המקום שממנו אני מגיע לדרשת שבת הגדול השנה, היא הפחד שההגדה של פסח תהיה משעממת. בדרך כלל, ליל הסדר ממוקד ילדים ואז אנחנו אומרים לעצמנו – את סיפור יציאת מצרים, אנחנו המבוגרים כבר מכירים. אבל הילד, הוא זה שבמרכז התמונה, ואנחנו מספרים לו, ועבורו הסיפור חדש. גם אם הסיפור לא ממש חדש עבורו, הוא לא זוכר בדיוק איך נראה ליל הסדר משנה שעברה, ולכן ההתרגשות בליל הסדר, מגיעה מלספר לילד 'בפעם הראשונה', ברמה מסויימת לכל הפחות.
אבל מה עושים כשהילדים גדלים? כולם כבר מכירים את הסיפור. אפילו את האתנחתות המיוחדות. יש משהו חדש לספר על יציאת מצרים?
אז השנה, הדרשה עוסקת בשאלה – מה מספרים בליל הסדר, כשכולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו מכירים את הסיפור.
לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל
הצעה אחת, שכבר עמדנו עליה בשנים קודמות, קשורה להבנת התכלית של סיפור יציאת מצרים.
אולי, סיפור יציאת מצרים בכלל לא בא להוביל אותנו לדעת משהו. אלא לגרום לנו לשבח את הקב"ה.
במקום אחר הבאנו מדברי כמה מהראשונים, שמהם עולה, שחלק מהותי ממצוות סיפור יציאת מצרים, זו ההודאה שבסוף[1]. כך למשל כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנז):
היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן… וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם… ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו.
בהקשר זה, נביא גם את דבריו של הרב סולובייצ'יק (שיעורים לזכר אבא מארי, כרך ב, סיפור יציאת מצרים בסוף השיעור):
והנה יש לפרש המונח "הגדה" בענין אחר. ההלכה נקבעה, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. והרמב"ם (חמץ ומצה ז, ו) הוסיף ואמר: "כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים". ובמקום "לראות" כתב "להראות את עצמו". דהיינו, על ידי שתיית ד' כוסות והסיבה.
כלומר, נטל החוייה הגדולה של יציאתו זה עתה ממצרים ועוצמתה, צריכים להכריחו לעשות מעשים המעידים על רוב אשרו ושמחתו, ולהפגין, ללא יכולת התאפקות וחסימה, רגשות שמחה והתלהבות, כאילו זה עכשיו קרה לו הנס הגדל הזה. כאילו זה עתה יצא משעבוד מצרים, מטיט ולבנים לאור גדול. במילים אחרות, הוא עד ראיה ליציאת מצרים. המאורעות שעליהם הוא מספר לא קרו לאחר, כי אם לו, והוא כולו נרגש כמו שהיו אבותינו שיצאו באמת ממצרים.
נמצא שכל סיפור יציאת מצרים הוא, לאמיתו של דבר, הגדת עדות – והגדת לבנך בתור עד…
ויש להוסיף בהקשר זה גם התירוץ של הגאונים לשאלה, מדוע אין אומרים ברכת המצוות לפני אמירת הלל בליל הסדר (מובא בר"ן פסחים כו. מדפי הרי"ף):
אבל רבנו האי גאון ז"ל כתב בתשובה, שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל, שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין, אלא בתורת אומר שירה. שכך שנינו רבן גמלילאל אומר… לפיכך אנו חייבין להודות להלל… .
כלומר, ההלל של ליל הסדר אינו מצווה, אלא תוצאה של תחושת היציאה לחירות שחווים משתתפי הסדר.
אם כן, התכלית של הסיפור, תהיה להעצים את החוויה של המשתתפים, ולגרום להם לחוש, עד כמה שאפשר, את יציאת מצרים, כאילו הם משתתפים בה.
