התורה כותבת בכמה מקומות, שאסור לנו ללכת בחוקות הגויים. בתורה, הדברים מובאים בשני הקשרים עיקריים. בספר דברים (יב, ל) נאמר:
כִּי יַכְרִית ה' אֱ-הֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי.
כאן, ההקשר ברור: צריך להישמר מלהידמות לדרכי עבודה זרה של הגויים.
בספר ויקרא (יח, ג), נאמר:
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.
ושם ההקשר הוא דיני עריות, המתוארים באותה פרשה[1].
בחז"ל, אנחנו מוצאים את האיסור של הליכה בחוקות הגויים בהקשר נוסף. הגמרא במסכת שבת (סז.) מזכירה את איסור "דרכי האמורי", כשההקשר שלו שם הוא כל מיני אמונות תפלות, כמו קמעות שונים וכדומה, שאפשר לראות בהן סרך עבודה זרה[2].
ואכן, דעת המהרי"ק (שורש פח) שאיסור חוקות הגויים קשור לסרך עבודה זרה וסרך עריות:
נראה דדבר פשוט דלא לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים:
האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק. וכדפירש רש"י: חקים אלו גזרות המלך שאין להם טעם לדבר עכ"ל… ובכיוצא בזה הוא שהזכירה תורה שלא לילך בחקותיהם. דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגים כן, אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. דאם לא כן, למה יעשה כדברים התמוהים…
וענין השני יש לאסור משום חקות הגוים לפי הנזכר לעניות דעתי הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעות והענוה ינהגו בו הגוים, גם זה אסור. ואם הלכה בתנא דברייתא דספרי דקתני שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו'. הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני וכו' שדברות הללו דברי שחץ וגאוה הם, ולא באלה חלק יעקב, אלא דברי ישראל ודרכם להיות' צנועים… ואף גם זאת נראה דהיינו דווקא כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועלת ידועה…
ואכן, בגמרא בסוטה (מט:) כשהברייתא אומרת: "תניא: המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי", פירש רש"י:
מספר קומי – שערו שלפניו ומניח בלורית מאחוריו. מדרכי האמורי – שהן מניחין בלורית לשם עבודת כוכבים.
הרי שרש"י טורח להסביר שהמעשה אסור משום שהוא קשור לעבודה זרה.
סוגיות הגמרא בסנהדרין ועבודה זרה
כאמור עד כאן, אפשר לפרש את איסור חוקות הגויים רק בהקשר מצומצם, של סרך עבודה זרה וצניעות. אבל במסכת סנהדרין נראה אחרת.
המשנה בסנהדרין (נב:) מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בשאלה כיצד הורגים את מי שחייב מיתת 'הרג':
מצות הנהרגין – היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה.
רבי יהודה אומר: ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ.
אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו.
לדעת חכמים, עורפים את הנדון למוות בסייף, והמשנה מדגישה "כדרך המלכות". ורבי יהודה חולק, וסובר שיש לערוף את ראשו כשהוא שוכב על הסדן, ועורפים בקופיץ.
בגמרא מתבאר טעם המחלוקת בצורה שונה:
תניא, אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו!
ורבנן: כיון דכתיב סייף באורייתא – לא מינייהו קא גמרינן.
כלומר, לדעת רבי יהודה, כיוון שהגויים הורגים בסייף, אם כן אי אפשר לפרש את חיוב מיתת הרג בסייף, משום האיסור ללכת בחוקות הגויים. ואילו חכמים אומרים, שכיוון שחיוב סייף הוא מן התורה, אם כן אין זה חוקות הגויים.
הגמרא מבססת את דעת חכמים על הלכה נוספת:
דאי לא תימא הכי, הא דתניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן? והכתיב ובחקתיהם לא תלכו! אלא, כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו' – לאו מינייהו קא גמרינן. והכא נמי, כיון דכתיב סייף באורייתא – לאו מינייהו קא גמרינן.
הברייתא אומרת שכשמלך ישראל מת, שורפים על קברו את כלי תשמישו – 'שורפים על המלכים'. כיצד מותר לעשות זאת, הרי זה מנהג של גויים? הגמרא אומרת שכיוון שגם בנביא מבואר שעושים זאת על מלכי ישראל (על צדקיהו) הרי שאין זה חוקות הגויים.
