדרש מעשה הלכתי של הודעת המצוות וקבלת הגר בפני בית דין. וזה אכן ברור, שלדעת הרמב"ם, גם אם הגר נתגייר בלא כל הודעת מצוות, הוא אכן גר. השאלה היא, אם בליבו היה להפוך לשומר מצוות בתהליך הגיור.
[2] סקירה נרחבת של העניין במאמר של הרב דוד בס, "תוקפו של גיור בדיעבד אם הגר אינו שומר את כל המצוות", תחומין כג, עמ' 186 ואילך. כאן).