הגמרא במסכת גיטין (עו:) אומרת:
אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי – בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ!
ופירש רש"י:
כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי – בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל כשחוזרים לבתיהם היו חביריהם בני ארץ ישראל מלוים אותן עד עכו ומשם נפטרים מהם. שאסור – לבני ארץ ישראל לצאת חוצה לארץ.
כידוע, חז"ל הפליגו בשבח הישיבה בארץ ישראל. אחד המקומות שבהם מרוכזים כמה שבחים של הישיבה בארץ הוא הגמרא במסכת כתובות (קי:):
ת"ר: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה… אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון…
להלן נדון בשאלה מה היקף האיסור לצאת מהארץ לחוץ לארץ, ובשאלה אם מותר לצאת מהארץ לטיולים. נסקור דעות בנושא, אבל ללא הכרעה למעשה.
טעם איסור היציאה מהארץ לחו"ל
הגמרא בבבא בתרא (צא.) אומרת:
תנו רבנן: אין יוצאין מארץ לחוצה לארץ – אלא אם כן עמדו סאתים בסלע.
ופירש רשב"ם:
אין יוצאין כו' – שמפקיע עצמו מן המצות.
לפי דרכו של הרשב"ם נראה, שאיסור היציאה מהארץ הוא בגלל שמפקיע את עצמו מקיום המצוות התלויות בארץ. כיוצא בדברים אלו כותבים גם התוספות בכתובות (קי:) בשם רבנו חיים:
הוא אומר לעלות כו' – אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.
לעומת זאת, הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שכחת העשין) מזכיר את מצוות ישיבת ארץ ישראל:
מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ… אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה[1].
דהיינו, שמצוות ישיבת ארץ ישראל היא חיוב עצמאי, במנותק משאלת קיום המצוות.
בין שתי הדרכים בביאור איסור היציאה מהארץ יש כמה נפקא מינות.
ראשית, מדברי רבנו חיים עולה בבירור, שהנפקא מינה היא בשאלה האם מקיימים את מצוות ישיבה בארץ רק במקום שחייב במצוות התלויות בארץ. לפי זה, יש שכתבו שכיוון שבזמננו ניתן לקיים את מרבית המצוות התלויות בארץ רק מדרבנן, ממילא גם איסור היציאה הוא רק מדרבנן (עינים למשפט בבא בתרא שם).
עוד נפקא מינה אפשרית היא בשאלה מהי ארץ ישראל לעניין איסור היציאה. על פי הרשב"ם, מסתבר מאוד שגבולות ארץ ישראל הם גבולות עולי בבל. לעומת זאת, לפי הרמב"ן אולי גבולות הארץ לעניין איסור יציאה רחבים אף יותר מאשר גבולות עולי מצרים[2].
יציאה על מנת לחזור, ויציאה שלא על מנת לחזור
הראשונים דנים בסתירה בין כמה סוגיות, בשאלה אם מותר לאדם לצאת מהארץ, לצורך חשוב.
בברייתא במסכת עבודה זרה (יג.) מבואר שמותר לכהנים לצאת מהארץ לחו"ל, למרות שחו"ל טמאה מדרבנן (-'טומאת ארץ העמים') לשלושה צרכים: ללמוד תורה, לישא אישה, וכדי לגבות חובות.
מצד שני, במסכת כתובות (קיא.) נראה בגמרא, שאסור לצאת מהארץ כדי לייבם.
התוספות (בסוגיא בעבודה זרה שם ד"ה ללמוד) מחלקים: כל הדיון על היתר יציאה לצרכים חשובים, הוא כאשר מדובר על יציאה זמנית, יציאה על מנת לחזור. אבל המקרה של היבמה עסק במי שתכנן לצאת מהארץ שלא על מנת לחזור, ובמקרה כזה, בכל אופן אסור לצאת מהארץ.
לעומת זאת, המהרי"ט (חידושים לקידושין לא:) סובר, שיציאה על מנת לחזור מותרת לכל צורך חשוב שהוא. הסיבה שהגמרא בכתובות אומרת שאסור לצאת מהארץ כדי לייבם, היא שהיבמה יכולה לבוא לארץ ישראל, ונמצא שאין בכלל צורך לצאת מהארץ. ומה שהברייתא במסכת עבודה זרה אומרת שלכהנים מותר לצאת רק מחמת שלוש סיבות – לשאת אשה, ללמוד תורה ולגבות חובות – הוא דין מיוחד בכהנים, בגלל טומאת ארץ העמים. אבל אין איסור יציאה מהארץ, כשיוצא על מנת לחזור, מכל סיבה טובה[3].
