מקובל להבחין בין שני סוגים של גבולות הארץ – גבול ההבטחה, וגבול הציווי (פרשת מסעי).

גבול ההבטחה

בברית בין הבתרים (בראשית טו) נאמר:

(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: (כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִ;זִּי וְאֶת הָרְפָאִים: (כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:

קל לראות, שגבולות הארץ המתוארים כאן הם גבולות כלליים ביותר. הארץ המובטחת לאברהם מצויינת על ידי שתי נקודות בלבד – נהר מצרים בדרום מערב, ונהר פרת בצפון מזרח.

מקום נוסף שבו מתוארת הארץ המובטחת לעם ישראל הוא בספר שמות (פרק כג):

 (כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו… וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:

כאן ישנם גבולות מפורטים מעט יותר. עוד נקודה נזכרת בגבול הדרומי, והיא ים סוף. בצד מזרח יש לציין את המדבר, שהוא מדבר ערב, ובצד מערב נזכר ים פלישתים, שהוא הים התיכון. ועדיין, מדובר בגבולות כלליים ביותר[1].

ככל הנראה, הסיבה שגבולות אלו מתוארים באופן כללי ביותר היא, שהם לא נדרשים להשגה על ידי בני אדם. כלומר, לא מדובר כאן במצווה, אלא בהבטחה, וממילא אופן התגשמותה יתבאר לידינו כאשר תתקיים.

עוד נציין, גם בחז"ל מצינו, שגבולות ההבטחה רחבים יותר וכוללים שטחים שאינם חלק מארץ ישראל ממש. כך אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (נו.):

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שהראהו הקב"ה למשה – חייב במעשר. לאפוקי מאי? לאפוקי קיני, קניזי, וקדמוני. תניא, רבי מאיר אומר: נפתוחא, ערבאה, ושלמאה.
רשב"ם: חייב במעשר – דהם הם ז' עממים הכתובים בכל מקום. אבל קיני קניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא כשיחזירם לנו לעתיד כדאמר בבראשית רבה.

על פי הרשב"ם, ארץ שבעה עממים היא הארץ שהראה הקב"ה למשה, ורק היא חלק מארץ ישראל ממש. אבל, העמים הנוספים שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, שהם קיני קניזי וקדמוני, אף שלעתיד לבוא הקב"ה ינחיל לנו את ארצם, היא לא תהיה חלק גמור של ארץ ישראל, ולא תתחייב בתרומות ומעשרות, למשל.

גבולות פרשת מסעי

בפרשת מסעי ישנו תיאור גבולות נוסף:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ:
(ג) וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה: (ד) וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה והיה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה: (ה) וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה:
(ו) וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם:
(ז) וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר: (ח) מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה: (ט) וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן:
(י) וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה: (יא) וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבוּל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה: (יב) וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב: (יג) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה: (יד) כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי לְבֵית אֲבֹתָם וּמַטֵּה בְנֵי הַגָּדִי לְבֵית אֲבֹתָם וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם: (טו) שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה:

התבוננות בפרשה זו מראה כמה נקודות חשובות:

• כאן לא מדובר על הבטחה, אלא על ציווי. "צו את בני ישראל"; "אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות".
• יש כאן התייחסות לארץ כ'ארץ כנען'. לא סתם 'הארץ' כפי שנאמר בברית בין הבתרים או בספר שמות, אלא 'ארץ כנען'.
• יש פירוט מדוקדק יותר של הגבולות.

מעבר לשלושת הבדלים האלו, ניתן לראות עוד שתי נקודות שקשורות לגבולות המדוייקים. קל לראות, שהתורה מפרטת את ארבעת הגבולות של הארץ. גבול הדרום, לאחר מכן גבול המערב, גבול הצפון וגבול המזרח. גבול המערב הוא הים, והרי הוא אותו הגבול שנזכר בספר שמות "ים פלישתים".

אנו נתמקד בגבול הדרום וגבול הצפון.

