התורה (דברים כב, ה) אומרת : "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-הֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה".
מה היקף איסור זה וגדרו?
הגמרא במסכת נזיר (נט.) מעלה שתי אפשרויות. לדעה אחת, איסור לא ילבש הוא בעצם העשיה של פעולה המתאימה לבן המין השני. לדעה זו, אסור לגבר לגלח את שערות הערווה או בית השחי, להתבונן במראה, וללבוש בגדים של נשים.
לדעה השניה, האיסור מצומצם יותר:
תניא: לא יהיה כלי גבר על אשה – מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר תועבה היא, ואין כאן תועבה!
אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים.
מבואר בגמרא, שלדעה זו אין איסור תורה לגבר לגלח את שערות בית השחי, והדבר אסור מדרבנן בלבד. אלא שלא ברור מהגמרא, מה בדיוק טבע ההבדל בין הדעה הזו לדעה הראשונה?
הבית יוסף (יורה דעה קפב) מסביר, שלדעה המקילה, איסור לא ילבש קיים רק כשעושה זאת על מנת להידמות לבן המין השני. הוא מסביר גם, שהאיסור קיים אפילו אם לובש בגד אחד בלבד, אם המטרה היא להידמות לבן המין השני, למרות שברור לחלוטין ששאר הבגדים אינם שונים. לכן, גבר שילבש חצאית כדי להידמות לאשה, עובר על איסור, על אף ששאר הבגדים שלו, והמראה הכללי, נשאר מראה של גבר לגמרי.
היסוד שהאיסור קיים רק כשיש כוונה להידמות לבן המין השני, מופיע בדברי ראשונים נוספים, בהקשר של איסור גילוח שערות בית השחי והערווה. למשל, התוספות (יבמות מח. ד"ה לא) כותבים שאם השערות מציקות לגבר והוא מגלח אותן כדי להימנע מצער זה, אין בכך איסור לא ילבש. כיוצא בכך כותבים התוספות (נזיר נט. ד"ה גבול) שלמרות שאסור לגבר להסתכל במראה משום לא ילבש, מותר לו להסתכל במראה כשהוא מסתפר, כדי שהתספורת לא תצא גרועה במיוחד.
הב"ח (שם) מיקל עוד יותר, ומסביר שהאיסור אינו בסתם בגדים, אלא רק בבגדים שעניינם נוי וקישוט. אצל גבר, הכוונה ללבוש תכשיטים נשיים, ואצל האשה, ללבוש בגדי צבא כשל גברים, או להסתפר בתספורת גברית (כמובן, במקום שאין ייחוד של תספורת מסויימת כגברית, לא יהיה איסור כזה).
הש"ך (יורה דעה שם סק"ז) מעתיק את דברי הב"ח. אלא שהוא מסייג את ההיתר הזה, שאם לובש מספיק בגדים, כך שנראה ממש כאשה, אסור אף שאין מדובר בבגדים של נוי וקישוט (להרחבה בכל יסודות הדין הזה, ראו בהערה[1]).
תחפושות
לכאורה, המסקנה המתבקשת מדברי השולחן ערוך, שכאשר אדם מתחפש לאשה, אפילו עם בגד אחד, יש בכך איסור.
כך כתב היראים (סימן שפה – שפו):
הלכך יזהר אדם שלא יתקן בתקוני נשים והכל כמנהג המקום בתקונים ומלבושים שרגילות נשי המקום להתקן ולהיות מלבושיהם חלוקים ממלבושי אנשים מכולם יהא מוזהר שלא להתקן ואשה במלבושי האיש שאין כיוצא בהם במלבושי אשה. וללבוש אפי' עראי ודרך שחוק אסור שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי ולפי שראיתי בני אדם שלובשים מלבושי נשים עראי לשחוק והוקשה בעיני כתבתי כן.
לעומת זאת, במהר"י מינץ (סימן טו) מציין שבמקומו, המנהג בפורים היה שאנשים מחפשים בלבוש נשים ולהפך, וכך נוהגים גם אצל גדולי עולם. הוא מסביר, שאין כאן כוונה להידמות לבני המין השני, על מנת להגיע ל"תועבה", אלא רק לצורך שמחת הפורים.
הרמ"א (אורח חיים סימן תרצו סעיף ח) הביא את שתי הדעות וכתב שהמנהג להקל:
ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן.
ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה.
הפוסקים לדורותיהם נחלקו בשאלה זו. הב"ח (יורה דעה שם) כתב להחמיר כדעת היראים, וכן כותב בדורנו, ביחווה דעת (חלק ה סימן נ). לעומת זאת הרב חיים דוד הלוי (מקור חיים ד, רלד יד) כתב שנוהגים להקל, אם כי ציין שהנמנע מכך, תבוא עליו ברכה.
