שאלה
במשפחתנו נוהגים, שכשיש 3 נשים בסעודה, ואין 3 גברים, עושים זימון נשים.
אנחנו מארחים הרבה פעמים כל מיני נערות ממקומות שבהם זה לא נהוג, ואני מסבירה להן על זימון נשים לפני ברכת המזון. אבל אני רואה, שהן די מופתעות, ובעצם לא עונות לזימון, אלא רק אני, בעלי ובני מזמנים. האם מותר לנו לזמן בכל זאת במקרה כזה?
תשובה
אם אין שתי נשים שעונות לזימון, את לא רשאית לזמן.
נימוקים
א. דין זימון של נשים
המשנה בברכות בתחילת פרק שביעי (מה.) אומרת, שנשים עבדים וקטנים אינם מצטרפים לזימון.
ובברייתא בגמרא (שם:) נאמר " נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן – אין מזמנין".
בפשטות, נראה שהברייתא אומרת שזו רק רשות לזמן לעצמן. אלא שבברייתא בערכין (ג.) נאמר "הכל חייבים בזימון", והגמרא אומרת, שהכוונה שגם נשים ועבדים חייבים בזימון.
שיטת הרא"ש ורבנו יונה, שהכוונה היא, שנשים חייבות לזמן לעצמן, וכן היא גם דעת המאירי. לעומת זאת, התוספות ועוד ראשונים כותבים, שנשים אינן חייבות לזמן, אבל זוהי רשות. ומה שאומרת הגמרא היא, שכשנשים אוכלות יחד עם גברים, הן חייבות בזימון.
מה ההגיון בכך שנשים לא חייבות בזימון? המשנה ברורה (קצט, סקט"ז) נותן שני נימוקים: הראשון, אולי נשים לא יודעות כל כך הלכה, אז לא רצו 'לסבך' אותן עוד. והשני (מובא בשער הציון אות ו), כיוון שלכתחילה זימון צריך להיעשות על יין, הרי שאם אין זה ראוי לנשים לזמן, משום שהשכרות לא ראויה להן.
אז אם יש סעודה שיש בה גם גברים וגם נשים, ויש שלושה גברים או יותר, לא רק הגברים חייבים בזימון, אלא גם הנשים צריכות לענות לזימון, לכולי עלמא.
אבל אם שלוש נשים או יותר אוכלות בפני עצמן, המחבר (קצט, ז) פוסק שזו רשות, שלא דעת הרא"ש ורבנו יונה. אבל הגר"א כתב שזו חובה. לכן, נראה פשוט, שאם נשים רוצות לזמן, בוודאי שיש בזה עניין. שהרי לדעת חלק מהראשונים זו חובה, ולדעות האחרות, זו רשות. אז למה לא לעשות כן.
וזו לשון כף החיים (אות כא)
על כן ראוי שילמד איש ירא ה' את בני ביתו, שתהיינה מזמנות לעצמן כשהם אוכלות בג' גדולות. אבל אינם יכולות לזמן בשם אפילו הן מאה.
מה הדין כשיש גם גבר או שנים ליד השולחן, כך שהם אינם חייבים בזימון. האם הנשים עדיין יכולות לזמן? הגרש"ז (הליכות ביתה עמ' צד) כותב שהן יכולות לזמן במקרה כזה[1].
ב. מה כוללת ברכת הזימון
הגמרא בתחילת פרק שביעי של ברכות (מה.) דנה בשאלה מה המקור לחובת הזימון:
מנא הני מילי? אמר רב אסי: דאמר קרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. רבי אבהו אמר מהכא: כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-הינו.
ופירש רש"י:
מנא הני מילי – דשלשה ראוים לברכת צירוף. גדלו לה' אתי – הרי שלשה, וכן אקרא, הבו גודל – היחיד אומר לשנים.
הרי מבואר, שעניינו של הזימון הוא בכך שאחד אומר את הברכה והאחרים עונים, או משתתפים בברכה יחד איתו. ויש לדון בשאלה, מה כוללת ברכת הזימון, שאותה צריך לקיים בדרך זו, שאחד הוא המברך, והאחרים רק עונים לו.