טבע האיסור לצאת מהארץ על מנת לחזור
מדוע התוספות לא קיבלו את האבחנה של המהרי"ט?
הרב ישראלי (ארץ חמדה שער א סימן י) מסביר, שאיסור היציאה של הכהן אינו קשור לזמן. אין הבדל לכהן אם הוא נטמא לזמן קצר או לזמן מרובה. ולכן גם ההיתר להיטמא מתיר בין לזמן קצר ובין לזמן מרובה. מכאן, שאם יש לעשות אבחנה בין יציאה לזמן ליציאה בדרך קבע, היא קיימת אך ורק בהקשר של איסור יציאה מהארץ.
הרב ישראלי טוען, שאם חובת הישיבה בארץ היא מצד מצוות הישיבה בארץ, מסתבר שגם כשיוצא לזמן קצר, אין זה נקרא שמפסיק לשבת בארץ. עדיין מגוריו בארץ, וזו כנראה שיטת המהרי"ט. אבל התוספות סוברים שהאיסור הוא בגלל שמפקיע את עצמו מן המצוות, וזה שייך גם כשיוצא לזמן קצר.
אמנם, לענ"ד דבריו של הרב ישראלי לא מובנים. לשיטת הרמב"ן ניתן לדבר על ביטול מצוות עשה כשיוצא מהארץ. אולם, לשיטת הרשב"ם והתוספות, האם נאמר שמי שיוצא לזמן קצר מתכוון להפקיע ממנו את המצוות התלויות בארץ? הרי יתכן שבזמן הקצר שהוא יוצא, ממילא לא היה מקיים כלל מצוות התלויות בארץ?!
לכן יותר נראה שלכולי עלמא, איסור היציאה מדאורייתא הוא רק כשיוצא בדרך קבע, על מנת להשתקע בחו"ל. אלא, שלדעת התוספות ודעימיה, חכמים אסרו מדרבנן יציאה גם לזמן קצר. אולי מחשש שמא ישתקע בחו"ל[4].
יציאה על מנת לטייל
המשנה במסכת מועד קטן (יג:) דנה במי שמותר להם לגלח בחול המועד, כשהעקרון הכללי הוא שהתירו לגלח במועד לאנשים שלא היו יכולים להתגלח לפני המועד. אחד מאלו הוא הבא ממדינת הים.
בגמרא מבואר, שאם הבא ממדינת הים יצא לשוט, הרי יצא באיסור ולא יתירו לו להתגלח במועד. אם יצא למזונות, דהיינו לפרנסת מי שאין לו מה לאכול, לכל הדעות מותר לצאת. ונחלקו רבי
יהודה ותנא קמא, אם התירו לו לצאת להרוויח יותר.
הרא"ש (שם סימן א) כותב שהלכה כרבנן, שגם יציאה להרוויח מותרת. ומוסיף שהראב"ד אומר, שגם לגבי יציאה לחוץ לארץ, אם יצא להרוויח, מותר[5].
השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקלא סעיף ד) פסק כדעת הראב"ד:
ואלו מגלחין במועד: … וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל.
המשנ"ב ממשיך בדרכו של השולחן ערוך, וכתב:
והוא שלא יצא וכו' – פירוש, דמארץ ישראל לארץ ישראל או מחו"ל לחו"ל אף ביצא לטייל שאינו דבר מצוה, אפילו הכי, מותר לו לגלח כשלא היה פנאי לגלח מבעוד יום כיון שיציאתו ברשות היתה שלא עשה איסור בזה. אבל מארץ ישראל לחו"ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מארץ ישראל בשביל זה. מה שאין כן לטייל בעלמא, דבכי האי גוונא אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל, לא התירו לו לגלח.
על פי דבריו של המשנ"ב, נמצא שמותר לצאת מהארץ להרוויח, או לראות פני חברו שגם זה נחשב לצורך מצווה. אבל יציאה לטיול בעלמא, אסורה.
המקור לדמיון שעושה המשנ"ב בין היוצא על מנת להרויח ליוצא לראות פני חבירו מבוסס על הלכה דומה בהלכות שבת (שולחן ערוך אורח חיים סימן רמח סעיף ד):
היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת, וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת… והעולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא, יכול לפרוש.