דרך שאלה ותשובה
נוהגים לומר, בשם ר' חיים מבריסק, שאחד ההבדלים בין מצוות זכירת יציאת מצרים שבכל יום, ובין מצוות סיפור יציאת מצרים שבליל הסדר, הוא שבליל הסדר יש מצווה, לכתחילה, לספר בדרך של שאלה ותשובה.
וזהו אחד היסודות הגדולים בליל הסדר, שרוצים שיהיו בו שאלות.
בהקשר זה נביא את דבריו של האדמו"ר מראדזין (סוד ישרים, פסח, עמ' 32):
ושאינו יודע לשאול את פתח לו. היינו כמו שאמר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה אשר מי שלומד דברי תורה ואינו קשה לו בהם שום קושיא זהו סימן מובהק שלא נגע עדיין בדברי תורה כי מאחר שהשכל של דברי תורה הוא באמת להיפך מהשכל של זה העולם ואם כן, מהיכן ישר בעיניו כל כך, ולא קשה לו שום קושיא?
אלא בטח לפי שלא נגע עדיין בהם. אולם מי שקשה לו בדברי תורה, ומייגע את עצמו אחר כך לתרץ זאת, הוא דבר תורה.
ולכן מי שאינו יודע לשאול ואינו קשה לו כלום זה בטח לא נגע עדיין בדברי תורה – לזה את פתח לו. היינו שצריכין להשתדל עמו לפתוח לו דרך שיהיה גם כן יכול לשאול ולתרץ. ולזה אמרו ז"ל בגמ' לעשות פעולות במכוון כדי שישאלו התנוקות היינו למען שיהיה חידוש בעיני הרואים ויקשה להם כגון חוטפין מצה מלפני התינוקות כדי שישאלו.
מבין שיטיו של האדמו"ר מראדזין עולה היסוד, שצריך ללמד את הילדים לשאול. כל אחד יכול לומר את המילים של ההגדה. אבל להאמין בהם, להאמין באמת ביציאת מצרים. להאמין באמת בניסים. להאמין באמת במסורת שלנו, ובמחוייבות הבאה בעקבותיה, זה דורש משהו אחר. לא רק לומר את ההגדה, אלא לאפשר לדבר עליה.
דווקא כשהילדים מתבגרים יותר, והם כבר מכירים את כל הטקסט של ההגדה, האופי של ליל הסדר צריך להשתנות. לא רק לספר את הסיפור כמות שהוא, אלא לאפשר שיחה סביבו. לייצר מקום בטוח לשאול שאלות, ולהפוך מקריאה סתמית של ההגדה, לערב שפותח שער לדיון אמוני עם הבנים.
ברמה הטכנית, זה דורש מאיתנו לשתף גם בשאלות שלנו. בספקות ובהתלבטויות שלנו, כדי שאכן ייווצר שיח מתאים[2]. הדבר הזה משנה את האופי של ליל הסדר. זה לא לילה של תשובות, של אב שמגיד לבנו, שמוסר את המסורת, אלא לילה של כניסה לשותפות ביחד, במסע הגדול שכולנו שותפים בו, של תהיות ותשובות ביחסים שלנו עם בורא עולם[3].
דורש והולך
היבט נוסף, שמאפיין דווקא את מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, הוא האופן שבו חז"ל אמרו לנו לספר את הסיפור. כך אומרת המשנה בפסחים (י, ד):
לפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.
וכך פוסק גם הרמב"ם (חמץ ומצה ז, ד):
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.
למה חז"ל רצו שנספר את הסיפור דווקא באמצעות דרשת פסוקים? לא טוב יותר לספר את הסיפור כפי שהוא מופיע להדיא בתורה שבכתב?
גם לשאלה זו מתייחס הרב סולובייצ'יק (שם עמ' קע -קעא)
וכנראה שלדעתו (-של הרמב"ם. י.ש.) אי אפשר להשיג ריבוי הדברים בהגדה על ידי מעשה סיפור גרידא. אנו זקוקים למעשה לימוד הפרשה, כדי להשלימו. אם מאריכים על ידי קריאת הפרשיות בספר שמות העוסקות במאורעות יציאת מצרים, לא יוצאים ידי חובת ריבוי. עדיין נחוצה דרישת פרשת ארמי אובד אבי.