בגבול הצפון נזכרות כמה נקודות חשובות, אולם המפגש עם נהר פרת לא נזכר.

בגבול הדרום ניתן אולי לומר שנחל מצרים הוא נהר מצרים שנזכר בברית בין הבתרים, אך יש לתמוה על כך שים סוף לא נזכר כחלק מהגבול הדרומי.

הגבול הדרומי של פרשת מסעי

ביחס לגבול הדרומי, ישנן שתי גישות עקרוניות. גישה אחת היא הגישה המרחיבה, והגישה השניה היא הגישה המצמצמת.

הגישה המרחיבה

הגישה המרחיבה טוענת, שאין בין גבולות ההבטחה ובין גבולות פרשת מסעי ולא כלום. דומני, שהעקרון הראשון המנחה את השיטה הזו הוא ההנחה, שיש לצמצם את הפער בין גבולות ההבטחה ובין גבולות הכיבוש. מדוע שלא נהיה מצווים לכבוש את כל מה שהובטח? אם זו הארץ שהקב"ה הבטיח לנו, מדוע להבחין בתוכה בין חלקים שנצטווינו לכבוש לחלקים שאיננו מצווים לכבוש, אלא רק נזכה בהם לעתיד לבא?

עוד יש לציין, שללא כל ספק, בתקופת דוד ושלמה ממלכת ישראל אכן התרחבה וכללה את כל השטח שבין הפרת ונהר מצרים (מלכים א פרק ה):

וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו… כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה.

שיטה זו מניחה שנחל מצרים שבפרשת מסעי הוא נהר מצרים שבברית בין הבתרים.

התורה מתארת את הגבול הדרומי "וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה".

בתרגום יונתן בן עוזיאל במקום פירש:

וְיַקִיף תְּחוּמָא מִקֵיסָם לְנִילוֹס דְמִצְרָאֵי וִיהוֹן מַפְקָנוֹי לְמַעֲרָבָא:

מבואר, שנחל מצרים הוא הנילוס, וכן פירש גם בתרגום הירושלמי על אתר. כך מתבאר גם מדברי רש"י במקום (פס' ג):

ממדבר צן – אשר אצל אדום מתחלת מקצוע דרומית מזרחית של ארץ תשעת המטות. כיצד, שלש ארצות יושבות בדרומה של ארץ ישראל זו אצל זו קצת ארץ מצרים, וארץ אדום כולה וארץ מואב כולה… ונחל מצרים היה מהלך על פני כל ארץ מצרים, שנאמר: מן השיחור אשר על פני מצרים. ומפסיק בין ארץ מצרים לארץ ישראל וארץ אדום אצלה לצד המזרח וארץ מואב אצל ארץ אדום בסוף הדרום למזרח, וכשיצאו ישראל ממצרים, אם רצה המקום לקרב את כניסתם לארץ היה מעבירם את הנילוס לצד צפון ובאין לארץ ישראל.

מבואר להדיא, שרש"י הבין שנחל מצרים הוא הנילוס.

נימוק נוסף הוא מדברי הרמב"ן סביב פרשת המרגלים (במדבר יג, ב). הרמב"ן שם דן בשאלה בשביל מה היה צורך לשלוח מרגלים לארץ. תוך כדי הדברים כותב הרמב"ן:

ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה.

מכאן, שהמרחק בין חברון למצרים הוא כשבוע הליכה. מרחק זה מתאים לשיטה המרחיבה, ולא לשיטה המצמצמת.

דעה נוספת ההולכת בדרך זו היא דעתו של הכוזרי (מאמר ב אות יד):

אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה… ונבואת ירמיה במצרים, בה ובעבורה, וכן נבואת משה ואהרן ומרים. ואמנם סיני ופארן כולם מגבול ארץ כנען, מפני שהם מן ים סוף, כמו שאמר יתברך "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר", ו"מדבר" הוא מדבר פארן, והוא הנאמר בו: "המדבר הגדול והנורא", זה הוא גבולה הדרומי, ו"הנהר" הוא נהר פרת, גבולה הצפוני…

הרי שזיהה את גבולות ההבטחה האמורים בספר דברים, עם גבולות ארץ כנען, לעניין הנבואה בה[2].