לכאורה, זוהי ממש מחלוקת האמוראים בגמרא בברכות (מו.) בשאלה היכן ברכת הזימון. לדעת רב נחמן ברכת הזימון מסתיימת ב'נברך', כלומר בסוף הזימון, ואילו לדעת רב ששת, היא נמשכת עד סוף ברכת הזן.
מדברי רש"י בסוגיה שם נראה, שהמחלוקת היא אם ברכת הזן היא חלק מהזימון, וממילא, אם יש רק שנים, אולי אין מברכים ברכת הזן. הראשונים הקשו עליו, שלכאורה, אם פוסקים כרב ששת לעומת רב נחמן, היה צריך להיות שאין אומרים ברכת המזון ביחיד.
ולכן מרבית הראשונים האחרים מפרשים אחרת. נביא את פירוש הרא"ש (שם סימן יב):
ונראה לפרש "עד היכן ברכת הזימון" אדלעיל קאי דאמרינן "שלשה שאכלו – אחד מפסיק לשנים" כלומר שמפסיק לברך ברכת זימון ואחר כך יחזור ויאכל. וקאמר עד היכן ברכת זימון רב נחמן אומר עד נברך ואחר כך יתחיל לאכול, רב ששת אומר עד הזן והזן בכלל, משום דנברך אינה ברכה.
הלכך מסתבר שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו ולאו משום דחשוב ברכת הזן ברכת הזימון דהא כל יחיד נמי אומר הזן אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת.
כלומר, המחלוקת היא בשאלה עד היכן צריך להמתין אותו אדם שמפסיק מאכילתו כדי לענות לזימון של שנים אחרים – האם יכול לחזור לאכול מיד בתום הזימון, או שצריך לחכות עד לתום ברכת הזן.
בדברי הרא"ש יש קצת מקום להתלבטות בשאלת הבנת דעת רב ששת. מחד, הרא"ש כותב ש"נברך אינה ברכה" ולכן צריך להמתין עד סוף ברכת הזן. מכאן משתמע, שברכת הזן היא חלק מעצם הזימון. מצד שני, מיד לאחר מכן הוא כותב "ולאו משום דחשוב ברכת הזן ברכת הזימון דהא כל יחיד נמי אומר הזן אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת". כלומר, ברכת הזן אינה חלק מהזימון, אלא זה שיעור בהפסקה שנדרשת למי שהפסיק.
יתכן לפרש את רש"י, בדומה לדברים שכתובים בתשב"ץ קטן (סימן שו), שכשמזמנים, שאר המסובים מלבד המזמן צריכים להקשיב לברכת הזן, ולא לברך בעצמם. הבית יוסף (או"ח קפג) מסביר את דברי התשב"ץ, שהוא פסק כרב כששת, ולפי פירוש רש"י. נמצא שאליבא דהתשב"ץ, לדעת רב ששת, ברכת הזן היא חלק מעצם ברכת הזימון.
להלכה, נחלקו הראשונים כיצד לפסוק במחלוקת רב נחמן ורב ששת. השולחן ערוך (סימן ר, ב) הולך בעקבות דעת הרי"ף והרמב"ם, שהלכה כרב נחמן, וברכת הזימון מסתיימת בסוף הזימון. אבל הרמ"א שם הולך בעקבות התוספות וסיעתם, שפסקו כרב ששת, שאדם שהפסיק לשנים כדי לברך, צריך להמתין עד סוף ברכת הזן.
אם כן, לדעת השולחן ערוך, שפסק כרב נחמן, פשוט שברכת הזימון מסתיימת כשהמזמנים משיבים "ברוך שאכלנו משלו…", וברכת הזן היא פשוט ברכת המזון, ואינה חלק מהזימון. ממילא, אין שום חשיבות בשאלה אם העונים מברכים בעצמם את ברכת המזון, או יוצאים ידי חובה בברכתו של המזמן. ואדרבה, כיוון שאין בכך חשיבות, הוא כותב (קפג, ז) שעדיף שהמסובים יברכו בעצמם, ולא יסתמכו על המברך, כי בהקשבה בלבד, לא תמיד מכוונים לשמוע כל מילה.
אבל לדעת הרמ"א, שפסק כרב ששת, יש מקום לומר, שברכת הזן היא ממש חלק מהזימון, וממילא לכתחילה יש לברך אותה באופן שהשומעים ישמעו את המזמן ויצאו ידי חובה, ולא יברכו בעצמם.
