במאמר הקודם עסקנו בשאלה העקרונית, האם מי שמתגייר צריך בכלל לקבל מצוות. המאמר הנוכחי עוסק בשאלה, מה היקף קבלת המצוות הנדרשת מהגר.
כפי שהזכרנו כבר, הברייתא במסכת בכורות (ל:) אומרת:
תנו רבנן: הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו.
עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים.
על פניו, הברייתא אומרת שאין אפשרות להתגייר בלא קבלת מצוות מלאה.
מאידך, המושג של גר שנתגייר לבין הנכרים כבר מצביע על כך שאדם יכול להתגייר בלי שהוא יודע על כל המצוות.
יתר על כן, גם בברייתא המתארת את תהליך הגיור (יבמות מז) מודגש שמודיעים את הגר רק 'מקצת מצוות קלות וחמורות' ומן הסתם, המשמעות היא שהגר אינו יודע על שאר המצוות. ואם כן, כיצד אפשר לדבר על קבלת מצוות מלאה?
הפתרון הפשוט לשאלה זו הוא, שיש הבדל בין מי שמתגייר במוצהר על מנת שלא לקיים חלק מהמצוות, לבין מי שקיבל עליו באופן כללי את המצוות, אף שאינו יודע מה במדוייק נכלל בקבלת המצוות שלו[1].
אם נסתפק בתירוץ זה בלבד, הרי שאי אפשר לגייר את מי שיודע מראש שלא ישמור חלק מהמצוות. אבל הפוסקים מעלים סברות רבות לגבי מצבים שונים של גיור, כשברור מראש שהמתגייר לא ישמור את כל המצוות.
אבל אנחנו מוצאים בפוסקים הקלות רחבות יותר בהקשר של רמת קבלת המצוות הנדרשת מהמתגייר, וגם במצב שבו ברור מראש שהמתגייר לא ישמור על מצוות שהוא מודע לקיומן, היו פוסקים שהחליטו שניתן לקבל את הגר.
גר שיודע מראש שלא יעמוד בנסיון
באגרות משה (יו"ד ג, קח) דן באשה שהתגיירה מתוך רצון לשמור מצוות, וגם כיום, זמן רב לאחר הגיור, היא שומרת מצוות. כלומר, לא מדובר במי שקיבלה את עול מצוות מן השפה ולחוץ. אלא, שביום הגיור עצמו היא ידעה, שהיא נדרשת להגיע לעבודה בחג, וחששה מפיטוריה, והיא החליטה ליסוע לעבודה בחג. כלומר, בזמן קבלת המצוות והגיור היא תכננה לעבור עבירה.
האגרות משה מסביר שהעבירה שתכננה לעבור אינה פוגמת בקבלת המצוות:
מסתבר ממשמעות כמה דברים, דגר שקבל כל המצות, אבל אמר להבית דין, שאף שמקבל עליו כל המצות יודע שלא יוכל לעמוד בנסיון ליהרג כשיאנסוהו בדברים שהדין הוא שיהרג ולא יעבור, שנחשב קבלת מצות מאחר שקבלה חיוב המצות לקיימם כשיהיה לה באפשר שהוא שלא תהא אנוסה. ומה שתעבור הוא מפני שאין בכחה לעמוד בנסיון, אף שברצונה לקיים המצוה ולא לעבור…
ואחרי שנתבאר שהוא גר אף כשאמר שלא יוכל לעמוד בנסיון דאונס נפש בדברים שהדין הוא דיהרג ולא יעבור, מסתבר דאף כשיאמר שלא יוכל לעמוד בנסיון דממון דהוא הדין דלעבור אלאו אסור אף כשיאנסוהו לאבד כל ממונו שהוא גם כן נסיון גדול דהרבה אין יכולין לעמוד בזה…
תמצית דבריו של האגרות משה היא, שברור שלא כל אדם שומר תורה ומצוות מצליח לעמוד בנסיון – לא כשצריך למסור את הנפש, וגם לא כשצריך להקריב הרבה כסף. לכן, לקבל מצוות, אבל להניח מראש שעומדים להיכשל בחטא כשמדובר בהפסד ממון גדול, זה לא חסרון בקבלת המצוות.
גר שרואה בחלק מההלכות חומרות בלבד
בתשובה נוספת של האגרות משה (יו"ד ג, קו) הוא כותב היתר נרחב בהרבה ממה שנקט בתשובה הקודמת שציטטנו. נושא התשובה הוא האם ניתן לכתחילה לגייר מי שאמרה בפירוש שמתכוונת לשמור את מצוות התורה, אבל לא להתלבש לפי כללי הצניעות המחוייבים על פי ההלכה.