נשיאת נשק לנשים
הגמרא במסכת נזיר (נט.) אומרת:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? תלמוד לומר: לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה – שלא יתקן איש בתיקוני אשה.
פשוט, שבמצב של סכנת חיים, פיקוח נפש דוחה גם את איסור לא ילבש. אולם השאלה היא אם מותר לנשים לשאת נשק, כשאין הקשר ישיר של סכנת חיים. למשל, האם מותר לאשה חיילת להיות עם נשק במצעד?
ביחווה דעת (ה, נה) כתב, שעל פי הב"ח, שפסק שכאשר האשה אינה לובשת את הבגד כדי להידמות לגבר, אין בזה משום לא ילבש, הרי שגם בנשיאת נשק על ידי נשים, אין משום לא ילבש. לעומת זאת, באגרות משה (או"ח ד, עה) נראה שנקט להחמיר, שלגבי נשיאת נשק אין היתר כשלא עושה זאת כדי להידמות לגבר. ולא זכיתי להבין עד תום את דבריו.
הרב הרצוג (פסקים וכתבים חלק א סימן נב) מעלה עוד כמה סברות. אחת מהן היא, שמלשונו של רבי אליעזר בן יעקב נראה, שכל שהאשה נושאת נשק, יש בכך איסור. אבל הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה ט) כתב:
לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש, ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים הכל כמנהג המדינה, איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי איש לוקין.
נראה מלשון הרמב"ם, שרק כשמדובר בלבוש של שריון, שהוא לבוש גברי, העוזר לאשה להידמות לגבר יש איסור, ולא בנשק הנישא ביד. ואם כן, הרמב"ם לא פסק ממש כרבי אליעזר בן יעקב[2].
כאמור, הדיון הוא לגבי נשיאת נשק במסגרת של מצעדים וכדומה. עצם נשיאת נשק על ידי נשים להגנה עצמית, בוודאי שהוא מותר (גם האגרות משה שהבאנו התיר זאת).
עוד חשוב להדגיש, שכל הדיון שלנו כאן הוא רק בשאלת ההיתר לשאת נשק לנשים, ולא בדיוק הכללי בשאלת גיוס נשים לצבא, שדורש דיון בפני עצמו, ושאלת נשיאת נשק על ידי נשים היא רק אחד מענפיו.
*********************
[1] הגמרא בנזיר נט. אומרת:
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: המעביר בית השחי ובית הערוה – לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה.
מיתיבי: העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים?
הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: המעביר בית השחי ובית הערוה – הרי זה עובר משום, לא ילבש גבר שמלת אשה!
הגמרא אומרת, שלדעת רבי יוחנן, המעביר שיער בית השחי עובר על איסור דאורייתא של 'לא ילבש'. אמנם, ישנה דעה בברייתא שאין בהעברת שיער בית השחי ובית הערווה לגבר אלא איסור מדרבנן.
הגמרא מסבירה, שהדעה הנזכרת בברייתא, שאין איסור תורה של לא ילבש בהערבת שיער בית השחי, מפרשת אחרת את איסור 'לא ילבש':
ותנא קמא, האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה?
מיבעי ליה לכדתניא: לא יהיה כלי גבר על אשה – מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר תועבה היא, ואין כאן תועבה! אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים.
תנא קמא בברייתא הזו מסביר שאי אפשר לומר שאיסור לא ילבש נאמר על עצם לבישת שמלת אשה על ידי גבר, כי בזה אין שום תועבה. לכן, האיסור הוא רק 'שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים'.
בהמשך אותה ברייתא מובאת דעתו של רבי אליעזר בן יעקב (-להלן ראב"י):
רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? תלמוד לומר: לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה – שלא יתקן איש בתיקוני אשה.
לדעת ראב"י, אסור לאשה לצאת בכלי זיין למלחמה. לא מבואר לגמרי מה היחס בין דברי רבי אליעזר בן יעקב לדברי תנא קמא. בפשטות, היה מקום לומר שתנא קמא דברייתא הוא הדעה הסוברת שאיסור לא ילבש קיים רק כאשר האשה יושבת בין האנשים והאיש בין הנשים, ואילו ראב"י סובר שהאיסור קיים בכל פעם שהאיש לובש עדי אשה ולהפך.
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה ט) כותב:
העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים והמעבירו מכין אותו מכת מרדות.