מסוגיית הגמרא בסנהדרין נראה, שיש איסור של חוקות הגויים גם במשהו נטול כל הקשר של עבודה זרה, עריות, או אפילו אמונה תפלה. לדעת רבי יהודה, אסור להרוג אדם שמיועד להריגה בדרך שבה עושים הגויים, מעצם העובדה שזו הדרך שבה עושים הגויים. גם חכמים אינם חולקים על עצם העקרון, אלא סוברים, שאם יש ציווי בתורה לעשות, אין לבטלו רק משום שכך עושים גם הגויים.
כאמור, ישנה סוגיה נוספת, במסכת עבודה זרה. הגמרא בעבודה זרה דנה, אגב מחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנה (ח.) בשאלה האם יום מותו של מלך, שבו שורפים את גם את כלי תשמישו, הוא 'יום אידם', כלומר יום שמיועד לעבודה זרה.
הגמרא (יא.) אומרת, שאם השרפה של כלי התשמיש היתה נחשבת חוקות הגויים, הרי שלכל הדעות היה אסור לעשות את זה על מלך ממלכי ישראל. וכיוון שמותר לעשות את זה, שהרי 'שורפים על המלכים' הרי ששרפה אינה חוקות הגויים.
התוספות (שם ד"ה ואי) מקשים סתירה בין שתי הסוגיות. בסוגיה בעבודה זרה מבואר, שאילו שרפת כלי תשמיש הנפטר היתה 'חוקות הגויים' היא היתה אסורה. ואם בתנ"ך היא מותרת, סימן שאין זה חוקות הגויים. לעומת זאת, בסוגיה בסנהדרין נראה ששרפה היא בוודאי חוקות הגויים, לכל הדעות, אלא שחכמים אומרים, שכיוון שהיא מתוארת בתנ"ך, היא מותרת.
התוספות מביאים תירוץ בשם ר"י:
לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו: אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים, ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם.
והכא בשמעתין מיירי באותו חק שעושים לשם עבודת כוכבים. והכי פירושו: רבי מאיר סבר שריפה לאו חוקה היא לעבודת כוכבים. להכי פריך ואי חוקה לעבודת כוכבים אנן היכי שרפינן והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ואף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (דברים טז) לא תקים לך מצבה.
ומסיק אלא דכולי עלמא לאו חוק היא לשם עבודת כוכבים ומכל מקום, הוא חק הבל ושטות.
ובפרק ארבע מיתות (-הסוגיה בסנהדרין) משתעי חק הוא משום חשיבות לפי מסקנא דהכא ולהכי אפילו רבי יהודה מודי דלא גמרינן מינייהו אי כתיבא בדאורייתא ולאו חק לעבודת כוכבים הוא אבל ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות, וסייף אינו כתיב בקרא אלא לשון הריגה כתיב ויש לקיימו… ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן כדאמרינן התם.
התוספות מסבירים, שישנם שני מושגים של חוקות הגויים. ישנם חוקות הגויים שקשורים למנהגי עבודה זרה. דברים אלו אסורים לעולם. לכן, אם כתוב בתנ"ך שמעשה מסויים מותר, זה סימן שאין זה חוקות הגויים במובן של עבודה זרה, וזה מה שאומרת הגמרא בעבודה זרה.
לעומת זאת, הגמרא בסנהדרין דנה בשאלה אם לעשות משהו שהגויים עושים אותו, כשהוא 'חוק הבל ושטות', כלומר, דבר שהגויים עושים אותו, בלי שיש לו איזו סיבה ברורה במיוחד, כמו להרוג בסייף. במקרה כזה, לדעת רבי יהודה יש להימנע מלעשות אותו, ויש לפרש מצוות שבתורה שנראות כאילו עושים את אותו הדבר, בדרך אחרת. לכן, הריגה תהיה בקופיץ, ולא בסייף. וחכמים מסכימים עמו, אבל כיוון שהאלטרנטיבה של קופיץ נראית להם בזויה, יש לעשות כפי ההבנה הפשוטה של הפסוק, כי אנו לא עושים מתוך מניע של חיקוי הגויים, אלא פשוט עושים את מה שהתורה מצווה.