בפסוקים שבפרשת מסעי נזכרות כמה נקודות התייחסות בגבול הדרומי – קצה ים המלח, מעלה עקרבים, מדבר צין, קדש ברנע, עצמון ונחל מצרים.

את מעלה עקרבים שיטה זו מזהה עם עקבה. קדש היא פטרה, ומדבר צין נמצא גם הוא באזור פטרה. כמובן, נחל מצרים הוא הזרוע המזרחית של הנילוס.

השיטה המצמצמת

השיטה המצמצמת טוענת שגבול פרשת מסעי שונה מגבולות ההבטחה. עיקר האבחנה הוא, שלגבי גבולות ההבטחה נזכר 'נהר מצרים', ואילו לגבי גבולות פרשת מסעי מוזכר 'נחל מצרים'.

לשיטה המצמצמת, נחל מצרים הוא ואדי אל עריש.

הבסיס לשיטה זו הוא דבריו של הכפתור ופרח (פרק יא):

נחל מצרים – הרי שנחל מצרים הוא מקצוע מערבית דרומית לארץ ישראל, וזה הנחל הוא השיחור וכן פירש רש"י ז"ל, ואיננו היאור. וכן כתוב בדברי הימים (א יג, ה), ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבא חמת. וכן תרגם רבינו סעדיה גאון בתפסיר, ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה, ויסתדיר מן מאזל אלי ואד אל עריש…

ועוד היום מקובל אצל הכל שמה שמפסיק בין ארץ כנען שקורין לו בלד אל שאם ובין ארץ מצרים הוא זה הנחל.

מעלה עקרבים, לפי דעה זו, נמצא במקום בו הוא מזוהה היום, מדרום למכתש הקטן. מדבר צין נמצא באזור נחל צין של ימינו, שנמצא באזור מכתש רמון, ומשם מתחבר הגבול לואדי אל עריש, הלא הוא נחל מצרים, הזורם לים התיכון.

לפי גישה זו, כל הערבה וכמובן כל אזור אילת, נמצאים מחוץ לגבולות פרשת מסעי.

נימוקים התומכים בגישה המצמצמת

זיהוי מקומות מהתנ"ך הוא נושא בעייתי ביותר. כאן נזכיר שלושה נימוקים לטובת הגישה המצמצמת, שאינם נשענים על זיהוי מקומות על פי המחקר הארכיאולוגי.

הנימוק הראשון, או ליתר דיוק קבוצת הנימוקים הראשונה, קשורים לשאלה העקרונית – האם ניתן לחבר בין גבולות פרשת מסעי לגבולות ההבטחה.

כאמור, גבולות פרשת מסעי מתייחסים ל'ארץ כנען'. בגבולות ההבטחה לא נזכר שמדובר בארץ כנען בדווקא.

בנוסף, בדרך כלל, נהר בתנ"ך הוא מקור מים גדול ביותר. הפרת, אמנה ופרפר נהרות דמשק, וכמובן נהר מצרים, הלא הוא הנילוס. נחל, לעומת זאת, הוא מקור מים קטן בהרבה. לכן, האבחנה בין נהר מצרים לבין נחל מצרים, מתבקשת.

נקודה שלישית בהקשר זה היא שאילו גבולות פרשת מסעי היו כוללים את גבולות ההבטחה, לא יעלה על הדעת שהתורה לא היתה משתמשת בציון ים סוף כגבול הארץ. מדובר בציון בולט ביותר.

הנימוק השני קשור גם הוא ללשונה של פרשת מסעי. כאמור, בפרשת מסעי מצויינים ארבעה גבולות הארץ, לפי ארבע רוחות השמים. הגבול המזרחי יורד מצפון לדרום, ומסתיים בים המלח. החל מים המלח, מתחיל הגבול הדרומי. לפי זה, אנו מצפים שהנקודה המזרחית ביותר בגבול הדרומי, שהיא מעלה עקרבים, תהיה יותר מערבה לים המלח, מאשר דרומית לו.