אם כן, נראה מדבריו שפסק כתנא קמא, וכן כתב הרי"ף (מכות ד.). לאור זאת, יש לעיין בדבריו בהלכה ב:
לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש, ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים הכל כמנהג המדינה, איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי איש לוקין.
נראה שהרמב"ם אסר לעדות בעדי אישה גם כשאינו יושב בין הנשים. אם כן, כיצד פסק הרמב"ם כדעת תנא קמא וגם כדעת ראב"י?
הבית יוסף (יורה דעה סימן קפב) כתב:
ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש דכי אמרינן מבעי ליה לכדתניא לא יהיה כלי גבר וכו' שרבי אליעזר בן יעקב נמי מצי דריש ליה לקרא דעד כאן לא אסר רבי אליעזר בן יעקב לתקן בתיקוני אשה אלא במידי דמינכר דומיא דלבישת כלי זיין דאשה אבל היכא דמטמר כגון בית השחי ובית הערוה אינו בכלל זה. וטעמיה משום דדריש תועבה בכהאי גוונא לא יהיה כלי גבר וכו' בהנהו גווני דמצי למיתי מינייהו לידי תועבה דמחלף איש באשה או אשה באיש ואף על פי שאינו מחלף אלא בדבר אחד ובכל שאר דבריו הוא ניכר יפה אפילו הכי אסרתו תורה דומיא דכלי זיין דאשה שאף על פי שבשאר דברים מינכר שפיר שהיא אשה אסור שכל שהוא מחלף אפילו בדבר אחד אסור.
מיהו הני מילי במחלף באחד מהדברים הניכרים שהם מבדילים בין אשה לאיש אבל בדברים הנסתרים מן העין אף על פי שהם משונים באיש מבאשה כיון שאינם נראין לעין לא אתי לאיחלופי בהו מאיש לאשה לפיכך אינם בכלל איסורא דקרא דהא לא אתי בהו לידי תועבה כלל.
הבית יוסף מסביר, שגם ראב"י מודה שטעמו של איסור לא ילבש הוא בהידמות לבן המין השני. אלא שלדעת תנא קמא אסור רק כשמתדמה בפועל לבן המין השני. ואילו לדעת ראב"י האיסור הוא בכל פעם שמחליף לבוש אחד שמהווה צעד בדרך להחלפה עם בן המין השני, אף שברור עדיין שהאיש הוא איש והאשה אשה. אמנם, גם ראב"י מודה, שאם החליף פריט לבוש שאינו ניכר כלל כלפי חוץ, או שגילח שערות במקום המסתור, כגון בבית השחי ובבית הערווה, אין בזה איסור לא ילבש דאורייתא, ואסור רק מדברי סופרים.
בהמשך מביא הבית יוסף דעת הסמ"ג (לאוים ס) שפסק כראב"י. מדברי הסמ"ג נראה שהוא הבין, שגם בהעברת שיער בית השחי יש לאו דאורייתא.
הב"ח מפרש את מחלוקת ראב"י ותנא קמא בדרך אחרת. טרם שנבאר את דבריו נציין שלדעת הב"ח, איסור לא ילבש תלוי בכוונת הלובש. ורק אם כוונתו להידמות לבן המין השני יש איסור. וגם כשכוונתו להידמות, ישנה הגבלה נוספת:
והשני דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשויין לנוי ולקישוט וכדאיתא בספרי … אלמא דבבגדים שאינן עשויין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור. וכן כתב הרמב"ם: "לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע וכו' משמע שאין איסור באשה כי אם מצנפת וכובע ושריון וגילוח שער ראש כמו באיש שכל אלה הם נוי וקישוט לאיש", וכן אסור לאיש ללבוש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין עושין אותן נוי וקישוט כי אם לאשה…
הב"ח טוען שהאיסור להידמות הוא רק בבגדים שהם לנוי וקישוט. לאור אבחנה זו הוא מסביר את מחלוקת ראב"י ותנא קמא:
והכי משמע בסמ"ג, שכתב וזה לשונו: המעביר שער בית השחי והערוה לוקה כרבי אליעזר בן יעקב שמפרש הלאוין כן שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ולא יתקן איש בתיקוני אשה. והא דתניא העברת שער מדברי סופרים כתנא קמא דרבי אליעזר בן יעקב דמפרש המקרא כפשוטו, שלא ילבש איש מלבושים המיוחדים לנשים כגון צעיף וקיונש"א וכיוצא בו לשבת בין הנשים לניאוף וכן אשה לשבת בין האנשים. ואומר אני שרבי אליעזר בן יעקב נמי מודה בזאת לתנא קמא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ"ל מדקאמר ואומר אני וכו' אלמא דהוה אמינא דלרבי אליעזר בן יעקב אין הלאו נאמר אלא במה שהוא עשוי לנוי ולקישוט ותיקוני האשה והאיש אבל אין איסור בלבישת המלבושים ולילך בין הנשים או אשה בין האנשים לכך אמר ואומר אני וכו' דאף במלבושים שאינן עשויין לנוי ולקישוט אלא ללבישה מודה רבי אליעזר בן יעקב לתנא קמא שאסור ללבשם ולילך בין הנשים והאנשים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אלמא דבלבישה לחוד ושלא לילך בין הנשים והאנשים אין איסור כלל לדברי הכל:
כלומר, שני איסורים נלמדים מן הלאו של לא ילבש. האחד, להתלבש באופן כזה שלא ידעו שהלובש הוא בן המין השני, כדי לשבת בין בני אותו המין. זה מה שעסק בו תנא קמא. והשני, ללבוש בגדי קישוט הדומים לבן המין השני, כשכוונתו להתייפות.
