שאלה

בגד הציצית שלי, וגם הציציות עצמן, נקרעו. אין לי מה לעשות איתם. מה צריך לעשות עם הבגד והציציות?

תשובה

כל זמן שהבגד והציצית ראויים לשימוש, אין לזרוק אותם כלל, ואם רוצים, ניתן להתיר מהם את חוטי הציצית.

כאשר הציצית כבר אינה ראויה לשימוש, מעיקר הדין, ניתן לזרוק לאשפה. הידור גדול יותר, לזרוק אותה בתוך שקית, והידור גדול עוד יותר, לגנוז אותה. לעניין זה, אין הבדל בין חוטי הציצית, ובין הבגד שבו הוטלה הציצית (בין טלית קטן ובין טלית גדול).

כל מקום גניזה, גם אם הוא חשוף לרוח ולגשם, ואינו ראוי לגניזת ספרי קודש, נחשב 'גניזה' עבור הציצית והבגדים.

בכל מקרה, אין לעשות שימוש בזיון בחוטי הציצית או בבגדים. כגון לנגב בהם זיעה וכדומה.

יש הידור להשתמש בחוטי הציצית למצווה אחרת, כגון לעשות מהם סימניה לספרים. אבל להניח את חוטי הציצית בתוך ספר סתם, כדי שישמרו – אסור. כי זה לא כבוד לספר קודש, שמשתמשים בו לאכסון דברים אחרים.

נימוקים

א. דין תשמישי מצווה שאין משתמשים בהם עוד למצווה

הגמרא במגילה (כו:) מביאה ברייתא:

תנו רבנן: תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן.

הטור (או"ח כא) מביא מבעל השאילתות, שהקשה על הברייתא הזו, ממה שאומרת הברייתא במסכת חולין (פז.) לגבי מצוות כיסוי הדם:

ושפך וכסה – במה ששפך – בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו.

ברור שהדם אינו יותר מאשר תשמיש מצווה, ובכל זאת, אין לנהוג בו דרך בזיון.

התירוץ של השאילתות הוא, שבזמן שהחפץ עדיין מיועד למצווה, אסור להשתמש בו דרך בזיון. אבל כאשר החפץ כבר לא מיועד למצווה, אז מותר לזורקו.

החילוק הזה של השאילתות מובא גם בר"ן בסוגיה במגילה (ח. מדפי הרי"ף), וכן הם דברי מהר"י אבוהב.

אמנם, הטור (או"ח, כא) עצמו סובר שכיסוי הדם אינו דומה לדין של תשמישי מצווה. בכיסוי הדם, הבעיה היא לא הביזוי של חפץ של מצווה, אלא שמעשה המצווה נעשה בדרך בזויה – הוא מכסה באמצעות הרגל.

הבית יוסף (שם) מקשה על הטור שהרי לגבי השימוש בנר חנוכה הגמרא בשבת (כב.) לומדת מהדין של כיסוי הדם ברגל, שאסור להנות מנרות חנוכה, משום ביזוי מצווה.

הב"ח כתב ליישב את קושיית הטור, שהטור לא התכוון להתיר להשתמש בציצית באופן מבוזה בזמן שעושה מצווה עם הציצית, דהיינו בזמן שלבוש בה, אלא כשהיא מונחת בקופסה. במקרה כזה, טוען הב"ח, זה שונה מההנאה מהנרות בזמן שהם דולקים.

על כל פנים, הבית יוסף עצמו דוחה את דברי הטור, וסובר שהעיקר כדעת השאילתות, שכל זמן שהציצית תלויה בבגד ומיועדת ללבישה, פשוט שאסור להשתמש בה בדרך בזיון[1], אבל אם הציצית כבר אינה מיועדת ללבישה יותר, מותר כבר לנהוג בה דרך בזיון, כולל לזרוק לאשפה ממש.