על פי התיאור של השיטה המרחיבה, אין שום סיבה שלא למתוח את הגבול המזרחי עד מפרץ אילת.

הנימוק השלישי מבוסס על מקור בחז"ל[3]. במסכת מכות (ט:) מובאת ברייתא לגבי מיקומן של ערי המקלט:

תנו רבנן:… "ושלשת" – שיהו משולשין שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון

הברייתא אומרת, ששלושת ערי המקלט מחלקות את ארץ ישראל לארבע חלקים שווים בארכם מצפון לדרום. כך שהמרחק בין חברון לשכם, שווה למרחק משכם לקדש, והוא שווה למרחק מקדש לגבול הצפוני, או למרחק מחברון לגבול הדרומי. לפי הסבר זה, הגבול הדרומי צריך להיות באזור מכתש רמון, ומתאים לשיטה המצמצמת. בהחלט לא מתאים לשיטה המרחיבה.

אמנם, ניתן לדחות את הראיה, ולומר שהחלוקה לארבעה חלקים מתייחסת לחלק המאוכלס, ה'מרכז', שהוא 'מדן ועד באר שבע', אם כי יתכן שהיו עוד אנשים שישבו צפונה יותר ודרומה יותר, סמוך לגבול.

הגבול הצפוני של פרשת מסעי

הצד הצפון מערבי – הר ההר

לגבי הצד הצפוני, אין מחלוקת על כך שהפינה הצפון מערבית של ארץ ישראל בפרשת מסעי היא בהר ההר. כיוון שהוא נמצא בפינה הצפון מערבית, יש להניח שמדובר על הר המגיע עד לים, בדומה להר הכרמל, אלא שהוא נמצא צפונה ממנו כמובן.

בתרגום הירושלמי פירש שהר ההר הוא 'טאורוס אמנוס'.

במשנה בשביעית (פרק ו משנה א) נאמר:

שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד.

אנו עוד נדון במשנה זו בהרחבה, אבל המשנה מזכירה את אמנה בגבול הצפון של עולי מצרים, והכוונה היא לטורי אמנה, כפי שפירש ברטנורא שם. אם כן, הר ההר הוא טורי אמנה הוא טאורוס אמנוס.

היכן נמצא הר זה?

השם טאורוס אמנוס ידוע לנו גם ממקורות חיצוניים לתנ"ך. אף היום ישנו מקום הנקרא הרי אמנוס, בין קו רוחב 36 מעלות לקו רוחב 37 מעלות, בגבול סוריה טורקיה. זוהי הדעה המצפינה ביותר את הגבול.

שיטה שניה היא שיטתו של הכפתור ופרח (פרק יא):

הר ההר זה ההר נקרא בלשון חכמים ז"ל מסכת גיטין פרק קמא (ח, א) טורי סמנוס ואין זה הר ההר של אהרן…
לדעת זה ההר אי זה הוא ואנה הוא מקומו טרחתי זמן מרובה יגעתי ומצאתי. דע כי מן ההר המפורסם הסמוך לעכו והוא הר הכרמל ואל הצפון ימצאו קצת ראשים בים יבואו והם בשטח הארץ כמו צור וצידון ובירות. וראש קורין לו בערבי וג' אל חגר כלומר פני האבן, וסמוך לו ראס אל באסיט, וסמוך לו הר גבוה מאד מאד ושמו בלשון ערבי גבל אלאקרע, כלומר הר החלק. וזה ההר הוא יחידי ונכנס חרטומו בים, ועליו עצי ארזים גבוהים עד לב השמים ועצי בטנים, ושם מעיינות מים וכפרים ליתרון ברכתו, והוא מקיף כמו יום או יומים… ואומר אני כי זה ההר הוא ההר המבוקש כי שאר הראשים אינם הרים, עוד שהעיירות הנזכרות בגבולי השבטים נמצאים עד המקום הזה, גם שהוא מכוון כנגד חמת זה במזרח וזה במערב וביניהם כשלשה ימים ברוחב.