בהמשך דבריו כותב הב"ח, שהרמב"ם סובר שלדעת ראב"י אם מסיר שיער בית השחי מפני הלכלוך והמיאוס, זה אינו עניין של קישוט, ולכן זה נאסר רק מדברי סופרים. ואילו לדעת הסמ"ג בכל הסרת שיער כזו זה נחשב קישוט, ואסור מן התורה.
נמצא שלדעת הבית יוסף כל פעם שאדם לובש פריט לבוש אחד, שדומה ללבוש של בני המין השני, עובר על איסור תורה של לא ילבש, אף שעדיין ניכר המין שלו. ולדעת הב"ח, האיסור קיים רק כשאותו פריט לבוש הוא פריט של קישוט ויפוי.
לגבי הכוונה להידמות: בתחילת סוגיית הגמרא בנזיר (שם נח:) נאמר:
אמר רב: מיקל אדם כל גופו בתער. מיתיבי: המעביר בית השחי ובית הערוה – הרי זה לוקה! הא בתער, הא במספרים. והא רב נמי בתער קאמר! כעין תער.
כלומר, לדעת רב מותר לאדם לגלח את כל שערו, ובכלל זה בית השחי ובית הערווה, אם מגלח במספרים כעין תער.
אלא שבהמשך הסוגיא נאמר:
בעא מיניה רב מרבי חייא: מהו לגלח? אמר ליה: אסור. אמר ליה: והא קא גדל! אמר ליה: בר פחתי, זמן יש לו, כל זמן שהוא גדל נושר.
ופירש רש"י:
והא קא גדל – וקא מצער ליה לאינש. גבול יש לו – לאותו שער כיון שגדל יותר ממה שאדם יכול לסובלו נושר מאליו.
מדוע הקשה רב על רבי חייא "והא קא גדל"? הרי לדעת רב בכל מקרה מותר לגלח את כל שערו?
התוספות (נט. ד"ה ההוא גברא) מביאים גירסה אחרת, מבעל הלכות גדולות:
אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי. המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה? כי קאמר רב בשאר איברים.
ומי שרי והתניא העברת שער אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים?
כי קאמר רב, במספרים. וכי תניא ההיא, בתער. והא רב בתער קאמר? מאי תער, כעין תער.
על פי גירסה זו, רב התיר לגלח רק את שאר גופו, וגם זה רק במספרים כעין תער. גילוח בית השחי אסור מהתורה בכל מצב. גירסה זו היא גם גירסת הרי"ף במכות (ד.) וכן היא דעת הרא"ש במכות (פרק ג סימן ד), וכן היא דעת הטור (סימן קפב).
על כל פנים, בישוב גירסת רש"י כתבו התוספות (בנזיר נט. ד"ה בעי מיניה):
בעי מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח – פירוש בית השחי ובית הערוה. אמר ליה אסור. לפי גירסת הספרים שלנו הבעיא בתער ממש ואסר לו תער ומספרים שרי. ולפירוש הלכות גדולות הבעיא במספרים ואסר לו אף במספרים וכן נראה מדקאמר והא קא גדיל. ומאי קושיא יטלנו במספרים.
התוספות עצמם מתקשים בשאלה מה הקושיה של רב, הלא יכול היה לגלח במספרים. במסכת יבמות (מח. ד"ה לא) כתבו התוספות בשם רבנו תם יישוב לקושיה זו:
ורבנו תם מפרש, דבתער בעא מיניה והא דפריך והא קא גדיל הכי פירושו: והלא אין זה תיקון ואין דומה כלל לתיקוני אשה שאין זה משום ייפוי אלא משום צער שגדל יותר מדאי ואפילו בתער אית לן למישרי.
