לפני כ-3,500 שנה, כשבני ישראל ישבו לליל הסדר הראשון שלהם, במצרים, הם ישבו ודמיינו, איך זה יהיה מחר בבוקר. איך יהיה להרגיש בני חורין. ההורים שלהם, וגם הסבים שלהם, ואפילו ההורים שלהם, לא ידעו מהי חירות.
אבל הקב"ה ידע, שההבדל בין עבדים ובני חורין אינו קשור רק לשלשלאות ושוטים. יש אדם שהוא בן חורין גם כשהוא בכלא, ויש חופשיים משעבוד גשמי, שחייהם חיי עבד. מסיבה זו, מסבירים הרבה מהמפרשים, לא נחם א-הים דרך ארץ פלשתים. ומסיבה זו, עם הקשיים הראשונים במדבר, צועקים בני ישראל 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'. כי יותר קשה להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים, כדבריו של בן גוריון.
רעיון החירות, בהקשר של ליל הסדר תמיד טרד את מנוחתי. לא יצאנו ממצרים מעבדות לחירות, במובן המקובל של המילה. יצאנו מעבדות למלך בשר ודם, כדי להיות עבדיו של הקב"ה. נכון, השעבוד לפרעה היה שעבוד שאינו מיטיב עמנו, ואילו השעבוד לקב"ה מיטיב עמנו. ובכל זאת, חירות במובן המקובל היום, נראית שונה מאוד מעולמו של אדם מאמין. ואני רוצה לשתף אתכם בשתי מחשבות על מושג החירות, שהתחברו לי.
בתנ"ך, המושג 'בן חורין' מופיע פעם אחת. בספר קהלת (פרק י): "(טז) אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ: (יז) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי". ברור מההקשר של הפסוק, שיש כאן הנגדה. מלך 'בן חורים', הוא ההפך של מלך 'נער'. וכך מפרש רש"י במקום: "שמלכך בן חורין. כלומר בן מיוחס". חורים, בספר ישעיהו ובספר נחמיה, הם האנשים החשובים.
זו הסיבה, שכשאנו רוצים להיראות בני חורין, אנחנו מסבים. כך היו עושים האנשים החשובים והעשירים. ומסיבה זו, צריך לשתות יין בליל הסדר, כדי להרגיש בן חורין. מי שאין לו כסף מסתפק במים. משקה חשוב, יין, הוא משקה של בני חורין.
אם כן, בן חורין, הוא אדם חשוב.
רעיון נוסף על מושג החירות עלה לי בעקבות הגדרה מעניינת של הרב קוק. הוא כותב (מאמרי הראי"ה – חירותנו) כי "…ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, – במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב". להיות בן חורין, זה להיות בעל 'חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם'.
מה גורם לאדם להיות 'חשוב'? כמובן, יתכן שזה בגלל שיש לו הרבה כסף או הרבה השפעה, אבל באופן מהותי, אדם חשוב, הוא אדם שיש חשיבות לקיומו. חשיבות ספציפית בשבילו. לבנים שבונים מהן בניין, אמורות להיות זהות. אין הבדל ביניהן, ואפשר להחליף אחת באחרת. פועל ייצור, שכל מה שהוא עושה בחיים זה להבריג ברגים, יכול להיות מוחלף במכונה. אבל הלב של ליל הסדר, הוא הקביעה שאנו חשובים. שהחיים שלנו הם "חיים מגמתיים", כלומר, יש לכל אחד מאיתנו תפקיד ייחודי למלא, וממילא, אלו הם חיים, השווים את ערכם.
זה מוביל אותי לנקודה נוספת בהקשר של ליל הסדר, שמציגה לכאורה משהו הפוך. הקרבן הראשון של בני ישראל, קרבן הפסח, הוא קרבן משפחתי. לא ממש קרבן ציבור, כזה שמקריבים רק הכהנים, וגם לא בדיוק קרבן יחיד, אלא משהו באמצע כזה, עם כל מיני משמעויות הלכתיות. קרבן הפסח בא בטומאה, כקרבן ציבור, והוא נאכל על ידי חבורה. וגם היום, פסח בכלל, וליל הסדר בפרט, הוא זמן מאוד משפחתי.
אני חושב, שזה נועד כדי לתת קריאת כיוון לעם ישראל. עבודת ה' היא לא משהו פרטי, אלא משהו לאומי, והדרך ללאומיות, עוברת דרך המשפחתיות. דרך היכולת לעשות לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל אחרים.