כלומר, לדעתו של הכפתור ופרח, הר ההר הוא ג'בל אקרע, כ – 25 ק"מ דרומית להרי אמנוס[4].

 

מקור נוסף הוא בתשובות הרמב"ם (סימן קכז):

הנני מצייר לכם צורת ארץ ישראל על גבולותיה וימיה ומזאת הצורה יתבארו לכם כל אותם המאמרים הנזכרים בתחילת גטין וממנה יתבארו לכם כל הדינים התלויים בידיעת ארץ ישראל, אחר שתדעו, שאמנה הנזכרת בשיר השירים היא הנקראת במשנה אמנס והיא הנקראת בבריתא סמנוס והיא הרי באניאס. והנחל הנזכר במשנה הוא נחל מצרים בלא ספק.

הבניאס שעליה מדבר הרמב"ם אינה קשורה לנחל הבניאס שברמת הגולן, אלא לעיירת הנמל בניאס הנמצאת על חוף הים בלבנון.

שיטה נוספת היא שיטתו של האדמת קדש (פרק א) שמזהה את הר ההר בטריפולי שבלבנון. וכן היא שיטת הר"ש סירליאו[5].

הגבול הצפון מזרחי

כעת נדון בשאלת הנקודה הצפון מזרחית. המשנה בשביעית (פרק ו משנה א) אומרת:

שלש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל, מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד; וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל אבל לא נעבד; מן הנהר ומאמנה ולפנים, נאכל ונעבד.

משנה זו תידון בהרחבה בהמשך. כעת נדון רק במשפט אחד מתוכה. על פי המשנה, גבול עולי מצרים הוא 'מכזיב ועד הנהר ועד אמנה'. כזיב כמובן, נמצאת בצד צפון. אמנה, כפי שהסברנו הם 'טורי אמנה', הלא הוא הר ההר. מהו 'הנהר'?

על פי פשטה של המשנה, נראה שהמשנה מתארת את הגבול הצפוני – החלק שלא נכבש על ידי עולי בבל, אלא רק על ידי עולי מצרים, והוא משתרע מכזיב וצפונה. לפי זה, מתבקש מאוד, שהנהר האמור כאן הוא נהר פרת.

כך גם מפרש הרמב"ן. דברי הרמב"ן מוסבים על משנה במסכת חלה (פרק ד משנה ח):

רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור מן הנהר ועד אמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה.

גם משנה זו תבואר יותר בהלכות חלה. אולם, גם כאן נזכרות אותן שלוש ארצות לחלה שנזכרו בשביעית.

וכתב הרמב"ן (גיטין ז:):

…דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה, מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת… מכזיב ועד הנהר ועד אמנס שתי חלות… מהנהר ולפנים ומאמנס ולפנים שתי חלות… פירוש"הנהר", הוא הנהר הגדול נהר פרת שהוא במזרחה של ארץ ישראל…

הרמב"ן כותב בפירוש, שהנהר האמור כאן הוא נהר פרת. נמצא שלדעת הרמב"ן, הגבול הצפון מזרחי של עולי מצרים היה בנהר פרת. ומכאן, שגבולות פרשת מסעי בצפון כוללים את נהר פרת. דבר זה מתאים לשיטת הרמב"ן שתיארנו לעיל, שלא מבדיל בין גבולות פרשת מסעי לגבולות ההבטחה.

אמנם, שיטת הרמב"ם בפירוש משנה זו אחרת. הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א) כותב:

הלכה ז: אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים… הלכה ח: מהיכן החזיקו עולי בבל, מכזיב ולפנים כנגד המזרח, ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא אמנום ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה.

מבואר להדיא בדברי הרמב"ם, שהנהר האמור במשנה הוא נחל מצרים. אמנם, לשיטתו קשה להבין, מהו השטח שנשאר כבוש בידי עולי מצרים, ולא בידי עולי בבל, ובכך עוד נדון בהמשך.

נמצא, שלשיטת הרמב"ן לכל הפחות, גם בגבול הצפון מזרחי, אין הפרש בין גבולות פרשת מסעי לגבולות ההבטחה.

