את ה'גיבורים' של דבר התורה הזה נכיר דרך שני סיפורים קצרים.
(1) כשהייתי בשיעור ב, עברנו ללמוד בהיאחזות הנח"ל בגבעות. בין השאר היה שם עדר כבשים קטן. יום אחד, דיברתי עם הר"מ שלי, הרב שמואל גרינפלד זצ"ל, והוא סיפר לי, שהבת שלו רצתה שיהיה לכם כלב בבית. הוא הציע לה, שבמקום זה, הם יגדלו כבש. זה גם יותר 'כנוע', וגם כשהוא כבר זקן מדי בשביל שיהיה איתו כיף, יש מה לעשות איתו…
(2) לפני שנה, הייתו בשבת שבע ברכות במושב ישעי. לאורך השבת, התברר שיש לנו אורח בלתי קרוי – התיש של המשפחה המארחת. הוא הסתובב אצלינו די הרבה, ודאג שיהיה מעניין בשבת.
בהרבה מובנים, אנחנו כוללים את הכבשים והעיזים באותה חבילה. אולי כי אנחנו לא חיים בחברה חקלאית מספיק. ואולי גם כי לשניהם קוראים צאן והם אוכלים עזב. יש הבדל ביניהם?
אז יש סיפור נחמד במסכת פסחים (נז.) על ינאי המלך ואשתו, שיושבים ומתווכחים בשאלה איזה בעל חיים מובחר יותר – כבש או עז. הם שואלים את הכהן המפונק יששכר איש כפר ברקאי, והוא מביא ראיה מעולם הקרבנות – קרבן התמיד, בא דווקא מן הכבשים.
הסיפור מסתיים בכך שהמלך כורת את שתי ידיו של יששכר איש כפר ברקאי, והגמרא מסכמת:
אמר רב יוסף: בריך רחמנא דשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למטרפסיה. אמר רב אשי: ולא הוה תני ליה, דתנן: כבשים קודמין לעזים בכל מקום, יכול מפני שמובחרין? ת"ל: ואם כבש, מלמד ששניהן שקולין כאחת. רבינא אמר: אפילו מקרא נמי לא קרא, דכתיב: אם כבש, אם עז.
הגמרא מסיימת, שאין הבדל בין הקרבנות האלו. הכבש והעז שקולים. ובוודאי, יש מקום לומר ש'אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים'. ועם זאת, אנו מוצאים קרבנות שונים, שדורשים דווקא כבש או דווקא עז.
הרב פרופ' יוני גרוסמן (כאן) מצביע על הבדל בין הכבש והעז. הכבש, בטבעו, הוא בעל חיים כנוע יותר. הוא הולך בעדרים. הוא לא מיועד להתרוצץ בשבילי עיזים. והאליה שלו, היא ביטוי לאיזשהו פינוק. לעומת זאת, העז, הוא בעל חיים פראי יותר, ועצמאי יותר.
כל אחד יכול לבחור את דרכו. להיות טיפוס 'עדרי' יותר, או עצמאי. אבל בחטאת, התורה מזכירה את העז לפני הכבש, ורוב החטאות הן מן העזים. כי תהליך החזרה בתשובה כרוך ביכולת להיות עצמאי. לא לזרום עם העדר. לא עם העדר של ההרגל. ולא עם העדר של הנורמה. היכולת להתבונן בעצמך, לראות שיש פגמים ולהשתנות, היא לא ביטוי של פינוק עדרי, אלא של יכולת לעצמאות.
הנושא של עדריות ועצמאות מאוד מעסיק אותי כבר הרבה זמן. בסך הכל, אני חושב ששתי העמדות הנפשיות האלו חשובות, ולכל אחת מהן יש זמן ומקום שבהם הן צריכות לקבל ביטוי. ולא באתי כאן לנסות להתמודד עם היחס ביניהן, אלא רק לנצל את ההזדמנות שלנו, בתחילת ספר ויקרא, לנסות להעמיק יותר את ההבנה שלנו בתורת הקרבנות, להכיר יותר את המשמעות שבה, שנוכל להתחבר יותר לעולם המקדש, שאנו מבקשים שנזכה לראות בבניינו, במהרה בימינו.