מצוות קידוש נלמדת מן הציווי בעשרת הדברות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ".

בספר החינוך (מצווה לא) מסביר מהי מצוות הקידוש:

לדבר דברים ביום שבת בהכנסתו וכן ביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכר קדושה וגדולה.

מדברי ספר החינוך עולה, שהמוקד של מצוות הקידוש היא לספר דברי שבח על מעלתו של יום השבת. כך כותב גם הרמב"ם בהלכות שבת (פרק כט הלכה לא):

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש.

מדוע צריך לשבח את יום השבת? ספר החינוך ממשיך ומסביר את טעם המצווה:

משרשי מצוה זו, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכור גדולת היום, ונקבע בלבבינו אמונת חידוש העולם, כי ששת ימים עשה השם וגו'.

כלומר, מצוות הקידוש נועדה כדי שאנו נפנים יותר את טעמה של מצוות השבת – להאמין בבריאת העולם.

ישנן מצוות שהעשייה שלהן נועדה לבטא ערך או להזכיר לנו מאורע. הרבה מאוד מצוות הן "זכר ליציאת מצרים". אולם, מצוות הקידוש, יחד עם עוד מצוות כמו מצוות "והגדת לבנך" ועוד, לא מזכירות לנו במעשה את יציאת במצרים, אלא בדיבור ישיר. המסר העולה מכך הוא, שאף שהמעשה לבדו משמש תזכורת לאירוע, הרי שעשיית המעשה בצירוף דיבור על התכנים שלו, מחזקת את המשמעות וההשפעה של המעשה.

כיוון שונה במקצת עולה מדברי הרלב"ג (בפירושו לתורה בעשרת הדברות):

זכור את יום השבת לקדש אותו משאר הימים… ובזה ישלם קידוש יום השבת מבין שאר הימים. רוצה לומר, שנזכור ההבדל אשר בין יום השבת לשאר הימים, כדי שנזהר מעשיית מלאכה בו. והנה זאת הזכירה אשר בכניסתו קראו אותה רז"ל קידוש ואשר ביציאתו קראוה הבדלה וכל זה נכלל בתיבת 'קידוש' כי הקידוש הוא הִבָּדֵל דבר מדבר.

הרלב"ג מסביר, שמטרתה של מצוות הקידוש אינה לזכור את הסיבה למצוות השבת, אלא לעזור לנו להיזהר מעשיית מלאכה בשבת. יתכן שתיכנס שבת, ואדם לא יהיה מספיק מודע לכך. הדיבור על השבת מחזק את שימת הלב שלנו לעצם קיומה.

מסיבה זו, הרלב"ג אינו מדגיש שהקידוש קשור לשבח או הזכרת טעמי השבת, אלא רק ציון של עצם העובדה שהיום שבת.

במכילתא דרשב"י על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" מובאת הלכה נוספת הנלמדת ממנו:

לקדשו – במה אתה מקדשו? במאכל ובמשקה ובכסות נקיה: שלא תהא סעודתך של שבת כסעודת החול, ולא עטיפתך של שבת כעטיפתך בחול. ומנין שאפילו עני לא יהא מאכלו של שבת כמאכלו של חול ועשיר לא יהא מאכלו של שבת כמאכל החול? תלמוד לומר 'זכור את יום השבת לקדשו'.

נראה שהמכילתא הולך בדרכו של הרלב"ג. התורה מצווה אותנו להפוך את יום השבת ליום שונה. אין כאן הזכרת הטעם של השוני של יום השבת, כפי שדורשים הרמב"ם וספר החינוך, אלא פשוט הפיכת יום השבת ליום שונה.

דברי המכילתא מעלים גם אפשרות נוספת, שאותה מפתח בהרחבה הרב סולובייצ'יק (שיעורים לזכר אבא מארי ז"ל חלק ב עמ' קנו-קנז), והיא שמצוות הקידוש נועדה כדי להפוך את יום השבת ליום קדוש. חז"ל אומרים (פסחים קיז:) שקדושת הימים הטובים תלויה בישראל שמקדשים את הזמנים. לעומת זאת, קדושת השבת 'קביעא וקיימא' – היא אינה תלויה בכך שישראל יקדשו אותה.

אולם, מצוות הקידוש מבטאת את השותפות שלנו בקדושת השבת, למרות שהיא אינה צריכה אותנו כדי להיות קדושה. כך כותב הרב סולובייצ'יק:

תוכן המצוה איננו אמירת דברי שבח גרידא ליום השבת אלא חובה לקדש היום ממש, לרפדו בקדושת שבת הקשורה בפרשת מועדים, שכן אותה הקדושה חלה על ידי מעשה קידוש, כבמועדים וראשי חדשים.

וכך מתבארים גם דברי הגמרא (שבת קיט:):

אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו דאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

לפי זה, הקידוש עושה אותנו לשותפים במעשה בראשית, שפסגתו היא קדושת השבת.

אפשר גם לומר, שמצוות הקידוש בשבת נועדה כדי להפוך את יום השבת מיום שקדוש מצד עצמו בלבד, ליום שבפועל נוהגת בו קדושה. כך כותב הרמב"ן בפירושו לתורה על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו":

וטעם לקדשו – שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו… והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה'…

כלומר, מעשה הקידוש נועד להבטיח שלא נסתפק בכך שהיום קדוש מצד עצמו, אלא נתנהג בו באופן של קדושה – ביום הזה מחשבותינו ומעשינו ממוקדים יותר בעבודת ה' מאשר בשאר הימים.

אם כן, הרמב"ם וספר החינוך מדגישים את הקידוש כדרך לזכור את טעמי מצוות השבת, הרלב"ג מתאר את הקידוש כדרך לציין את העובדה שיום השבת הוא יום שונה משאר ימות השבוע, ובעצם להבטיח שאיסור המלאכה בשבת יישמר, והרמב"ן מעלה כיוון נוסף והוא שלא נסתפק בקדושה העצמית של יום השבת, אלא נקדש אותו בעצמנו, וננהג בו על פי קדושתו.