כשאני מסתכל בדברי תורה שלי משנים קודמות על פרשת קדושים או אחרי מות קדושים, אני מגלה שרובם עסק בציווי "קדושים תהיו". זוהי איזושהי קריאת כיוון כללית, שקשה כנראה להתעלם ממנה. אז השבוע, עוד משהו על קדושה.
אחד האתגרים הגדולים של יהודי בן זמננו, זה ענייני עריות. האינטרנט מזמן לנו צפיה בדברים שאסור לראותם על כל צעד ושעל. בציבור שלנו, הציבור הדת"ל, מערכות היחסים בין בנים לבנות בגיל הנוער הם עניין בעייתי מאוד מבחינה הלכתית, וספק רב, אם אנחנו יכולים להצדיק את ההתנהלות שלנו כחברה, כהתנהלות נכונה מבחינה הלכתית.
חלק מהבעיה היא, שהציבור מרגיש, שלהשתנות בתחום הזה, ובתחומים דומים, זה צעד קשה מדי. זה לא 'נורמלי'. והיום, אנשים רוצים להיות נורמלים. כל העולם רואה סרטים, וכל העולם מתנהל בצורה מעורבת. למה אנחנו צריכים להיות חריגים?
אפשר לנסות לענות כל מיני תשובות שמבוססות על הבנה, שהמפגש המעורב הזה, גורם לפגיעה בחיי האהבה, לפגיעה בתא המשפחתי ועוד ועוד.
אבל אני חושב, שאולי פרשת השבוע מזמנת לנו נקודת מבט קצת אחרת. התורה מצווה אותנו על רף גבוה בהקשר של צניעות – כי זה מה שעושה קדושה. אם תתפנה מרדיפה אינסופית אחרי ללבך ואחרי עיניך, יהיה לך זמן ופניות, להתעלות במעלות הקדושה. כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה, אומר רש"י בתחילת הפרשה.
נכון, אפשר ללכת עם הזרם. אפשר להיות 'נורמלי'. אבל התורה מציבה לנו יעד אחר, לשאוף להיות קדושים. קצת להתנתק מהעולם הזה. קצת להיות פרוש. כי זה חלק מתהליך ההתקדשות.
נדמה לי, שלהציב את היעד הזה לעצמנו, ולילדים שלנו, עשוי לתת דחיפה נכונה, להתאמץ כדי להתמודד עם אתגרי העריות של תקופתנו.