הפסוקים החותמים את פרשת פקודי, ואת ספר שמות כולו, מחברים את בנין המשכן עם מעמד הר סיני:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
בסיום בנין המשכן, המשכן מלא בענן ה', בדומה לענן ה' שהיה על הר סיני. וכשם שבהר סיני, משה נכנס אל הענן רק כשהקב"ה קרא לו ביום השביעי (כד, טז) כך גם במשכן, משה נכנס אל הענן כדי לשמוע את דבר ה', רק לאחר שנקרא פנימה (ראו רמב"ן ועוד).
כפי שכתבתי בעבר כמה פעמים (למשל כאן, על פי דברי הרב אברהם סתיו), אני מבין שלענן יש תפקיד של ניתוק מהסביבה. כדי להתחבר לבורא עולם, צריכים להיות מנותקים מהעולם הזה. כדי לקבל את דבר ה', צריך לעלות לשמים, ולשם כך – לעזוב את הארץ. ולכן מובן וטבעי, שגם בקבלת התורה בהר סיני, וגם בקבלת מצוות התורה באוהל מועד, משה נאלץ לעבור מחסום, כשרק בצידו השני, כשהוא אפוף ענן, הוא יכול לקבל את התורה.
הרב מדן (בשיעור ששמעתי כאן) דיבר על כך, שלענן יש תפקיד נוסף – להוביל את בני ישראל. וכפי שממשיכים הפסוקים בסוף ספר שמות:
וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל מַסְעֵיהֶם.
הרב מדן נתן דימוי מעניין, שגם כשהקב"ה הראה למשה את יג מידות הרחמים, כפי שאומרת הגמרא (ראש השנה יז:):"מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם" הקב"ה 'מוביל' את עם ישראל כשליח הציבור שלפניהם, בדומה לתפקיד השני של הענן.
העובדה ששליח הציבור "מתעטף" החזירה אותי דווקא לרעיון הראשון, של הכניסה אל הענן. שליח הציבור צריך להיות מעוטף. למה? אולי כי שליח הציבור, כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים, צריך להיכנס לפנים ולפנים, לעמוד לפני הקב"ה כדי לכפר על בני ישראל. במובן הזה, התפקיד של שליח הציבור דומה למשה, שמקבל רשות להיכנס אל תוך הענן, ולהתנתק מעם ישראל, כדי להיות השליח, שמביא את התורה חזרה לעם ישראל.
אנחנו רגילים לחשוב על שליח הציבור, כמי שמוציא את הרבים ידי חובתם. כמי שהתפקיד שלו הוא לדעת את התפילה בעל פה, ולומר אותה כדי שמי שאינו בקי יוכל לצאת ידי חובה. ולא לחינם, היום לא רואים בתפקיד הזה כבוד גדול אלא בעיקר 'סינג'ור'. אבל בפיוטים רבים של הימים הנוראים, וגם בכמה מקומות בחז"ל, אנו מוצאים את שליח הציבור דומה יותר לאיש הבינים ממלחמות העבר – אנחנו שולחים אותו לייצג אותנו לפני בורא עולם. הוא לא מדבר אל הציבור, אלא אל הקב"ה, קצת בנפרד משאר הציבור עטוף בתוך ענן הטלית, שמפריד אותו מהשאר.
בפרפרזה קלה על השיר של רבקה אליצור:
הטלית של שליח הציבור
היא גדולה גדולה
והיא של פלא…
כשהוא מתחבא בה באפלה
ומשמעי לקול התפילה
הוא רואה מראות נפלאים,
מראות כאלה:
מלאכים ושרפים
מרחפים…
אל גן עדן….