במסגת המאמץ שלנו לברר באילו תחומים עוסקת התורה, ומה חורג כבר מהמונח 'תורה', נתחיל מדיון בשאלת תפקיד לימודי המדעים לדעת הרמב"ם. כפי שנראה, הדיון הזה אינו קשור ישירות לשאלה שלנו, אבל הוא יפתח כמה אפיקי מחשבה שנשתמש בהם גם בהמשך.
הגדרת המונח פרדס אצל הרמב"ם
בפרק א מהלכות יסודי התורה עוסק הרמב"ם בשאלה מה אנחנו יודעים על הקב"ה. ראשית, יש לדעת שהקב"ה קיים, שהוא אחד, שאין לו גוף וכן הלאה. לאחר מכן, הוא עובר, בפרק ב, לעסוק בשאר הנבראים. וזו לשונו בהלכה ג:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו נחלק לשלשה חלקים:
(א) מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות.
(ב) ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו, והם הגלגלים והכוכבים שבהן, ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות.
(ג) ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים, שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו
המשך הפרק עוסק בנבראים הנמצאים בקטגוריה השלישית, כלומר במלאכים. בסיום הפרק (הלכה יא) אומר הרמב"ם שהעניינים שהוא הסביר בשני הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה, הם הנקראים 'מעשה מרכבה', ולאחר מכן, הוא מסביר שאלו עניינים עמוקים, ואין ללמוד אותם סתם כך, אלא "צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו, ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן" (הלכה יב).
לאחר מכן, בפרק ג מתחיל הרמב"ם לדבר על הקטגוריה השניה שהוזכרה לעיל – הגלגלים, כשהגלגל ה'נמוך' ביותר מכולם הוא גלגל היסודות, שבו נמצאים ארבעת היסודות – אש, רוח, מים וארץ – בטהרתם. בפרק ד, הרמב"ם מסביר יותר על האופי של כל אחד מהיסודות, ועל כך שכל הנבראים תחת הרקיע, מורכבים מארבעת היסודות האלו.
לקראת סיום הפרק (הלכה י) מסביר הרמב"ם שהעניינים המתבארים בפרקים ג – ד הם הנקראים 'מעשה בראשית'. גם כאן מסביר הרמב"ם, שאין ללמוד אותם סתם כך, אלא "כך צוו החכמים הראשונים שאין דורשין בדברים האלו ברבים אלא לאדם אחד מודיעין דברים אלו ומלמדין אותן"[1].
אם כן, מעשה מרכבה זה העיסוק בידע שלנו על הקב"ה ועל המלאכים, והעיסוק בגלגלים ובגופים הנמצאים כאן בארץ, הוא מעשה בראשית. לדעת הרמב"ם, הידיעות על הקב"ה הן שתי מצוות עשה: (א) לידע שיש שם אלוה. (ב) שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה אחר זולתי ה'. (ג) ליחדו.
והידיעות על תכונותיו ועל הגלגלים קשורות גם לשתי מצוות נוספות – אהבת ה' ויראתו[2].
הרמב"ם חותם את ארבעת הפרקים האלו בדברים הבאים (פרק ד הלכה יג):
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס.
כלומר, השם הכולל את מעשה מרכבה ומעשה בראשית, הוא פרדס.
קיום מצוות תלמוד תורה בלימוד מדעי הטבע
בהלכות תלמוד תורה (פרק א) כותב הרמב"ם:
הלכה יא: וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא.
הלכה יב: כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה, והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן…
נמצא שלדעת הרמב"ם, לימוד מעשה בראשית הוא חלק ממצוות תלמוד תורה. ולאור זאת יש לשאול – האם מי שלומד את מדעי הטבע: פיסיקה, כימיה, בילוגיה לענפיהם, האם הוא מקיים מצוות תלמוד תורה?
אחת הבעיות בהבנה זו היא מה שכותב הר"ן (דרשות הר"ן דרוש א):
הנה הרמב"ם ז"ל אמר שמעשה בראשית היא חכמת הטבע. ויש בזה סתירות גדולות… ועוד אם הוא כן היה צריך לידע הגבול שנעמוד בו ולא נפרסמהו להמון. כי אין ספק דכל מה שהוא בענין הטבע וביאורו, אין ראוי שיהיה נסתר ונעלם, אבל ראוי שיתפרסם, שהרי ידוע שחכמת הרפואה וחכמת עבודת האדמה והמרעה נמשכות מחכמת הטבע, והנה אם כן היושבים בערי הפרזות דורשים תמיד במעשה בראשית ויודעים בו. וגם כן לא נוכל לומר שמעשה בראשית לא תהיה חכמת הטבע, שהרי מעשה בראשית נוסד כולו בעולם התחתון לא בעליון, כי זה יהיה מעשה מרכבה, ואם לא יהיה מעשה בראשית ידיעת טבעיו ועניניו אם לא אפוא מהו, וזהו אם כן דבר מחדש מבוכה וצריך ביאור.
כלומר, את מעשה בראשית אמרו חכמים שאין ללמוד אלא ביחיד. אבל את מרבית מדעי הטבע כולל חכמת הרפואה וחכמת עבודת האדמה והמרעה, כולם יודעים, ומלמדים אותם ברבים. כיצד עוברים כולם על האיסור ללמד מעשה בראשית ברבים? גם לא נראה שהדבר גורם בעיות אמוניות, כפי שנראה מדברי חז"ל.
הפתרון של הר"ן הוא להבדיל בין עיסוק במדעים המתארים את העולם, ובין העיסוק בתכליתם של הדברים (טלאולוגיה):
והתשובה בזה, כי אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו צד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם, אבל מצד מה שהידיעה נעלמת בו מצד המחקר, ולא תוודע אלא בשפע א-הי.