הגה: יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות, רק כשהולך לטייל; ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך שלשה ימים, כי חשובים הכל לדבר מצוה.
דברי הרמ"א שמקורם בשיטת רבנו תם, הם המקור לדברי המשנ"ב אצלינו – גם לראות פני חבירו נחשב צורך מצווה[6].
יציאה של כהנים לטיול
לכאורה, בכהנים הדין חמור יותר, שהרי בכהנים לא מצינו היתר לצאת, אלא רק לצרכים מצומצמים המתוארים בברייתא במסכת עבודה זרה: לישא אשה, ללמוד תורה ולגבות חובות מגויים.
אמנם, הפוסקים כותבים, שכיום שכולנו טמאי מתים, לא נהגו להקפיד באיסור יציאה לחוץ לארץ. כך כותב הש"ך (יו"ד שסט, סק"ב), וכן הוא בט"ז (שם סק"ג) ובגליון רעק"א שם.
דעות הפוסקים בעניין יציאה לטיול בימינו
לדעת הרב ישראלי (שם), העיקר כשיטת המהרי"ט, שכל יציאה זמנית לצורך כלשהו מותרת. אמנם, טיול בעלמא יהיה אסור. מסקנה זו תואמת למדי את מה שכתבנו בשם המשנ"ב בהלכות חול המועד.
בדרך זו הולך גם הרב עובדיה (יחווה דעת חלק ה סימן נז):
בסיכום: מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לצורך פרנסה ולסחורה, ובלבד שיהיה על מנת לחזור לארץ בהקדם, אבל להשתקע בחוץ לארץ אסור. ואסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל אפילו על מנת לחזור לארץ ישראל. ומותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולישא אשה על מנת לחזור לארץ ישראל. וכן מותר לצאת בשליחות המוסדות הרשמיים בארץ ישראל, ללמד תורה לבני ישראל בגולה, ולחזקם בתורה וביראת ה'. ואפילו אם נסתיים הזמן שהוסכם עליו עם המוסדות שבארץ ישראל, רשאי להמשיך ללמד תורה, ולהגדיל תורה ולהאדירה, עד אשר ימצא ממלא מקום מתאים, ואז יחזור לארץ ישראל.
בשבט הלוי (חלק ה סימן קעג) הרחיב מעט את ההיתר:
בדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו. ובטיול על פי סברא לא נקרא צורך, ומכל מקום, אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה.
וכיוצא בדברים אלו כתב הרב אהרון ליכטנשטיין (דף קשר מס' 874):
אני נוטה לומר, שלא מסתבר שיהיה אסור לאדם לצאת לראות דבר שאין בארץ, נופים או תרבות, ואילו לעסוק בפרקמטיא – אפילו אם הוא עשיר כקרח – יהיה מותר. לכן נראה שטיול לצורך כזה יהיה מותר. אם הטיול מקדם מבחינה תורנית, ערכית, רוחנית ותרבותית – גם באופי של "מתיר", יהיה לזה לפחות הערך של סחורה.
עוד היתר כזה כתב גם הרב רבינוביץ (שיח נחום סימן צ):
מסקנה העולה: אם יש צורך לכך הרי מותר לצאת לחו"ל, ובתנאי שהנסיעה היא לזמן מוגבל. לפנים כל נסיעה למדינת הים היתה ממושכת, מתישה וארוכת זמן, וכמעט שלא ניתן היה לתכנן מתי לחזור. היום דבר זה מוגדר בכך שכבר קנה כרטיס לחזור. והנה שלום בית הוא גם כן צורך מצוה, ואם האשה חפצה בכך מאוד, נראה לפי עניות דעתי שראוי לעשות לה נחת רוח (מתייחס לשאלה שנשאלה שם) . ועוד, ניתן בעת השהות בחו"ל להתוודע שם ליהודים ולקרבם לתורה.
הרב דיכובסקי ("יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ" תחומין כ) מתיר לצאת לצורך נופש:
נראה שגם יציאה לנופש המושג על ידי שינוי אוויר ושינוי אווירה, גם היא בבחינת צורך, ומותרת. אם התירו חז"ל 'הרווחת נכסים' למי שיש לו נכסים וצה להרוויח עוד ועוד, למה לא נתיר גם הרווח הגוף שאינה פחותה מרווח של נכסים?…
במתח שבו חי אדם כיום, יש מקום להנחה שרבים הם הזקוקים ל"אוורור" פיזי ונפשי, שקשה למצוא אותו בארץ, ובפרט בתקופת הקיץ. למה יגע צורך זה, שהוא צורך חיוני, מהרווחת נכסים המתירה לצאת לחו"ל?