אמנם, הדרכי משה כתב בשם הכלבו (סימן לא) שאין זה "אורח ארעא" להשתמש בתשמישי מצווה לבזיון. ומקור דבריו בראב"ד שהובא בר"ן (שבת מח: מדפי הרי"ף ד"ה מגופת) שכתב, בהקשר של הלכות מוקצה, שכתב לגבי טליתות של מצוה, "שאדם בודל מהם ואינו רוצה לקנח עצמו בהן ולא ליחד אותם לתשמיש המגונה אלא שהוא זורקן והן כלין". מלשון הראב"ד בגירסה המובאת בר"ן נראה, שלא מדובר באיסור, אלא שדרך בני אדם לא להשתמש בהן לתשמיש מגונה שכזה, לקנח בהן. אבל מדברי השולחן ערוך נראה, שהיתה לו גירסה בראב"ד שאסור לאדם לקנח עצמו בטליתות של מצווה, וכן כתב גם הגר"א (אות ו), ועיין גם בכף החיים (אות ז).

עוד כתב הדרכי משה בשם מהרי"ל (הלכות ציצית אות ג), שהיה נוהג להשתמש בציצית כסימניות בספרים, מכח הסברא ש"הואיל ואיתעביד בהו מצוה חדא, יעשה בהו אחריתי". המעיין בדבריו יראה, שאין מדובר בקביעה מעיקר הדין, אלא כך נהגו.

להלכה, הרמ"א (סעיף א) העתיק את דברי הכלבו, וכתב גם שיש מחמירים לגנזן, והמחמיר ומדקדק במצוות, תבוא עליו ברכה.

דעת המחבר אינה ברורה לגמרי. בסעיף א כתב, שציציות שנפסקו, מותר לזרקן לאשפה. אבל בסעיף ב כתב שטליתות של מצווה שבלו, אסור לאדם לקנח עצמו בהן.

מדברי הט"ז (סק"ג) עולה, שיש הבדל בין ציצית סתם, ובין טלית. טלית, שמיועדת לשימוש בזמן התפילה בלבד, מיוחדת יותר לקדושה, ולכן יש בה חומרה יתירה. וכן היא דעת שו"ע הרב. אמנם, מדברי הלבוש נראה, שזריקה לאשפה אינה נחשבת ביזיון כמו לקנח עצמו בטלית, וכן עולה גם מדברי המשנ"ב (סק"ג)[2] וילקוט יוסף (סעיף א וסעיף ג)[3].

נמצא, שמי שרוצה לזרוק חוטי ציצית שניתקו מהטלית לאשפה, או טלית שהציציות ניתקו ממנה, בוודאי שיש לו על מה לסמוך. וטוב יותר, לזרוק אותם לאשפה בתוך שקית וכדומה (כך ראיתי בפסקי תשובות (ליד הע' 25) שכתב הרב שמואל אליהו, כאן). ויש הידור, לגנוז אותם[4].

וכך אנחנו נוהגים לעשות גם עם עצי סכך וכדומה, ששמים אותם ליד האשפה, למרות שברור שבסופו של תהליך הם יגיעו לאשפה[5].

ב. מה דין תשמישי מצווה שראויים לשימוש, אבל לא רוצים להשתמש בהם

כפי שהזכנו, החילוק של השאילות הוא בין תשמיש מצווה שעומד למצווה, ובין תשמיש מצווה שכבר אינו עומד למצווה.

מה הדין כאשר אדם קונה טלית חדשה, והטלית הישנה ראויה לשימוש, אבל הוא אינו מעוניין להשתמש בה יותר?

במשנ"ב (סק"ד) כתב ששופר ולולב נחשבים עומדים למצווה, אם מיועדים לשימוש בשנה הבאה, אף שתהיה עוד שנה לפני שישתמשו בהם שוב (ועיין בבאה"ל ד"ה אבל). אבל בנדון דידן, הוא אינו מתכוון להשתמש בטלית הישנה יותר בכלל.