במובן מסויים, הרצון להעמיד את המשפחה, ובהמשך את העם, מעל היחיד, עשוי להתנגש במקצת עם הרעיון של האדם החשוב, של החיים המגמתיים שהצגנו לעיל. כי לאורך ההסטוריה, כששעבדו את היחידים למען מטרות לאומיות, זה תמיד בא על חשבון הזהות של היחידים, על האינדיבידואליזם.
אולי החיבור של רעיון החירות שהצגנו מקודם, של מציאת המגמתיות הייחודית והחשיבות של כל אדם, יחד עם רעיון המשפחתיות, אמור להוביל למסקנה שאנו לא אמורים לשעבד את היחיד לצרכים של המשפחה ושל העם, אלא פשוט להיות קשובים יותר לצרכים של האחרים שסביבנו. לא לומר 'אני חי רק בשביל אחרים', אלא 'אני חי תוך הקשבה גם לאחרים'.
וזהו אתגר גדול לא רק באיזושהי רמה פילוסופית, אלא לערב זה ממש. רוב היושבים כאן מארחים מישהו בליל הסדר. זו לא המסגרת המשפחתית המצומצת הרגילה. עם כל אחד מאיתנו יש אנשים רבים נוספים. ליל סדר מוצלח הוא כזה שבו המשפחה מתגייסת, כדי לאפשר לכל אחד להיות בן חורין. למבוגר שקשה לו להאריך, לנער שלמד בישיבה ויש לו הרבה חידושים להגיד, לילדים הקטנים שרוצים להיות חלק, אבל לא תמיד מבינים את כל מה שמתרחש. לאנשים ממשפחות שונות, שלכל אחד מנהגי בית אבא שונים במקצת. אם אנחנו נבוא לליל הסדר בגישה שבה אנו רק מנסים לבטא את העצמי הפנימי שלנו עד כמה שאפשר, ליל הסדר יהיה מלא במתחים. אם נתאמן ביכולת להקשיב לרצונות של האחר, כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו להנות ולהביא את עצמם לידי ביטוי בלילה הזה, אני מאמין שכולם יהנו יותר, ויגשימו יותר את מטרתו של הערב הזה. להיות בני חורין, אנשים חשובים, כמשפחה.
ראיתי דברים יפים של הרב מאור קיים, וחשבתי פשוט לשתף:
"על כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית" (פניני הלכה מועדים א, יא על מצוות שמחת החג).
עוד שם: "ככל שיתחזקו בהבנת קדושת החג וערכי המשפחה, כך יוכלו להתאפק מלפגוע בקרוביהם וירצו יותר להחמיא להם ולשמחם, ועל ידי כך יזכו לברכת החגים בשמחה ובשלום".
כמה הלכות אחר כך (הלכה יד): "כפי שכבר למדנו, עליהם להתעמק בערכו המקודש של החג, ומתוך כך יזכו להתעלות בשמחה, וימנעו מהשמעת ביקורת על בני המשפחה, ויתרחקו מכל שיחה שעלולה לצער אותם, ולהיפך ישתדלו להחמיא לבני משפחתם ולכל מי שהם פוגשים, ועל ידי כך יזכו לשמוח ולשמח ולהמשיך מהחג ברכה לימות החול".
לפני כשש שנים, בשלבי הסיום של פניני הלכה מועדים, הערתי למו"ר הרב מלמד שיש כאן כפילות, אמנם אחרי זמן קצר נמלכתי בי, שהעניין כל כך חשוב ויסודי שראוי לחזור עליו כמה פעמים באותו פרק.
מצות יד או מכונה, אורך המגיד, הצגות לילדים, פחות מכזית כרפס, כמות ההפתעות לחלוקה, צורת ההסבה המדויקת, אפילו יין או מיץ ענבים – הכל חשוב אך לא חיוני.
ואילו אני ערב לכך, שכל מי שבמשך הלילה המקודש ישים את עיניו בעיקר על איך לשמח את המסובים עמו, ומתוך עין טובה יתבונן בכל הדברים הטובים שבהם, וימצא את המילים להחמיא להם ולחמם את ליבם – יהיה הכי שמח ומאושר, וכל המצוות שיקיים יהיו מהודרות בתכלית ההידור.