ועם זאת, מן הראוי לסיים גם בדבריו של הרב רוזן ("תרבות טיולי חו"ל", תחומין כ):
אי אפשר שלא לסיים את דברינו בתוכחה נמרצת כלפי תרבות טיולי חו"ל, המתגלגלת לתרבות חו"ל, לרעייה בשדות זרים ולשאיבת השקפות וארחות חיים מבני נכר, מזרח ומערב כאחת. אפי' לפי דברינו המחודשים שאין בטיול קצר ומאורגן מראש לפרטיו משום "איסור יציאה מהארץ" – פשיטא שלא "מידת חסידות" שנו כאן.
צא וראה כמה גזרות גזרו חז"ל כדי להרחיק ישראל מהעמים, משום חתנות ובנותיהם ומשום קירוב הדעת; ואילו טיולי חו"ל משתלבים במגמה הפוכה, המחוזקת ע"י אידאולוגיית 'הכפר הגלובאלי', תרבות תקשורת הלוויינים, ושאר תופעות ומגמות על-לאומיות…
באורח פרדוקסאלי ניתן לומר, שככל שטיולי חו"ל נעשים קלים וזמינים יותר, וככל שהם משווקים כאופנה המונית – קטן המימד ההלכתי לאיסור יציאה מצד 'החשבת חו"ל' ו'זלזול בארץ חפץ'.
[1] וכן כתב גם בפירושו לתורה (במדבר לג, נג ד"ה והורשתם את הארץ):
על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה.
[2] וכן עולה מדברי הרמב"ן בחידושים לגיטין (ב. ד"ה מאשקלון), וכן כתב גם בכפתור ופרח (פרק י).
[3] להרחבה בדיון:
הסוגיה בעבודה זרה –
הגמרא בעבודה זרה (יג.) אומרת:
תניא: הולכין ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם; ואם היה כהן – מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם; וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות. בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא בית הפרס דרבנן.
ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, אר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד – אינו מטמא.
רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד – יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל, אמר רבי יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה; ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.
מבואר בברייתא, שמותר לכהן להיטמא בטומאת ארץ העמים ובכל טומאה דרבנן אחרת, כדי לדון עם הגויים, 'מפני שהוא כמציל מידם'. וכן מבואר, שהוא רשאי להיטמא כדי ללמוד תורה במקום שליבו חפץ, וכדי לשאת אשה.
מלבד איסור הטומאה, הרי יש לכהן בעיה גם בעצם היציאה מהארץ, כמו לכל ישראל, ואם הותר לכהן, הרי שמצינו, אם כן, שלושה היתרים ליציאה מהארץ – כדי להציל מיד גויים, ללמוד תורה, ולשאת אשה.
בסוגיא בכתובות שהזכרנו לעיל (קיא.) מסופר:
ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, אמר ליה: מהו למיחת וליבמה? אמר ליה: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?
מן הגמרא נראה, שאסרו על היבם לצאת מן הארץ כדי ליבם את יבימתו. ויש לשאול – מה בין היבם ובין ההיתר של נשיאת אשה?
התוספות (בעבודה זרה שם, ד"ה ללמוד) כתבו ליישב קושיה זו:
ללמוד תורה ולישא אשה – פירוש ודעתו לחזור לארץ ישראל דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות: אחיו של זה נשא עובדת כוכבים ומת ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו לחוצה לארץ.
ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא והכי משמע פרק ד דמגילה.
אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי, וכל שכן לשאר מצות שהם חשובות.
ראשית, התוספות מגבילים את ההיתר: מותר לצאת מהארץ רק על מנת לחזור. לצאת שלא על מנת לחזור, אסור בכל מצב.
ושנית, התוספות מביאים מחלוקת האם ההיתר לצאת על מנת לחזור הוא רק בשלושת הדוגמאות האלו, שהן מצוות חשובות במיוחד (וכן דעת התוספות עצמם) או שאלו דוגמאות, וקל וחומר שיציאה לכל צורך מצווה יהיה מותר, וזו דעת השאילתות.