הארץ הנשארת

בספר יהושע בפרק יג נאמר:

(א) וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ: (ב) זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי: (ג) מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים: (ד) מִתֵּימָן כָּל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים עַד אֲפֵקָה עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי: (ה) וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי וְכָל הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ מִבַּעַל גָּד תַּחַת הַר חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: (ו) כָּל יֹשְׁבֵי הָהָר מִן הַלְּבָנוֹן עַד מִשְׂרְפֹת מַיִם כָּל צִידֹנִים אָנֹכִי אוֹרִישֵׁם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק הַפִּלֶהָ לְיִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ:

כלומר, למרות הכיבושים הנרחבים של החצי הראשון של ספר יהושע, לא כל ארץ ישראל נכבשה. את הארץ הנשארת חילק יהושע לנחלה בפרקים הבאים, אבל בפועל לא את הכל כבשו בני ישראל. כך למשל אנו קוראים בתחילת ספר שופטים:

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: (ב) וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ:… (יח) וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ…

(כז) וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ …(כח) וַיְהִי כִּי חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ:

(כט) וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר…(לה) וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס: (לו) וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה:

מדוע חילק יהושע את הארץ הנשארת לנחלות? על כך עונה הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א הלכה ב):

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

כלומר, החלוקה לנחלות היא שאיפשרה לכיבוש שנעשה על ידי כל שבט להיחשב כיבוש רבים ולא כיבוש יחיד.

 

גם כאן, נדון בשאלת הגבול הצפוני והדרומי של הארץ שנכבשה על ידי עולי מצרים.

הגבול הצפוני של קדושת עולי מצרים

מלבד התנ"ך, דומה שמקורות היסוד בעניין הזה הם שתי משניות. משנה אחת מופיעה בתחילת מסכת גיטין (ב.):

המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר ר' אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד וחכ"א אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם רשב"ג אומר אפילו מהגמוניא להגמוניא ר' יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון ר"מ אומר עכו כארץ ישראל לגיטין.

מהמשנה עולה, שגבולות ארץ ישראל הם – עכו בצפון, רקם במזרח ואשקלון בדרום.

התוספות במקום (ד"ה ואשקלון) שואלים:

ואשקלון כדרום – הקשה ר"ת דאשקלון מארץ ישראל היא דכתיב ביהושע (יג) זאת הארץ הנשארת וגו' האשדודי והאשקלוני וכתיב הפילה לישראל לנחלה כאשר צויתיך. ואחר כך לכדוה כדכתיב בשופטים וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה.

ואר"ת דעולי בבל לא כבשוה…

לפי רבנו תם, המשנה מתארת את גבולות כיבוש עולי בבל, ולא את אלו של עולי מצרים.

 

המקור השני הרלוונטי הוא שתי משניות שכבר הזכרנו בעבר במסכת שביעית (פרק ו משנה א) ובמסכת חלה (פרק ד משנה ח). נביא כאן את לשון המשנה בשביעית:

שלש ארצות לשביעית:

כל שהחזיקו עולי בבל, מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד;

וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל אבל לא נעבד;

מן הנהר ומאמנה ולפנים, נאכל ונעבד.

גם במשנה זו נראה, שארץ ישראל של קדושה שניה מגיעה עד לכזיב, ומשם צפונה נמצא גבול עולי מצרים.

מן המשנה נראה גם, שלפחות בצד הצפון מערבי, גבול עולי מצרים הוא ממש גבול ההבטחה – בהר ההר. לעיל כבר הזכרנו, שעל פי הרמב"ן (גיטין ז:), הנהר הנזכר במשנה הוא נהר פרת, וממילא נמצא שבצד הצפוני קדושת עולי מצרים מגיעה עד לקצה גבול פרשת מסעי.