נמצא, שלשיטת התוספות אכן יש איסור של חוקות הגויים, גם כשאין בו שום סרך עבודה זרה או צניעות, אלא רק מעצם העובדה שכך נוהגים הגויים.
כדברי התוספות מבואר גם במאירי (בסוגיה בסנהדרין):
אף על פי שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי עבודה זרה, שלא יתדמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם… אף על פי כן, הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו.
ומכל מקום, כל מה שמצאנוהו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשיתו או שהותר לנו לעשותו עושין אף על פי שדרך עובדי האלילים בכך שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמינו מעתה דנין בסייף אף על פי שהם ומלכיהם דנין כן שהרי התורה הזכירתו באנשי עיר הנדחת "לפי חרב"…
ומכל מקום, מה שנאסר משום עבודה זרה, אפילו מצאנוהו כתוב אסור שהרי אסרה תורה להקים מצבה אף על פי שכתוב ויצב יעקב מצבה…
לעומת זאת, הר"ן בעבודה זרה (ב: מדפי הרי"ף) מסביר מדוע מותר לשרוף על המלכים:
שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה, וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים. אבל דברים של טעם שרו ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא.
בניגוד לתוספות, לדעת הר"ן איסור חוקות הגוים קשור לסרך עבודה זרה, בדומה לשיטת המהרי"ק שהוזכרה קודם.
כיצד יישבו הר"ן והמהרי"ק את סוגיית הגמרא בסנהדרין? הגר"א (על השו"ע, יו"ד קעח, אות ז) אכן מתקשה בכך, ומניח את דבריהם בצריך עיון. אולי אפשר לבאר, על פי מה שכתב הריטב"א (בסוגיה בעבודה זרה ד"ה ומיהו) באחד התירוצים, שסוגיות הגמרא בסנהדרין ועבודה זרה חלוקות, ולדעת הר"ן והמהרי"ק, העיקר כמו הסוגיה בעבודה זרה[3].
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם הזכיר את איסור חוקות הגויים בהלכות עבודה זרה (פרק יא הלכה א):
אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן.
אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים: לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן…
וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה.
פשטות לשונו של הרמב"ם מורה, שהוא סובר כדעת התוספות, שהאיסור קיים בעצם העובדה שעושה כמו הגויים, גם אם אין קשר מיוחד לעבודה זרה. עם זאת, המהרי"ק טוען, שגם הרמב"ם התכוון דווקא במעשים כאלו, שאינם הגיוניים מצד עצמם, ולכן יש בהם חשש סרך עבודה זרה. הבית יוסף מזכיר את דברי המהרי"ק האלו, ולא חלק עליו בהבנת הרמב"ם[4].
שיטת היראים
ההגהות מיימוניות (הלכות עבודה זרה פרק יא אות א) מביא דעת היראים (יראים השלם סימן שיג), ש'אין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות הגויים'.
זוהי הגישה המצמצת ביותר של האיסור, כיוון שהיא קובעת שישנה רשימה סגורה של דברים המוגדרים חוקות הגויים[5]. ההרשימה הזו כוללת את מה שנזכר בגמרא בשבת (דף סז.) ואולי גם את מה שמופיע בתוספתא בשבת (פרקים ז- ח).
הב"ח (יורה דעה סימן קעח אות ב) כותב, שמדברי הראשונים עולה שהם אינם סוברים כדעת היראים, אלא כל מה שנוהגים הגויים יכול להיכנס למושג של חוקות הגויים. עם זאת, יש לאמץ את דברי היראים לחומרא, זאת אומרת, שכל מה שמנוי בגמרא בשבת שם ובתוספתא, אסור לעשות אותו גם אם הגויים אינם עושים כן כיום, כיוון שחז"ל הגדירו אותו כחוקות הגויים[6].
פסיקת ההלכה
השולחן ערוך (יו"ד קעח, א) העתיק את לשון הרמב"ם, והרמ"א הביא עליו את דברי המהרי"ק.
כאמור, פשטות הדברים היא שגם הבית יוסף לא חשב שהרמב"ם חולק על המהרי"ק, שהרי הביא את דבריו של המהרי"ק על הרמב"ם, ולא השיג עליו כלום.