(הרב קוק (משפט כהן סימן קמז) כותב, שיתכן שהתוספות והשאילתות הבינו בצורה שונה את ההיתר לצאת לישא אשה. לדעת התוספות, ההיתר הוא רק כשאינו מוצא בארץ ישראל אשה ראויה. לכן, הם הבינו שהייחודיות של מצוות פו"ר היא שמתירה את היציאה לחו"ל. לעומת זאת, לפי השאילתות, מדובר באדם שמוצא אחרת בארץ, אלא אינה נאה בעיניו. ולכן, בעצם אין כאן מצווה כ"כ, שהרי היה יכול להתחתן גם בארץ. ולפי זה, אם הגמרא התירה יציאה מהארץ לשום פו"ר, קל וחומר שתותר יציאה לכל צורך מצווה אחר)
הסוגיה בקידושין –
הגמרא בקידושין (לא:) אומרת:
רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה ליה: בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל.
שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? אמר ליה: אסור. לקראת אמא, מהו? אמר ליה: איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר, אמר ליה: חס ושלום, דלמא מירתח רתח! אמר ליה:: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום. אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי.
רש"י: נתרצית לצאת – סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל. יחזירך לשלום – עד מקומך.
מהלך הסיפור לא ברור לחלוטין. רב אסי עלה מבבל לארץ ישראל כדי להתחמק ממצוות כיבוד הורים. הוא שמע שאמו הלכה אחריו לארץ ישראל, ושקל לצאת לקראתה. הוא בא אל רבי יוחנן ושאל אותו אם מותר לו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. בשלב ראשון ענה לו רבי יוחנן שאסור. וכאשר רב אסי שאל אם מותר לצאת לכבוד אמו, ענה לו רבי יוחנן, שאינו יודע.
לאחר מכן ברך רבי יוחנן את רב אסי. מכאן הסיק רבי אלעזר, שרבי יוחנן הסכים לכך שרב אסי יצא לקראת אמו.
רש"י מדגיש, שרב אסי התכוון לצאת שלא על מנת לחזור, ולמרות זאת, רבי יוחנן הסכים לכך. נמצא שלדעת רבי יוחנן, על פי הסבר רש"י, מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, לצורך כיבוד הורים.
לעומת זאת, מדברי התשב"ץ (חלק ג סימן רפח) נראה שהוא הבין שההיתר של כיבוד הורים נמצא באותה המסגרת של ההיתרים המופיעים בגמרא בעבודה זרה:
הדירה בארץ ישראל מצוה גדולה וכבר מנה אותה הרמב"ן ז"ל מכלל תרי"ג מצות ובספרי אמרו שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצות… ואין מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא ללמוד תורה אם אינו מוצא בארץ ישראל מי שילמדנו, או מפני כבוד אב ואם….
וכיוצא בדברים אלו כתב גם במנחת חינוך (מצווה ריב אות א).
שיטה אחרת היא שטת המהרי"ט (בחידושים לקידושין שם):
תימה, דמה איסור לצאת לקראת אמו? אפילו לקראת אחרים, כיוון שאינו יוצא להשתקע. דאף על גב דאמרינן בשלהי כתובות אסור לצאת מארץ ישראל… זהו לדור, אבל לסחורה או לעסק שיש לו שם, פשיטא דמותר. וכן הא דאמרינן בסוף פרק מי שאחזו, כי מפטרי רבנן מהדדי… מחמירים על עצמן היו לצאת ללא דבר. תדע, דהיכי נפקי הנך דאזלי אינהו ללוותן? אטו הני רבנן והני לאו רבנן? …
ורש"י פירש, שסבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל. ודבר תימה הוא שלא הבין דבריו, שהרי אמר ליה לקראת אמא, דמשמע שהיתה באה?!
ויש לומר דרב אסי כהן הוה… ולא מצי למיפק לחוץ לארץ דגזרי טומאה על ארץ העמים… ומבעי ליה אי משום כבוד אמא מותר כיון דטומאה דרבנן היא…
המהרי"ט מפריד בין הסוגיא במסכת עבודה זרה ובין הסוגיא במסכת כתובות. הסוגיא במסכת כתובות עוסקת באיסור היציאה מן הארץ. איסור זה, לדעת המהרי"ט פשוט אינו קיים במי שיוצא באופן זמני 'לסחורה או לעסק שיש לו שם'. לעומת זאת, הסוגיא במסכת עבודה זרה עוסקת באיסור טומאה של כהנים, והוא מותר רק לצורך מצווה.