שתי הלכות מבוארות כאן. ראשית, כי סיפור יציאת מצרים צריך להתקיים על ידי לימוד תורה שבכתב בצירוף תורה שבעל פה… מי שרוצה לקיים מצווה זו כהלכתה, צריך לא רק לספר, כי אם גם ללמוד את הפרשה על פי המידות שבהן אנו משתמשים בתלמוד תורה בכלל.
ועוד נראה ברור, שלא רק את המאורעות צריכים לפרש ולדרוש מנקודת תלמוד תורה שבכתב ושבעל פה, אלא שישנו חיוב מיוחד ללמוד הלכות הפסח. והלימוד בעצמו, מהווה קיום מצוות סיפור יציאת מצרים.
אני לא רוצה להיכנס לחידוש השני בדברי הרב סולובייצ'יק, שמצוות סיפור יציאת מצרים מתקיימת דווקא על ידי לימוד ההלכות של פסח, אלא לעמוד בעיקר על החלק הראשון – מצוות סיפור יציאת מצרים מתקיימת לא רק בקריאת הטקסט, שהוא תורה שבכתב. בשביל זה, היה מתאים יותר האריכות שבספר שמות. מצוות סיפור יציאת מצרים מתקיימת דווקא כשמשתמשים בטקסט קצר, ומאריכים בדרשות.
מה נותנת הדרשה, התורה שבעל פה, שלא נתנה התורה שבכתב? היא נותנת את החיבור בין נפשו של הדרשן, ובין הסיפור היבש. כך עושה כל דרשן מודרני, כשהוא שוזר את אירועי השבוע בהווה, ומחבר אותם עם פרשת השבוע, וכך צריכים לעשות בליל הסדר. לא רק לספר את מאורעות העבר, את סיפור יציאת מצרים, אלא לחפש את נקודות המפגש בינן ובין ההווה.
לפני שנתיים, בגל הראשון של הקורונה, רבים נאלצו לחוות ליל סדר לבדם, ולא במסגרת משפחתית גדולה, כפי שהיו רגילים בדרך כלל. הגיעו לידי הדברים הבאים:
המחשבה שיסבו לשולחן בליל הסדר זוג מבוגרים לבד ללא משפחה ואורחים מעוררת חששות אצל רבים בימים אלה. משפחת … [אני ובעלי] מנוסה בסדר-לשניים. אני נזכרת בלפחות שלוש שנים שבהן ערכנו סדר לעצמנו ואלה זכורות לנו לטובה. אני השנה משתפת אתכם במספר מחשבות בנושא.
בשנה שעברה בין ההכנות לסדר-לשניים שלנו החלטנו להתכונן נפשית ומחשבתית לסדר כדי לענות על השאלה: מה טעם לערוך סדר ללא בנים? הרי מדאורייתא מצווים "והגדת לבנך". נדמה לי שהשנה שאלה זאת מתעוררת אצל לא מעט אנשים. אצלנו זו שאלה קיומית שהרי ללא צאצאים אנו מוצאים את עצמנו לא פעם בפני טקסים דתיים ואחרים המיועדים לכאורה לאבות ולאימהות. למשפחות חשוכות ילדים שאלה כגון "מה טעם לערוך את הסדר לעצמנו?" היא שאלה כואבת העולה בחיינו.
אחת התשובות לשאלה זאת שעלתה בשיחה ביננו בנושא במשך הסדר עצמו אשתקד עולה מתוך השאלה "מה העבודה הזאת לכם?" שמות יב, כו. אם נוציא את המילה "לכם" מידי פשוטה ונבין אותה באחת ממשמעויותיה המודרניות או פוסט-מודרניות אפשר לגרוס שאנו מתבקשים להיכנס פנימה כדי לברר מה מתוך כל החג הזה עולה לנו כמשמעותי באופן אישי. מה נשאר לנו מכל העבודה והסימבוליקה כשאנו שמים את עצמנו אחד-על-אחד מול סיפור יציאת מצרים?