ואכן, הב"ח (סימן קפג אות ז) כתב, שהמסובים צריכים לשמוע את הברכה מפי המברך, ולא לברך בעצמם. ובסימן קצג אות ה) ביאר שהדבר נעוץ בעצם מהותו של הזימון:
וכך הוא העיקר דבשלשה צריך שיצטרפו ביחד לכתחלה בכל הברכות וכדמשמע מילפותא דקרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-הינו וכדאיתא בספרי (דברים אות שו) "ומנין שאין מזמנין אלא בשלשה תלמוד לומר כי שם ה' אקרא וכו' ומנין שעונין אחר המברך תלמוד לומר הבו גודל לא-הינו". אלמא דבשלשה חייבים לענות אמן אחר המברך בכל הברכות.
בדרך זו הלך גם המגן אברהם (קפג, סקי"ב), שכתב שהעיקר כדעת התשב"ץ, שברכת הזן היא חלק מהזימון.
במשנה ברורה (קפג, סקכ"ח) כתב על מה שכתב השולחן ערוך (שם, סעיף ז) שהמסובים צריכים לברך בעצמם ולא לצאת ידי חובה בברכת המזמן:
ועל כל פנים יזהרו לומר עמו בלחש ברכה ראשונה, דאי לאו הכי, להרבה פוסקים לא מקרי זימון כלל, וכדלקמן בסימן רי"ש. ולפי זה, מה שנוהגין הרבה אנשים שאחר שאמרו ברוך שאכלנו וכו' כל אחד ואחד מברך בקול רם בפני עצמו, שלא כדין הם עושין אלא המברך צריך לברך ברכה ראשונה על כל פנים בקול רם כדי שישמעו המסובין והם יאמרו בלחש עמו מלה במלה ורק בסיום הברכה יקדימו לסיים כדי שיענו אמן…
ועיין במגן אברהם שהוא מצדד להורות כהתשב"ץ, שסבירא ליה, דעד הזן את הכל צריכין לשתוק ולשמוע ולכוין לצאת מן המברך [ומשם ואילך יברכו בעצמן בלחש עם המברך] דעד שם היא ברכת הזימון. אבל אין אנו נוהגין כן.
ומכל מקום, הטוב והישר כשיודע במסובין שיכוונו לדבריו לעשות כהתשב"ץ רק שיודיע להם מתחלה שיכוונו לצאת וגם הוא יכוון להוציאם…
המשנ"ב כותב שאנו איננו נוהגים כתשב"ץ, שברכת הזן היא ממש חלק מהזימון. ובכל זאת, הוא כותב שלכתחילה המסובים צריכים להקפיד לברך יחד עם המזמן את הברכה הראשונה. מקור הדברים בדבריו של הדרכי משה (קצג, אות ג) שכתב שמה שרב ששת אומר שברכת הזימון נמשכת עד סוף ברכת הזן, היינו משום שמדובר באדם שהפסיק לשנים אחרים, ורוצה לחזור לסעודתו, או שצריך לצאת לצורך כלשהו, אבל לכתחילה, המסובים צריכים לברך יחד עם המזמן את כל ברכת המזון, ולמהר כדי לענות אמן אחר כל ברכותיו של המזמן.
נמצא, שיש שלוש שיטות בהבנת השותפות שבין המזמן לעונים בברכת הזימון[2]:
לדעת השולחן ערוך, ברכת הזימון מסתיימת כולה לפני שמתחילים את ברכת המזון. היא הקדמה לברכת המזון. והיא מתקיימת באופן כזה, שהמזמן מדבר והמסובים עונים לו.
לדעת הרמ"א והמשנ"ב, ברכת הזימון כוללת בעצם גם את כל ברכת המזון, ולכל הפחות, במקום צורך, עד סוף ברכת הזן. והיא מתקיימת גם בברכת המזון, על ידי כך שהמסובים עונים אמן על ברכותיו של המזמן.
ולדעת הב"ח והמגן אברהם, ברכת הזימון כוללת גם את ברכת המזון, והיא מתקיימת בכך שהמסובים יוצאים ידי חובה בשמיעת הברכה מפי המזמן, לכל הפחות, עד סוף ברכת הזן.