לדעת המהרי"ט, הסיבה שהיה אסור ליבם לצאת לחוץ לארץ כדי ליבם היא, שהרי גם היבמה יכולה לבוא אליו. נמצא שגם המהרי"ט לא מתיר יציאה זמנית מהארץ סתם כך, אלא רק כאשר יש סיבה, אלא שהוא סובר שכל סיבה שהיא מהווה היתר ליציאה זמנית.
את שיטת רש"י ניתן להסביר בדרכם של התוספות, ולומר שהוא מודה להם, אלא שסובר שהיתר היציאה לצורך כיבוד הורים רחב יותר מאשר ההיתר של היציאה לצורך נשיאת אשה וכיו"ב.
שיטת הרמב"ם –
הרמב"ם התייחס לאיסור היציאה מהארץ בשני מקומות.
בהלכות אבל (פרק ג הלכה יד) כתב הרמב"ם:
מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל, לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות…
הרמב"ם כותב שלכהן מותר לצאת לכל צורך מצווה. הוא גם לא מזכיר שמדובר ביציאה זמנית.
המקור השני, והמפורט יותר הוא בהלכות מלכים (פרק ה):
הלכה ו: כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר… הלכה ז: ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים… בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור.
הלכה ט: אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.
פשטות לשונו של הרמב"ם היא, שהוא מתיר רק יציאה זמנית מהארץ, וגם אז, רק לצרכים מסויימים. שהרי כתב: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ". ואחרי כן הוסיף "אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן…". כלומר, יציאה על מנת להשתקע בחו"ל הותרה רק בנסיבות חמורות ביותר.
ואכן, הכסף משנה (הלכות מלכים) כתב, שהרמב"ם הולך בדרכם של התוספות, ומתיר רק יציאה זמנית, ועל פי ההיתרים המובאים במסכת עבודה זרה. בהלכות אבל הכסף משנה ציין גם כן לדברי הגמרא בעבודה זרה, ולא הצביע על הבדל בין הלכות אלו להלכות מלכים, ולכן נראה שהוא הבין, שהרמב"ם פוסק כשאילתות, שכל יציאה לצורך מצווה מותרת.
לעומת זאת, הרב ישראלי (ארץ חמדה שם) הבין, שהרמב"ם הולך בדרכו של המהרי"ט ומתיר כל יציאה זמנית מהארץ לצורך כלשהו, כמו סחורה. וכן כתב גם הרב קוק (משפט כהן סימן קמז), שהעיקר להלכה שיציאה על מנת לחזור מותרת.
את הרמב"ם בהלכות אבל יסביר הרב ישראלי, שמדובר על כהן. לכהן באמת הותר לצאת רק לצורך מצווה, וכשיש צורך שכזה, מותר לו בין יציאה לזמן ובין יציאה קבועה.
[4] ועיין באגרות משה אבן העזר חלק א סימן קב בפיסקה האחרונה, ובמאמרו של הרב דיכובסקי בתחומין כ "יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ", ובמאמרו של הרב רוזן שם 'תרבות טיולי חו"ל'.
[5] אמנם, רש"י לא הזכיר שהאיסור שאליו מתייחס רבי יהודה קשור לאיסור יציאה מהארץ. וגם הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ז הלכות יז – יח) לא הזכיר זאת. לדבריהם, מסתבר שרבי יהודה אומר, שאדם שיוצא למקום אחר, צריך לחשוב על השאלה היכן יתגלח לקראת יום טוב. והמחלוקת בין רבי יהודה לרבנן היא, האם כשיצא להרווחה היה צריך לחשוב על כך שאולי לא יוכל להתגלח לקראת יום טוב. ממילא, לשיטת רש"י והרמב"ם אי אפשר להשתמש בסוגיא הזו כמקור לשאלת היציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ.
[6] כיצד משתלבת סוגיא זו במחלוקת התוספות והמהרי"ט?
כאמור, גם המהרי"ט לא מתיר יציאה מהארץ סתם כך. צריך שיהיה צורך בעל חשיבות. ויציאה לשוט, לכולי עלמא אינה נחשבת צורך חשוב. לעומת זאת, יציאה לפרנסה, נחשבת צורך חשוב, ולכן היא מותרת.
והתוספות, ככל הנראה, פירשו את הסוגיה במועד קטן בדומה לשיטת רש"י והרמב"ם שהזכרתי בהערה 5, כך שאין לסוגיה זו קשר לשאלת איסור יציאה מהארץ.