האגרות משה מציין שלכתחילה אין לגייר אותה, אבל כבר גיירו, הגיור חל ואין כאן חסרון בקבלת מצוות. וטעמו:
דמאחר שנפרץ תלבושת הפריצות בעוונותינו הרבים גם בבנות ישראל, ואף באלו שהן שומרות תורה, שלכן הנכריה שבאה להתגייר הרי חושבת שהוא רק חומרא בעלמא שרוצים הרבנים להטיל עליה יותר מהדין מאחר שיודעת מנשים שמחזיקין אותן לשומרי דת ומתלבשות בתלבושת פריצות. ואף שאומרים לה הרבנים שהוא דבר איסור, אינה מאמינה להם. ואם כן, יש לידון אותה כנתגיירה כשלא ידעה מדיני התורה שהוא גר כדאיתא בשבת. ומסתבר זה אף שלעת עתה אין לי ראיה על זה.
כלומר, סברתו של האגרות משה היא, שמי שנתגיירה כדי להתנהג כמו שמתנהגים מרבית שומרי תורה ומצוות, אף שברור שחלק מההתנהגויות פסולות, ואולי הן אף איסורים של ממש, סוף סוף קיבלה על עצמה את מה שהיא מבינה בתור המצות, ולכן הגיור מועיל, לכל הפחות בדיעבד.
גר שמתכוון לעבור עבירות לתאבון
קולא גדולה במיוחד נזכרת בדבריו של האחיעזר (שו"ת חלק ג סימן כו). הוא דן בגויה שהיתה נשואה ליהודי בנישואין אזרחיים, וכעת באה להתגייר. כשהוא דן בקבלת המצוות שלה הוא כותב:
נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין. בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות.
ומהאי טעמא… כיון דמקבל עליו כל המצות, אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אחר כך לתיאבון, מכל מקום, אין זה מניעה לקבלת המצות. ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב.
אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב.
האחיעזר מחדש, שאם הגר אומר שהוא מקבל עליו את המצוות, ובוחר ביודעין לעבור על חלק מהן לתאבון, אין זה אומר שיש לו חסרון בקבלת המצוות. הוא יודע שהוא חייב במצווה, ובוחר לעבור ולשאת בעונש. מה שכתבה הברייתא בבכורות שאין מקבלים מי שאינו רוצה לקבל את כל המצוות, זה במי שרוצה שמצווה מסויימת לא תחול עליו.
עוד מציין האחיעזר, שאם הגר מתכוון שלא לשמור כמות נכבדה מאיסורי התורה -חילול שבת וכשרות – זה סימן שהוא לא באמת מקבל עליו עול מצוות.
בדבר אברהם (ג, כח אות ג) פקפק בסברא הזו של האחיעזר. ומנגד, הרב עובדיה יוסף (קובץ תורה שבעל פה יג, 'בעיות הגיור בזמננו' עמ' כא-לב, בסופו של המאמר (עמ' לב)) כותב שהעיקר כדבריו של האחיעזר.
הרב עובדיה יוסף (שם) מזכיר אחרונים שהלכו בדרכו של האחיעזר (ראו למשל היכל יצחק אבן העזר א, יט), בצורה קצת פחות מחודשת – כאשר הגר אינו אומר בפירוש שאינו מתכוון לשמור את כל המצוות, אבל ניכר שהוא אכן צפוי להיכשל במצווה מסויימת מפני שיצרו תקפו, שזה נחשב קבלת מצוות[2].
למעשה, התשובה של האחיעזר עומדת בלב של אחד הדיונים המשמעותיים בנושא הגיור: מה עושים עם אדם שמתגייר, אבל ברור שלא ישמור מצוות בצורה מלאה, כי הוא לא מספיק רוצה. הוא יעבור עבירות לתאבון. בהרבה מהמצבים, זהו המצב של הגר הממוצע היום. לאור דברי האחיעזר, אם הוא לא שומר 'יותר מדי' מצוות, הרי שזה מראה שאין לו כוונה לקבל עול מצוות. אבל אם בסך הכל הוא שומר, וקצת מצוות הוא מניח מראש שיכשל לתאבון, זה נחשב שיקבל מצוות. מהו אותו גבול שבין ה'פחות' ל'יותר מדי'? זוהי שאלה עמומה, וחלק נכבד מההבדלים בין דיינים שונים קשור לשאלה זו.
******************************
[1] וכן תירץ באגרות משה (יו"ד ג, קו).
[2] וראו עוד במאמרו של הרב רוזן, גר שקיבל תורה חוץ ממצווה אחת, תחומין יט כאן, ובמאמרו של הרב צבי ליפשיץ, הגדרת קבלת מצוות בגיור, אמונת עתיך 104 (תשע"ד) עמ' 80 – 88. ניתן לקרוא כאן.