…"לכם": זו הזדמנות לברר לעצמנו יציאת מצרים מהי לי. וניתן להרחיב, מהם הנושאים שלי, שאני מבררת לעצמי כשאני חושבת על ניסיון החיים שלי? כשאני לבד עם עצמי ללא אחרים, מהי תשובתי לשאלה "מה מהעבודה הזאת (במשמעות עבודת החיים) לכם?
במידה מסויימת, ההצעה הזו רמוזה גם בגוף ההגדה עצמה. עבור יהודים רבים המילים "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם" היו חיבור משמעותי מאוד בין העבר וההווה הכאוב. כך גם ביחס ל"שפוך חמתך על הגויים…"[4].
יש בהגדה עוד נושאים אמוניים רבים, שנוגעים לא רק לעבר, אלא גם להווה שלנו, שניתן לעמוד עליהם. האמונה שלנו בכחה של תפילה (ונצעק אל ה' א-הי אבותינו וירא את עניינו), משמעות החירות של עבדי ה', הקשר שלנו לקב"ה – ישירות או דרך שלוחים (אני ולא מלאך) ועוד ועוד ועוד.
בדרך זו, ליל הסדר הופך מלילה שבו מספרים על אירועי יציאת מצרים, ללילה שבו מחפשים את הנוכחות של היבטים שונים ביציאת מצרים בחיינו אנו. אנחנו אולי לא יוצאים ממצרים, אבל אנחנו יכולים להרגיש קצת, בלילה הזה, איפה יציאת מצרים פוגשת אותנו כאן ועכשיו.
****************************
[1] בעבר הסברתי, שהסיבה שבליל הסדר משתמשים דווקא בפרשת מקרא ביכורים כדי לספר את סיפור יציאת מצרים, ולא בסיפור כפי שהוא מסופר בספר שמות, היא שבפרשת מקרא ביכורים יש גם את החלק של ההודאה.
בהמשך הדברים, נביא הסבר נוסף.
[2] בהקשר זה, אני אוהב להזכיר את דבריו של הרב אלישע אבינר (במבוא שלו לספרו 'הבן של מתבגר'):
ביום בר המצווה, מכריז האב "ברוך שפטרני" – הוא נפטר מאחריותו החינוכית הבלעדית ומהעונש שמגיע לו אם הוא מתרשל בתפקידו. האם בזה מחזירים ההורים את מפתחות החינוך לריבונו של עולם, ומעתה הם פטורים מכל מאמץ חינוכי?! לא ולא. עד עתה נשאו ההורים באחריות החינוכית לבדם, ומעתה מתחלקת האחריות החינוכית בין ההורים לבן. מעתה, הבן איננו מושא לחינוך אלא שותף לחינוך. השותפות החינוכית מולידה מתכונת חינוכית מסוג שונה מזה שהכירו ההורים במשך שלוש עשרה שנה…
ביטוי נפלא לשותפות הנדרשת בחינוך מתבגרים נמצא במדרש. על הפסוק "ויאמר יעקב לאחיו לִקטו אבנים" (בראשית לא מו) שואל המדרש מי הם אחיו של יעקב? המדרש עונה ש"אחיו" הם בניו. "לאחיו – אלו בניו, שהוא קורא אותן בלשון הקודש 'אחיו'…
בגיל ההתבגרות יש מעבר מ"בן" ל"אח". אין כוונת המדרש שבגיל ההתבגרות מתבטלת ההיררכיה בין ההורים לבנים. חס וחלילה, ההבדל בין הורים לבנים איננו נמחק ואסור לטשטש אותו. בנים הם בנים ולא אחים. אם כן מהי כוונת המדרש? המדרש מלמד שבגיל ההתבגרות מערכת היחסים בין ההורים לבנם צריכה להתחדש ולעלות קומה. מתווסף בה היבט של אחווה שלא היה קיים בגילאים הנמוכים. מהי אחווה, ובמה היא שונה מהיחס ל"בן"? אצל ילד קטן, בעת שההורים נשאו לבדם את האחריות לחינוכו, שררו יחסי מרוּת בין ההורים לילד. ההורים דרשו, והילד ציית. בגיל ההתבגרות, יחסי המרוּת מוחלפים באחווה, כלומר בשותפות חינוכית.