כן היא גם דעת הכפתור ופרח (פרק יא), שבסופו של דבר, נכבשה כל הארץ עד למלא גבולות פרשת מסעי:

ואמנם בימי יהושע לא כבשו הכל שכן כתיב ויהושע זקן בא בימים וגומר, ואומר (שם) זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי. מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב, חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים…

והכתוב מעיד שכבשו הכל בזמן המלכים שכן כתוב (מלכים א ח, סה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים… וכן רבותינו ז"ל הזכירו הענין כך כלומר שכבוש עולי מצרים היה מהר ההר עד נחל מצרים.

אמנם, גם לדעת הכפתור ופרח, הכיבוש לא היה מלא. בצפון ובדרום הגיעו בני ישראל אל הגבולות, אבל במזרח ובמערב לא כן:

אמנם בגבולי התורה שברוחב הארץ כלומר ממערב למזרח שבצד הצפון פשיטא שלא כבשו הכל בימי דוד המלך, שהרי מפני מה שנשאר לכבוש ולא כבשו דוד אלא שקפץ אל ארם נהרים ואל ארם צובא והניח לכבוש תשלום גבולי הארץ הוא שירד כבושו ממעלת ארץ ישראל לגמרי. ומיהו האורך מקרן מזרחי צפוני נראה שכבשו שהרי כתוב בדברי הימים (א יג, ה) ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבא חמת להביא את ארון האלהים מקרית יערים וגומר, ואולי נשאר לכבוש אז ארץ הערקי והסיני שהם סמוך להר ההר כלומר לטורי סמנוס שהוא קצה ארץ ישראל מערבי צפוני.

אמנם, יש בין המפרשים שהבינו, שהנהר המדובר במשנה במסכת שביעית הוא נהר אחר, הנמצא דרומה לפרת, ושגבולות ארץ ישראל של עולי מצרים אינם חופפים לגבולות פרשת מסעי.

המהרי"ט לדוגמא (שו"ת חלק א סימן פד) מוכיח למשל, שצידון היא בחוץ לארץ. שהרי הגמרא בעבודה זרה (יג.) הדנה בשאלת יציאת כהן מן הארץ ללמוד תורה אומרת:

א"ר יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה.

דהיינו שהגמרא הניחה, שצידון נמצאת בחוץ לארץ. ועל פי זה כתב בתבואות הארץ, שהנהר האמור הוא נהר פרפר, והוא ואדי אל קסמיה, הוא נהר הליטני, באזור ברך הליטני, וכן כתב הרב ישראלי (ארץ חמדה שער ד סימן ו).

נמצא, אם כן, שישנן שתי שיטות בסיס לגבי הגבול הצפוני של עולי מצרים – האם הוא מגיע עד לנהר הפרת, ובעצם חופף לגבולות פרשת מסעי, או שהוא עובר הרבה יותר דרומה, באזור דרומו של נהר הליטני של היום.

כמובן, לשאלה הזו אין כ"כ הרבה נפקא מינה בימינו, מאחר וגבולה הצפוני של מדינת ישראל נמצא דרומה לשני הגבולות גם יחד.

הגבול הדרומי של קדושת עולי מצרים

באופן בסיסי, גם גבול הדרום של עולי מצרים חופף עם גבול הדרום של פרשת מסעי. וכן כתב הכפתור ופרח, כפי שהזכרנו לעיל.

הדיון העיקרי בסוגיה זו נסוב סביב אזור חבל עזה וגוש קטיף. כפי שציינו, המשנה בגיטין אומרת, שאשקלון הוא גבולה הדרומי של ארץ ישראל, והתוספות, ובעקבותיהם ראשונים רבים נוספים, הבינו שהכוונה לגבול הדרומי של עולי בבל.