כלומר, איסור לא ילבש הוא רק כשעושה מחמת ייפוי. אבל כשעושה רק מפני הצער שגדל יותר מדי, אין אין איסור בכל מקרה.
כך יוצאת גם מסקנת התוספות בנזיר (נט.):
גבול יש לו – שאינו גדל והולך כשיער הראש וליכא צערא. משמע כשאין אדם מתכוין לנוי אלא לינצל דלית ביה משום כלי גבר ואם כן המסתכל במראה כדי שלא יחבול בעצמו שרי וכן אומר הר"ף שרבו הר"ר שמואל מאויר"א היה מסתפר במראה.
גם התוספות ביבמות ממשיכים בקו הזה, ומביאים את תשובת הגאונים:
ובתשובת הגאונים שרי לגלח בית השחי ובית הערוה כי מגלח כל גופו מראשו ועד רגליו ולא משמע דאיירי במצורע דפשיטא הוא אלא במגלח לרפואה כיון דמגלח כל גופו אין זה ייפוי, אלא ניוול. ותדע, דלא משתמיט בשום דוכתא גבי מצורע שיהא עשה דמצורע דוחה לאו דלא ילבש גבר אלא לאו דהקפת הראש וזקן גרידא.
ולכן מסיק הב"ח, שאין איסור לא ילבש אלא כשכוונתו להתדמות לבן המין השני. אבל כשכוונתו לרפואה או למנוע צער וכדומה, אין בזה איסור לא ילבש.
השולחן ערוך (יו"ד קפב) העתיק את לשון הרמב"ם, והרמ"א הדגיש שהאיסור הוא גם בבגד אחד, כפי שהסביר הבית יוסף את דעת הרמב"ם:
סעיף ה: לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו (ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא), (טור) או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים. הגה: ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה (ב"י). טומטום ואנדרוגינוס אסורים להתעטף כאשה. סעיף ו: אסור (לאיש) ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות, משום לא ילבש גבר (דברים כב, ה) וכן אסור לאיש לצבוע ( שערות לבנות שיהיו) (ב"י) שחורות, אפילו שערה אחת. וכן אסור לאיש להסתכל במראה.
גם הט"ז (סק"ד) וגם הש"ך (סק"ה) הביאו את דברי הב"ח, שהאיסור הוא רק כשמתכוון להידמות לאשה, להלכה. בנוסף, הש"ך (סק"ז) כותב, כמו הב"ח, שהאיסור הוא דווקא כאשר משתמש בדבר שהוא נוי וקישוט, ולא בשאר בגדים, אלא שהוא מסייג את ההיתר הזה, שאם לובש מספיק בגדים, כך שנראה ממש כאשה, אסור אף שאין מדובר בבגדים של נוי וקישוט.
השולחן ערוך (יו"ד קפב) העתיק את לשון הרמב"ם, והרמ"א הדגיש שהאיסור הוא גם בבגד אחד, כפי שהסביר הבית יוסף את דעת הרמב"ם:
סעיף ה: לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו (ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא), (טור) או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים. הגה: ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה (ב"י). טומטום ואנדרוגינוס אסורים להתעטף כאשה. סעיף ו: אסור (לאיש) ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות, משום לא ילבש גבר (דברים כב, ה) וכן אסור לאיש לצבוע ( שערות לבנות שיהיו) (ב"י) שחורות, אפילו שערה אחת. וכן אסור לאיש להסתכל במראה.
גם הט"ז (סק"ד) וגם הש"ך (סק"ה) הביאו את דברי הב"ח, שהאיסור הוא רק כשמתכוון להידמות לאשה, להלכה. בנוסף, הש"ך (סק"ז) כותב, כמו הב"ח, שהאיסור הוא דווקא כאשר משתמש בדבר שהוא נוי וקישוט, ולא בשאר בגדים, אלא שהוא מסייג את ההיתר הזה, שאם לובש מספיק בגדים, כך שנראה ממש כאשה, אסור אף שאין מדובר בבגדים של נוי וקישוט.
[2] הרב הרצוג כתב גם, שיתכן שלדעת רבי אליעזר בן יעקב אין איסור של לא ילבש כשיוצאים למלחמת מצווה. אולם, ספק אם הסתובבות עם נשק במצעדים וכדומה קשורה להיתר לצאת למלחמת מצווה.