ג. דין שנים שרצו לזמן
סוגיה נוספת שנדונה בתחילת הפרק (דף מה.) היא האם שנים בלבד יכולים לזמן – הם אינם חייבים בזימון, אבל השאלה היא, האם יש להם רשות לזמן. וצריך להבין את טעמו של רבי יוחנן, הלא אם אדם אומר לחברו "הבה נברך" והשני יענה לו "ברוך שאכלנו משלו" הם אינם מזכירים שם שמים. מדוע, אם כן, הם אינם יכולים לעשות זאת?
למסקנת הסוגיה, לדעת רבי יוחנן הם אינם רשאים לזמן. הראשונים כותבים שכך ההלכה, ונוקטים שני טעמים.
רוב הראשונים מוכיחים ששנים אינם רשאים לזמן מדברי אביי (מה:):
אמר אביי, נקיטינן: שנים שאכלו כאחת – מצוה ליחלק. תניא נמי הכי: שנים שאכלו כאחת – מצוה ליחלק; במה דברים אמורים – כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור – סופר מברך, ובור יוצא.
דברי אביי אינם עוסקים ישירות בזימון, אלא בעצם השאלה אם שנים שסיימו לאכול, יכולים להוציא אחד את חברו בברכת המזון. אם שניהם יודעים לברך, לכתחילה אחד אינו רשאי לצאת ידי חובה בברכת חברו[3].
כיצד ניתן ללמוד מאביי לנושא של שנים שרוצים לזמן, הם יכולים לזמן ביחד, ואז לברך בנפרד?
הרא"ה במקום כותב:
אמר אביי נקיטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק. פירוש, דאין זמון בשנים. וכיון דאין בהם זמון, הוא הדין דאין אחד מברך והשני יוצא דמצוה על כל אחד לברך.
דברי הרא"ה בנויים על הרעיון שהוזכר לעיל בדברי הב"ח, שבעצם, ברכת הזימון כוללת גם ברכת המזון שנאמרת על ידי המזמן, כשהמסובים עונים, וממילא, כיוון שמצווה להיחלק, ושכל אחד יברך לבד, לא שייך שיזמנו.
דרך אחרת להסביר מדוע שנים אינם רשאים לזמן, מופיעה בספר המכתם:
אמר אביי נקיטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק. פירוש מצוה שיברך כל אחד ואחד לעצמו ברכת המזון, והאי דקאמר מצוה ליחלק, דמשמע, הא אם רצו האחד מברך לשניהם, הני מילי שיברך ברכת המזון וזה יכוין לבו לשמוע, אבל לא שיברך ברכת הזימון דאפילו אם רצו לזמן אין מזמנין, דהכי אסיק בגמרא דקסבר ר' יוחנן, והילכתא כותיה. ואף על גב דג' נשים מזמנות לעצמן שאני התם דאיכא דעות, אבל בשנים ליכא ג' דעות, ולא שייך למימר גדלו לה' אתי, אלא לשנים או יתר.
המכתם מסביר, שרב ורבי יוחנן, הלכה כרבי יוחנן, ולכן לגבי עצם הזימון, ההלכה היא שהם אינם רשאים לזמן. והסיבה לכך היא, שברכת הזימון נלמדת מהפסוק 'גדלו לה' איתי', והיינו רק כשאחד פונה לשנים. אמנם, הוא אינו מסביר מדוע אי אפשר לברך בדרך זו. וצריך לומר, שכיוון שמצינו בפוסקים בכמה מקומות שקוראים לזימון 'ברכת הזימון', הרי זה כעין ברכה שאינה צריכה, שאסור לזמן סתם, בלי שיש חיוב או טעם ברור לאמירת הזימון.
לאור האמור נראה לי ברור, שלא רק לשיטת הרמ"א והב"ח, שברכת הזימון כוללת ברכת המזון משותפת, ברמה כזו או אחרת, שלא שייך לזמן כשהמסובים לא יענו לברכת הזימון, ולא יברכו 'ביחד', אלא שגם לדעת המחבר, אי אפשר לזמן לבד, כשהמסובים אינם עונים, ואף אסור לעשות כן, בדומה לדין של שנים שרצו לזמן, שאסור להם. ואף שבעלך ובנך עונים לזימון, כיוון שלכתחילה הם אינם מצטרפים לזימון, סוף סוף, אין כאן 'שלושה' שמזמנים, וממילא, כאמור, אין כאן זימון כלל.