הירושלמי בשביעית (פרק ו הלכה א) מצטט ברייתא המתארת את תחום עולי בבל (בברייתא זו נעסוק מעט עוד בהמשך). בין השאר, הברייתא אומרת, שאשקלון לא היתה חלק מתחום עולי בבל. על כך מקשה הירושלמי:

רבי סימון ורבי אבהו הוון יתיבין אמר הא כתיב וילכד יהודה את עזה ואת גבולה ליתי עזה את אשקלון את גבולה ליתי אשקלון.
מעתה ההן נחל מצרים ליתי נחל מצרים.
אמר ריב"ל כתיב ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב זו סוסיתא ולמה נקרא שמו טוב שפטור מן המעשרות

קושיית הירושלמי היא, שהרי בתנ"ך כתוב שאשקלון ועזה נתקדשו בקדושה ראשונה. תשובת הירושלמי 'ליתי עזה' 'ליתי אשקלון' היא, שהיו שתי עזה ושתי אשקלון. על פי הבנה זו בירושלמי, הגבול הדרומי של עולי בבל ושל עולי מצרים זהה, והוא מתייחס לעזה ואשקלון שאולי הן שונות מאלו שיש לנו היום.

אבל המהרי"ט (שו"ת חלק א סימן מז) פירש את הירושלמי אחרת:

ר' סימון ור' אבהו הוו יתבין אמר הא כתיב וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ליתי עזה את אשקלון ואת גבולי' ליתי אשקלון ומשני ההן נחל מצרים ליתי נחל מצרים פי' בתמיהא דאין ראיה מן הכתובים שהרי גם נחל מצרים מתחומי ארץ ישראל היא אלא שלא נתכבשה בכבוש שני וקדוש' הראשונ' לא קדשה לעתיד לבא כדאמרי' ירוש' ראשונ' ושניה יש לה' שלישי אין להם.

דהיינו שהירושלמי  עונה בתמיהה 'ליתי עזה?!', ועיקר החילוק הוא שהברייתא מתארת את שטח עולי בבל, ואילו עזה ואשקלון נתקדשו בקדושה ראשונה.

לעומת זאת, הר"ש סירליאו בפירושו לירושלמי שם כותב:

ליתי עזה – יבא הדר בה בקדושת הארץ, דהא כבשוה עולי צרים, והיאך פטרוה ממעשר ומשביעית?… ומשנה לה מדריב"ל מאי דדאין גבי סוסיתא, וטעמה דמעלי מסין לא חשיבי כבושין, והכא נמי וילכוד הוא דכתיב, והיינו שהשלימו ונתנו מס, דלא כתיב ויוריש. ולהכי סוסיתא ואשקלון פטורות ממעשר ומשביעית כדכתיבנא לעיל

ולפי דבריו, מה שכבש יהודה את אזור עזה ואשקלון, היה לתת עליהם מס, אבל לא נתקדשו בקדושת עולי מצרים.

נמצא שיש בידינו מחלוקת, אם אזור עזה ואשקלון של חז"ל נתקדש בקדושה ראשונה. אם כי כאמור, אין ספק שלא נתקדש בקדושה שניה.

[1] ועוד מקור בעניין זה – דברים פרק יא: "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם".

[2] אמנם, ראיה זו צריכה עיון. שכן, מי אמר שגבולות ארץ ישראל לעניין הנבואה זהים לגבולות פרשת מסעי? אולי הם גבולות ההבטחה?

[3] את הנימוק הזה מביא הרב זלמן קורן במאמר 'דין שביעית בשטח הערבה', בתוך 'קובץ בענייני השמיטה' של הרב יוסף בוקסבוים.

[4] אמנם, דברי הכפתור ופרח אינם מבוססים על זיהוי ממקור חיצוני, אלא על מראה עיניו. וכבר אמר לנו ד"ר יואל אליצור, שאילו היה מרחיק הכפתור ופרח עוד 25 ק"מ צפונה והיה מגלה את הרי אמנוס, אין ספק שהיה קובע שזיהויו הקודם, מוטעה.

[5] מקור הזיהוי נובע מכך שעל פי הגמרא בגיטין ח. הגבול הצפוני של ארץ ישראל נמצא בקפלוריא. רש"י שם מפרש, שקפלוריא נמצאת בראשו של הר ההר.

לדעת האדמת קדש, קפלוריא הוא הרכבה של שתי מילים: קפ (כמו Cape מלשון צוק סלע) ולוריא. לוריא הוא בעצם 'יוריא' שזו שמו היווני של ים גאורגיוס. הנמצא ליד בירות.

לכן, הר ההר צריך להיות באזור ביירות.