[3] עוד הערה בצד הטכני – קריאת סיפור יציאת מצרים, כפי שהוא מופיע לפנינו בהגדה, לפעמים מקשה על השיח המשמעותי, במקום להקל עליו. חשוב לדעת שלא צריך להיצמד לגמרי לנוסח ההגדה כפי שהוא מופיע לפנינו. לא חייבים להסביר לכל ילד קטן את כל דרשות הפסוקים, שלפעמים הן קשות מאוד להבנה, ואדרבה, עדיף לספר בלשון שתהיה מובנת לו.
כך למשל כותב הריטב"א (בהגדה של פסח שלו):
וחייב אדם לספר בלילה הזה לנשים ולתינוקות ולכל בני החבורה בענין יציאת מצרים, ואם אינו יודע, אומר מה נשתנה וסדר ההגדה.
וכך כותב במקראי קודש (ליל הסדר, פרק ו הערה יא):
ויותר חשוב לספר בסיפור יציאת מצרים, מאשר לקרוא את ההגדה. שהרי אם הילדים לא שמעו למשל את הפיסקה בענין רבי אליעזר ורבי יהושע, אין זה חשוב, כמו שאילו אינו מבין את פירות עשרת המכות. וכן הוא בתייר, ובשאר האנשים שאינם יודעים את סיפור יציאת מצרים, שיספרו להם קושי השעבוד וגודל הניסים שהיו בגאולה…
בנוסף, מצוות סיפור יציאת מצרים אינה מסתיימת כשמסיימים בברכת הגאולה. אפשר להמשיך את העיסוק בסיפור יציאת מצרים תוך כדי השולחן עורך, למשל. כך אפשר להפריד ולשמור חלק מהדיונים שמתאימים למבוגרים יותר לשעה מאוחרת יותר, בזמן השולחן עורך, ואת המגיד לעשות בצורה קלה יותר, שתתאים לילדים.
וכך מסופר עלהרב יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל בעל 'קהילות יעקב' (ארחות רבינו פסח סע' כה):
כל השנים מו"ר זצוק"ל קרא את ההגדה בנחת ולא אמר פירושים, כדי להזדרז עם אכילת מצה. בתוך הסעודה היו אומרים דברי תורה ופירושים על יציאת מצרים. שנה אחת אמר מו"ר הטעם שמזדרז באמירת ההגדה – שיש מפרשים 'חוטפים מצה בלילי פסחים' דהיינו שממהרים באמירת ההגדה כדי להזדרז באכילת מצות.
[4] במבט ראשון, נראה שדרשות הפסוקים המופיעות לפנינו בהגדה, מכוונות להוספת פרטים לסיפור יציאת מצרים הקצר המופיע בפרשת מקרא ביכורים, ובעצם לחזור על הסיפור של ספר שמות, ולא לאיזשהו חיבור להווה.
כך למשל בדרשות האלו:
וַיְעַנּוּנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה. אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.
וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
אבל במבט נוסף, ישנן דרשות נוספות, שקשה להבין מה הן תורמות לסיפור יציאת מצרים, ואדרבה, אפשר לחשוב על כך שהן עוסקות יותר בהווה של חז"ל:
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.
וַיָּגָר שָׁם – מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם.
האם אין כאן קריאה שלא לראות בגלות משהו קבוע, והשתקעות, אלא רק משהו זמני, שנוצר מחמת שאנוסים על פי הדיבור?
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.
הנושא של "שלא שינו את שמם ואת לשונם" (עם השינויים הרבים במדרשים השונים) נועד לספר משהו על יציאת מצרים, או שמא על המאבק בהתבוללות בזמן חז"ל?