מצוות כיבוד הורים היא המצווה החמישית שבעשרת הדברות. מקובל לחלק את עשרת הדברות לשתי קבוצות, כך שה'לוח' הראשון עוסק בענייני בין אדם למקום, ואילו ה'לוח' השני עוסק במצוות שבין אדם לחברו.
באופן טבעי, היינו מצפים שמצוות כיבוד הורים תשתייך ללוח השני, שהרי היא עוסקת במערכת היחסים שבין בני אדם. אולם, בפועל, בהיותה המצווה החמישית, היא משתייכת ללוח הראשון.
כתוצאה מכך, ניתן לדבר על שני טעמים שונים למצוות כיבוד הורים – טעם הקשור לבין אדם לחברו, וטעם הקשור לבין אדם למקום.
כך מנמק ספר החינוך (מצווה לג) את מצוות כיבוד הורים:
משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני א-הים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.
וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא.
על פי ספר החינוך, עיקרה של מצוות כיבוד הורים היא בהכרת הטוב. בראש ובראשונה, הכרת הטוב כלפי ההורים, שהולידו את הילד וגידלו אותו. אולם, ספר החינוך מקפיד לציין, שלהכרת הטוב ישנו ערך נוסף, משום שהוא מוביל להכרת הטוב כלפי בורא עולם.
הרש"ר הירש (בפירושו לתורה, שמות כ, יב) הלך בדרך שונה:
יסודה של מסורת אינו אלא מסירתה הנאמנה לבנים מידי האבות וקבלתה ברצון בידי הבנים מידי האבות;. על כן לא נתקיימו לאורך ימים יסודות הבניין הגדול שיסד ה' בישראל- אלא על המשמעת העיונית והמעשית של בנים כלפי אבות ואמהות, ונמצאנו למדים כי כבוד אב ואם הוא התנאי היסודי לנצחיותה של האומה הישראלית. על ידי האב והאם נותן ה' לילד לא לבד את הוויתו הפיסית, אלא הם למעשה גם החוליה המקשרת את הילד אל העבר היהודי ויעשה אותו לבן ישראל ולבת ישראל. מידי ההורים מקבל הילד את מסורת התעודה הישראלית, המעוצבת בדעת, בהליכות ובדרכי חינוך, … מצות "כבד את – אביך ואת – אמך" דורשת מאתנו: לגלות בכל דרך שהיא ובכל התיחסותנו אל ההורים את הכרתנו העמוקה בדבר החשיבות הגדולה שה' נתן להורים כלפינו. מדרכי הכיבוד הוא, בראש וראשונה, לשמוע בקולם ללא תנאי ולמלא כל רצונם בזריזות, ובלבד שרצונם לא יהיה מנוגד לרצון ה' (עי' ויקרא יט, ג ופי' שם), שהרי על ההורים להיות דוברים ומתווכים לרצון ה', והרי זאת תעודתם וחשיבותם הגדולה. תעודה זו של ההורים היא יסוד מצות כיבוד אב ואם, ולא מידת החסדים, גדולה או קטנה, שגמלו לילדיהם.
הרש"ר הירש מסביר, שלהורים ישנו תפקיד חשוב מאוד בהעברת המסורת של יציאת מצרים, ומסורת האמונה בכללה. כיבוד ההורים נחוץ כדי להבטיח את העברת המסורת, משום שבלי שהבן יכבד את הוריו, הוא לא ישמע מהם את המסורת.
אפשר לומר, ששני הטעמים שייכים, ואולי יש לכל אחד מהם מקום מרכזי יותר, בשלבים שונים של החיים.
הגמרא בקידושין (לא:) אומרת:
ת"ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
בהמשך הסוגיא ישנה מחלוקת אמוראים, מי צריך לממן את כיבוד ההורים. ההלכה היא, שכיבוד הורים הוא רק 'משל אב'.
באיזה מובן כיבוד הורים צריך להיות 'משל אב'? וכי כשאנו מבקשים מילדינו להכין לנו כוס קפה מישהו יעלה על דעתו שאנו מבקשים מהם לממן את קניית הסוכר והחלב?
ברור שהגמרא מתייחסת למצב שבו הבן הוא כבר מבוגר, בעל רכוש. האב מבוגר עוד יותר, אבל כבר פחות עצמאי, ומתקשה לעשות דברים בכוחות עצמו. וזה מה שאומרת הגמרא, שהבן חייב להאכיל ולהשקות את האב המבוגר, וכן להלבישו ולכסותו, להכניסו ולהוציאו. האב הוא זה שאמור לממן את הטיפול בעצמו, אבל הטירחה מוטלת על הבן. זהו החלק של כיבוד הורים שאחוז מאוד בעולם של 'בין אדם לחברו'.
אולם, הרישא של הברייתא אינה קשורה ל'בין אדם לחברו'. מפני מה אסור לבן לעמוד או לשבת במקומו של אביו, ומפני מה אסור לו לסתור את דברי אביו? מצינו חיובים דומים רק ביחסו של תלמיד לרבו. אם כן, מסתבר שמטרת הציווים האלו היא כדי שיפנים הבן את רחשי הכבוד כלפי האב, ויתחנך על ידו.
אם כן, בצעירותו של אדם, כאשר אישיותו עוד מתעצבת, הפן העיקרי של כיבוד הורים הוא ה'בין אדם למקום' – הבן צריך לחוש רחשי כבוד כלפי הוריו, כדי לספוג מהם את המסורת. אך כאשר הבן גדול יותר, כעת הפן החינוכי פחות מרכזי, ועיקרה של מצוות כיבוד הורים הופך מתמקד בפן שבין אדם לחברו – בהכרת הטוב של הילדים כלפי הוריהם, שבאה לידי ביטוי בצורך לטרוח ברווחתם של ההורים.