ג. בין אדם לחברו
מעבר לשיקולים של קיום מצוות ברכת הזימון, יש לחשוב גם על שיקולים של בין אדם לחברו. אינני בטוח שנכון להכניס את האורחות שלכם למצב של אי נעימות, על ידי כפיית זימון עליהן. אם יש חובת זימון, ניחא. אבל כיוון שזימון של נשים בלבד הוא רשות לחלק משיטות הראשונים, ורבות נוהגות שלא לזמן כלל כשיש גם גברים, כדאי לחשוב אם להדר אחר זימון, חשוב יותר מאי-הנעימות שנוצרת אצל האורחות.
****************************
[1] נבאר מעט את הדברים.
הברייתא שהזכרנו לעיל אומרת, שנשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן. למה? הגמרא אומרת, שזה "משום פריצותא". ופירש רש"י:
שאין קביעותן נאה משום פריצותא, בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים.
כלומר, נשים שנמצאות יחד עם עבדים וקטנים, יש שם חשש פריצות, וכיוון שבעצם לא טוב לשבת כך, בוודאי שאם ישבו כך, לא יזמנו (מעין "בוצע ברך ניאץ ה' ").
כעת נחזור אל לשון המשנה, שנשים עבדים וקטנים אינם מצטרפים לזימון. האם הכוונה היא, שהם אינם מצטרפים לזימון עם גדולים, או שהם אינם מצטרפים לזימון בינם לבין עצמם?
המרדכי אכן מביא דעה, שנשים מצטרפות לזימון של גברים, ואפילו לזימון בעשרה.
אבל בשיטה מקובצת כותב שהן אינן מצטרפות לגברים מטעם של פריצותא, וכן היא דעת רוב הראשונים (ריטב"א הלכות ברכות פרק ז הלכה ב; רבנו יונה, לג. מדפי הרי"ף ועוד). הפריצותא כאן, היא לא כמו בברייתא בדיוק. שהרי, כאן אם יש זימון של הגברים, נשים בוודאי יכולות, ואף חייבות לענות (לכל הדעות). לכן, צריך לומר שהפריצותא קשורה במספרים. גבר או שנים, שיושבים עם אשה אחת או שנים, זה מספרים קטנים, ושם יש חשש פריצות. ולכן הם אינם מצטרפים לזימון. אבל כשיש כבר שלושה גברים, כבר אין חשש פריצות, ואדרבה, כיוון שיש חובת זימון, היא חלה גם על הנשים. באותו אופן אפשר לומר, שגם אם יש שלוש נשים, יש להן רשות לזמן, והגברים אינם 'מפריעים' לחובה זו מצד פריצות.
כאשר מדובר באשה עם בעלה ובניה, והשאלה היא אם לצרף אותם לזימון, המשנ"ב (סקי"ב) כותב ש"אין נכון לעשות כן". ככל הנראה, הבין שאין חשש פריצותא בנסיבות כאלו, ובכל זאת, החמיר, משום 'לא פלוג'.
[2] וכפי שמבאר הפמ"ג (קצג, משב"ז סק"ה).
[3] לא ממש ניכנס לשאלת טעם הדין. מדברי רש"י, נראה שזה דין כללי בברכות הנהנין, ולכן גם בברכת המוציא אי אפשר לצאת ידי חובה כך לכתחילה. התוספות (מה. ד"ה שלושה שאכלו) כותבים שבברכות הנהנין רשאים לצאת ידי חובה כך, ורק בברכת המזון אי אפשר, ונותנים שני טעמים:
והטעם הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף ואחד מברך להוציא חברו אבל בברכה של סוף סעודה שמסתלקין זה מזה צריך לברך כל אחד לעצמו.
ויש מתרצים דיש חלוק בין ברכת המוציא דלא הויא כי אם דרבנן, על כן מוציאין זה את זה, אבל בברכת המזון שהיא מדאורייתא לשם החמירו.