והוא שיש לכל הנמצאים שני פעלים, פעל נמשך אחר חומרם, ופעל נמשך מצד צורתם אשר הוא עצמותם. והפעלים הנמשכים מצד חומרם, יודעו מצד החקירה ומצד השגת מקריהם, אבל אשר מצד צורתם, אי אפשר שיודעו בשום פנים מצד החקירה, אלא מצד מה שהוציאו הנסיון לאור. וגם כי נדע פעליהם מצד הנסיון, לא נדע פעליהם כלל.
כי אנחנו נדע בפלפל שהוא מחמם, ונדע סיבת החימום להיות היסוד האשיי גובר עליו, מפני שזה נמשך אחר חומרו. אבל עם היות שנדע שהאדם צוחק, ושנדע שהאבן השואבת מושכת הברזל, נדע זה מצד שהוציאו הנסיון, אבל לא נדע סיבתו, מפני שהם נמשכים אחר הצורה, כי השער הזה סגור לכל דורש החכמה, במחקר אנושי לבד לא יפתח…
הרב ד"ר דרור פיקלסר (לתיחומו של 'מעשה בראשית' במדע המודרני, המעיין, גליון תשרי תשס"ח, כאן) הלך בדרכו של הר"ן, וכתב שכך היא גם דעת הרמב"ם. ולכן הוא מסיק:
נראה לי שכמו בתקופת הרמב"ם כך גם בימינו כלולים כל מדעי הטבע ב'מעשה בראשית', אולם הדבר תלוי בגישתו של הלומד או החוקר. אם אדם חוקר תחום פיסיקלי או ביולוגי על מנת להגיע להבנת תכלית הבריאה – נחשב שהוא עוסק ב'מעשה בראשית', הדברים נקראים 'דבר גדול' אל מול הוויות אביי ורבא (ע"פ דעת הרמב"ם) ויוצאים בהם ידי חובת לימוד תורה…
רוב המדענים בימינו אינם חוקרים את הטבע על מנת לתת תשובות על תכלית העולם אלא על מנת לתאר אותו באופן יותר מדוייק (דבר חשוב לעצמו כערך אנושי ותרבותי), ואותו לימוד אינו נכלל בגדר 'מעשה בראשית'.
את המשלים של זמן חז"ל, שתפקידם היה להסתיר את אמיתות הדברים מההמון, מחליפים היום המשוואות והביטויים המתמטיים, שלמעשה אין כל דרך לחקור ולברר את העולם המדע בלעדם. שפת המתמטיקה היא שפת המשלים המודרנית.
אם נרצה, יתכן שנכון יהיה לומר, שמעשה בראשית אינו עוסק בשאלה כיצד מתנהל הטבע, אלא בשאלה לָמָּה הקב"ה רוצה שכך יתנהל הטבע.
הכנה להבנת החכמה הא-הית
מבלי קשר לעיסוק בשאלה אם בלימוד מדעי הטבע מקיימים את מצוות תלמוד תורה, אין ספק שהרמב"ם ראה ערך בלימודי מדעים שונים, כאמצעי ללימוד התורה. נביא מקור אחד מיני מקורות רבים (מורה נבוכים ב, כט)[3]:
ולכן, הנכון להמנע מלבארם (-עניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה) כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים, ולא כפי שעושים הדרשנים והמפרשים המסכנים שהם מדמים כי ידיעת פירוש המלים היא חכמה, ורבוי הדברים ואריכותם היא לדעתם תוספת שלמות. אבל הבנתם בדעה נכונה אחרי ההשתלמות במדעים המוכחים וידיעת הסודות הנבואיים הרי הוא חובה.
כמובן, העמדה הזו אופיינית לרמב"ם, שראה ערך גדול מאוד בביסוס האמונה והוכחתה, ובהבנת דרכי הקב"ה באופן רציונלי, וממילא, המדעים השונים נדרשים עבור ביסוס זה.
סיכום
הרמב"ם ראה חשיבות גדולה בלימודי מדעים, כבסיס להוכחת האמונה והבנת הקב"ה. אבל חלק מהמובנים של לימודי המדעים אינם רק בסיס לעיסוק באמונה, אלא גם חלק מהתורה עצמה – ביאור מעשה בראשית.
האופן שבו לימודי מדעי הטבע הופכים ממדע סתם, למדע שהוא חלק מהתורה, טמון במעבר מעיסוק בתיאור העולם, לעיסוק בהבנת טבע העולם ותכליתו (טלאולוגיה). הבנת דרכי העולם באמצעות חוקים פיסיקליים, ביולוגיים או כימיים, שמתארים את אופן הפעולה, אינה תורה. אבל הבנת 'עומק' – למה החוקים האלו קיימים, למה העולם מתנהל באופן שבו הוא מתנהל, זה כבר כן תורה, לכל הפחות לדעת הרמב"ם.
*************************
[1] ועיין שם בהלכה יא, שמסביר מה ההבדל בגדרים בין האופן שבו מלמדים מעשה בראשית למעשה מרכבה.
[2] כפי שהוא כותב בפרק ב הלכה ב:
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?
בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-הים לא-ל חי., וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו.
ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
וכן הוא כותב גם לקראת סוף פרק ד (הלכה יב):
בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.
[3] וראה עוד באריכות במאמרו של הרב קאפח, לימודי חול במשנת הרמב"ם, תחומין ב עמ' 242 ואילך, שהביא מקורות רבים מדברי הרמב"ם בעניין.