פשטות לשון השולחן ערוך היא שכל זמן שהציצית מחוברת בבגד, הציצית נחשבת תשמישי מצווה. אבל אפשר לפסול את הציצית, ואז לזרוק אותה[6].

ג. גדר טלית קטן שבימינו

כפי שהזכרנו לעיל, לדעת הט"ז (סק"ג) הטליתות, שמיועדות לצרכי מצווה בלבד, חמורות מחוטי הציצית, ואסור להיכנס איתן לבית הכסא, משום שהן מיוחדות לדברי קדושה. בט"ז עצמו מבואר, שדין הטלית קטן כדין הציצית, וההיתר היחיד שהוא מוצא לכניסה לבית הכסא איתו, הוא שהטלית קטן מכוסה. אבל הפמ"ג כותב שאין נוהגים כן, וגם במשנ"ב (סקי"ד) מבואר, שטלית קטן אינה נחשבת 'מיועדת לקדושה' כי משתמשים בה כל היום, ולא רק בתפילה.

ד. הנחת חוטי הציצית בתוך ספרי קודש

כאמור לעיל, המהרי"ל היה משתמש בציציות כסימניות בספרי קודש, משום שכיוון שנעשתה בהם מצווה אחת, יעשה בהן מצווה אחריתי. כמה וכמה אחרונים כותבים, שזה רק בתנאי שצריך להשתמש בציצית כסימניה. אבל אם רוצים לגנוז את הציצית בתוך ספר קודש, לא רק שאין זה הידור, אלא אדרבה, אסור לעשות כן, כי זה שימוש בספרי קודש כדי לגנוז משהו (שו"ת משנה הלכות יא, כ; ילקוט יוסף אות ב ועוד).

*********************

---

[1] ואם עוד לא השתמשו בציצית עדיין בפועל למצווה, אף שתלו על מנת ללבוש, דינם כמו חוטים שנפסקו, כיוון שהזמנה לאו מילתא (משנ"ב סק"ב)

[2] וכך נראית גם דעת ערוך השולחן, שרק קינוח עצמו בציצית, או זריקה בבית הכסא, נחשבים תשמיש מגונה, אבל זריקה לאשפה מותרת, וכך גם הוא מיישב את הסתירה בדעת השולחן ערוך בין סעיף א לסעיף ב.

[3] בפשטות, מסתבר שהאבחנה בין השנים היא שקינוח נועד כדי לקחת לכלוך ממקום אחר, ולהעביר אותו אל הבגד, מה שאין כן בזריקת הבגד באשפה, שאין לזורק רצון מיוחד שהבגד יתלכלך.

[4] לעניין זה, פשוט שלמרות שהרבה מקומות גניזה בימינו אינם נחשבים גניזה באמת לכתבי הקודש, שהרי הם נמצאים סתם בערימות של ספרים וכדומה וחשופים לרוח ולגשם, אבל לגבי מושג הגניזה של ציצית, מסתבר שיש להקל, שהרי מן הדין אין בהם חובת גניזה כלל.

[5] ועיין בשבט הקהתי (ד, י) שתמה למה אין בכך משום הכשלת אוספי הזבל. ואולי אפשר לומר, שאוספי הזבל אינם יודעים שמדובר בסככים, ועבור מי שאינו יודע שיש כאן חפצי מצווה, אין צד איסור בכך שאינו נוהג בהם בכבוד.

[6] ואף שהשו"ע (או"ח טו, א) כתב שאין להתיר ציצית מבגד אם לא בשביל להטיל בבגד אחר, ראו במשנ"ב (סק"ג) שכתב שאם רוצה למכור את הטלית לגוי, או לעשות מהטלית בגד שלא יהיה לו ד' כנפות, מותר להסיר את הציציות. והוא הדין בנדון דידן, שרוצה להיפטר מהטלית הישנה.