לעומת זאת, הגר"א (אות ז) חלק על דברי המהרי"ק והר"ן, וכתב שהם נסתרים מהסוגיה בסנהדרין, ולכן פסק כתוספות, וכפשט הדברים של הרמב"ם.
ביביע אומר (ג, יורה דעה כד אות ה) כתב שמרבית האחרונים חלוקים על הגר"א ופסקו כמהרי"ק וסיעתו. עוד הוא מציין (שם אות א) שגם לדעת התוספות, לא צריך דווקא שיהיה מקור בפסוק כדי שנאמר שבדבר מסויים אין חוקות הגויים (אם אינו סרך עבודה זרה) אלא כל שמצינו מקור גם בדברי חז"ל, זה מספיק בשבילנו שנאמר שאין בזה חוקות הגויים[7].
כוונה להידמות
בציטוט שהזכרנו לעיל מדברי המהרי"ק מבואר, שגם בדברים שאסורים משום צניעות וכדומה, אין איסור אלא אם עושה אותם מתוך כוונה להידמות לגויים.
כדי לחדד את הדברים יש להעיר, שהדבר תלוי בשאלה מה בדיוק עושים. אם עושים דבר שהוא נראה תמוה, כמו הדברים שהם אמונות תפלות למיניהם, או מנהגים שהם סרך עבודה זרה, הרי שמסתמא עושה אותו כדי להידמות לגויים[8], אלא אם כן יש ראיה לכך להדיא שלא זו הסיבה. אבל בדבר שעושים אותו עם סיבה, העובדה שגם הגוים עושים אותו אינה אוסרת, אלא אם כן כוונתו להידמות לגויים.
מנהג שמקובל גם אצל גויים חילונים
למעשה, בעולם המערבי בן זמננו, שחלק נכבד ממנו חילוני, איסור חוקות הגויים כמעט ואינו נוכח. כדי להבהיר את הדבר, נביא את דבריו של האגרות משה (יורה דעה ד, יא אות ג):
והנה פשוט לעניות דעתי דאף מה שהוא ודאי נחשב חוק העכו"ם, אם הוא דבר שחזינן שעושין כן כולי עלמא דנכרים, גם אלה שלא שייכי כלל לאמונתם ולחוקותיהם, מטעם שכן יותר ניחא לעלמא להנאתם, כבר ליכא על זה איסור דבחוקותיהם לא תלכו.
וגם פשוט שאם יעשו עכו"ם חוק לעבודה זרה שלהם לאכול איזה מין מדברים הטובים והראוים לאכילה – שלא יאסר אותו המין לאכילה. וכמו כן כל הנאה שבעולם, לא שייך שתיאסר בשביל שעכו"ם עשו זה לחוק.
וממילא גם הישיבה בגילוי הראש, שידוע לכל שאף הנכרים שלא שייכי לאמונת הנוצרים, ואף אלו שאין מאמינים בשום דבר, יושבים בבתיהם והולכין בחוצות בימות החמה בראש מגולה משום שכן ניחא להו להנאת גופן, לא שייך לאסור זה משום הלאו דבחוקותיהם לא תלכו…
ולכן למעשה, נראה לי שכמעט ואינו מצוי שיש דברים שאסורים משום חוקות הגויים, אלא כשמדובר בדברים שהם ממש עם הקשר של דת כלשהי, או אמונות תפלות, שברור שהם כאלו.
******************
[1] אותו הקשר חוזר גם בהמשך הספר (כ, כג): "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם".
[2] במקום אחר הארכנו בדיון בשימוש ברפואיות סגוליות וברפואה אלטרנטיבית. בתוך הדברים הזכרנו את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לז):
ולהרחיק מכל מעשה הכשוף, הזהיר מעשות דבר מחקותיהם, ואפילו במה שנתלה במעשה העבודה וכיוצא בהן. רוצה לומר, כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכחות המיוחדות. והוא אמרו "ובחקותיהם לא תלכו", "ולא תלכו בחקות הגוים", והם אשר יקראום ז"ל דרכי האמורי. מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים, שהם דברים לא יגזרם היקש טבעי, אך הם מושכים למעשה הכשוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם.
[3] וכן כתב ביביע אומר (יביע אומר חלק ג יורה דעה סימן כד אות ג) בשם כמה אחרונים לתרץ את דברי הר"ן. והביא תירוצים נוספים.
[4] מדברי הרמב"ם במורה נבוכים שהוזכרו לעיל בהערה 2, אכן נראה שאיסור חוקות הגויים הוא רק בדברים שהם אמונות תפלות.
[5] בגמרא בסוטה (מט:) נאמר:
תניא: מספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולוס בן ראובן התירו לספר קומי, שהוא קרוב למלכות; של בית רבן גמליאל התירו להן חכמת יוונית, מפני שקרובין למלכות.
הבית יוסף מתקשה, כיצד התירו איסור תורה למי שהוא קרוב למלכות, והוא עונה שני תירוצים:
התירוץ הראשון, שהמקורבים למלכות יכולים לעזור לפעמים ליהודים בצרה, להינצל ממוות בידי השלטון וכדומה, ולכן יש כאן משום פיקוח נפש.
והתירוץ השני:
ועוד יש לומר שהתורה לא פירשה דבר אלא סתמה וכתבה ובחוקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם אסרו דברים אלו לשאר בני אדם ולא ראו לאסרם לקרובים למלכות וקרא ד"ובחוקותיהם לא תלכו" יתקיים בקרובי מלכות בדברים שאינם מעלים ולא מורידים לענין קורבתם למלכות.
לפי תירוץ זה יש לומר, שכיוון שהאיסור נמסר לחכמים, הרי שרק מה שנמסר בפועל לחכמים נאסר, ותו לא, ובזה יתבארו דברי היראים.
אפשרות נוספת היא לומר, על פי מה שהבאנו לעיל בשם המאירי, שמה שאינו קשור לעבודה זרה או לפריצות אינו אסור מן התורה, אלא מדרבנן בלבד.
[6] ועיין מה שנכתוב לקמן בשם החתם סופר.
[7] יתר על כן, בשו"ת חתם סופור (או"ח קנט) כתב לגבי הנוהג החדש של יהודים, להתגלח ולא להישאר בעלי זקנים:
אבל אשר שם פניו נגד מגולחי הזקן, לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה, לכו נא ונוכחה אי משום חוקת הגויים אשאלהו ויודיעני מי התיר לנו נעלים שחורים המבואר בש"ס לאסור מסאני אוכמי?… והוא דבר דלא נמצא בש"ס ופוסקים וגם לא בשום ספר מספרי חצונים שיהיה הפרש בין ישראל לאינו ישראל בגילוח הזקן כי אז גם כל האומות היו מגדלים זקניהם…
אבל אבותינו הנהיגו עצמם כן על צד ההכרח הגדול ולא מקור משחת ח"ו אלא בקדושה יתירה, והוא בימי גזירת תתנ"ו, והרועים וכדומה התירו גדוליהם להמכתתים רגליהם לשנות מלבוש ולגלח זקנם שלא יכירום האויבים כי אז כבר גלחו הגוים זקניהם עפ"י מעשה ממלך פולין א' שהיה סריס… ולהיות גלוח הזקן דבר שאי אפשר להשתנות והיו נכלמים מאוד האנשים ההמה בשובם לביתם, על כן נשתרבב המנהג שלא לגדלו כלל רק סימנא בעלמא שזה יגולח ויגדל בקוצר זמן שבן לילה היה, ורק אך מופלגי תורה היושבים בביתם הם מגדלים אותו…
והנה זה ברור ונכון כי אילו היה תחלת מנהגו באיסור היה משום חוקי הגוים, אבל אחר שכבר נהגו ישראל לגלח, תו אין בו שום נדנוד ופקפוק כלל אפילו ריח איסור אין בו, אבל הך דמסאני אוכמי לא ידעתי איך נתפשט על כן צריכין אנו ללמוד זכות ולומר שנתפשט גם כן בתחילה בהיתר וכיון שהותר הותר.
מדברי החתם סופר עולה שכל מנהג שיהודים נוהגים בו כבר כמה דורות, מן הסתם התחיל בהיתר, וניתן להמשיך לנהוג כן, ואין בו משום חוקות הגויים.
[8] יש לעיין, מה יהיה הדין אם בעל חנות במקום שיש הרבה גויים שם עץ אשוח למשל, כדי לגרום לגויים לקנות אצלו בחנות. האם זה נחשב שעושה כדי להידמות לגויים, או רק כדי להרבות קונים.