כפי שהקדמנו במבוא, אנו מוצאים במסגרת התלמוד דוגמאות רבות לעיסוק של חז"ל במדעים בכלל, ובכלל זה, גם בתרופות. את הדיון במאמר זה נקדיש לשאלה, מדוע נושאי התרופות כלולים בדברי חז"ל.
אמינות התרופות של חז"ל
המפרשים לדורותיהם חשבו, שככלל, התרופות של חז"ל אינן יעילות עבור החולים, ואדרבה, כפי שכותב הים של שלמה (חולין ח, יב): "יש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד". אולם בטעם הדבר, אנחנו מוצאים שלוש אפשרויות.
המהרי"ל (ליקוטים שבסוף הספר אות מג) כתב:
אמר לנו מהר"י סג"ל: כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד אסור לנסות אותם משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרם. וכי לא יעלו בידם ילעגו וילגלגו על דברי חכמים. מלבד הא דאיתא במסכת שבת "מי שנתחב לו עצם בגרונו מביא מאותו המין, רוצה לומר מאותו מין עצם ויניח לו על קדקדו ויאמר הכי: חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד" והלחש הזה בדוק ומנוסה הוא, לכן אותו לבד התירו ולא שום אחד יותר.
המהרי"ל מניח, שאנחנו לא מבינים את ה'מתכונים' המדוייקים של התרופות של חז"ל, ולכן אין להשתמש בהם. גם כי הם לא יעילים, אבל יתירה מכך, כי אם אדם ישתמש במתכון וימצא אותו בלתי יעיל, הוא יבוא להלעיג על דברי חכמים.
גישה שניה, נפוצה יותר, מניחה שרפואות חז"ל אינן מתאימות לזמננו. הכסף משנה (דעות ד, יח) כותב:
שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות. כדאשכחן שאמרו (מועד קטן יא.) שרפואת הדג לשתות עליו מים, ובשאר ארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים.
כלומר, הרפואות שבגמרא מתאימות דווקא לאזור בבל, שבו הן נכתבו. בדומה לכך, התוספות (מועד קטן יא. ד"ה כוורא) כותבים שאולי נשתנו הטבעים בין ימי חז"ל לימינו. וכך כותב גם המהרש"ל בים של שלמה (חולין ח, יב):
אף על פי שיש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד, כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים, ולא ידעו שיש שינוי במקומות, וכל שכן בזמנים, שהדורות פוחתים והולכים, ואם הראשונים כענקים, אנו כיתושין.
גישה שלישית, עולה מדבריו של רב שרירא גאון (אוצר הגאונים גיטין סח:):
ודשאלתון למכתב לכון הני אסואתא דמי שאחזו קורדייקוס… היאך קיבלוהו ופירושו בלשון הגרים.
צריכין אנן למימר לכון, דרבנן לאו אסותא אינון, ומילין בעלמא דחזונין בזמניהן וכחד חד קצירא אמרונין, ולאו דברי מצוה אינון, הלכך לא תסמכון על אלין אסותא, וליכא דעביד מינהודן מדעם, אלא בתר דמבדיק וידע בודאי מחמת רופאים בקיאים, דהייא מילתא לא מעיקא לה, וליכא דליתי נפשיה לידי סכנה.
ובתרגום:
וביחס לבקשתכם שנכתוב לכם את התרופות המובאות בפרק 'מי שאחזו קורדייקוס'… מה בדיוק התרופות ופירושו בלשונכם:
צריכים אנו לומר לכם, שחכמים לא היו רופאים, ודברים בעלמא שראו בזמנם, אמרום, ואין אלה דברי מצוה. לכן לא תסמכו על רפואות אלה, ואיש אל יעשה מהם דבר, אלא לאחר שיבדוק ויודע בוודאי על ידי רופאים בקיאים, שאותו הדבר אינו מביא צער ואינו מביא לידי סכנה…
דעת הרב שרירא גאון היא, שהרפואות שבתלמוד אינן בעלות תוקף מיוחד, ואדרבה, אם המדע והרפואה בני זמננו אומרים שהידע הרפואי של חז"ל מוטעה, הרי שאין לסמוך על זה של חז"ל. עמדתו של רב שרירא גאון אינה ייחודית. היא מאפיינת את דעתו של הרמב"ם ביחס לידע המדעי של חז"ל[1], ובעקבותיהם עוד מקורות נוספים[2].
כאמור, רוב ככל המפרשים הבינו, שאין להסתמך בפועל על התרופות שמתוארות בדברי חז"ל, אבל הנימוקים מתחלקים לשלוש קבוצות:
לדעת המהרי"ל, זה משום שאיננו יודעים להבין במדוייק את דברי חז"ל בתחומים אלו.
לדעת המהרש"ל וסיעתו, זה משום שדברי חז"ל מתאימים רק למקומם (-בבל), וגם לשעתם (-נשתנו הטבעים).
ולדעת רב שרירא גאון, הרמב"ם ועוד רבים, זה משום שדברי חז"ל בעניינים אלו אינם נכונים. הם משקפים את הידע המדעי בן זמנם, שהשתנה מאז.
למה חז"ל כתבו על תרופות בתלמוד
אחרי שסקרנו את הגישות השונות ביחס לאמיתות של התרופות של חז"ל, אפשר לדון בשאלה, למה חז"ל טרחו לכתוב על ענייני תרופות בתלמוד.
לדעתו של רב שרירא גאון, ברור שאכן אין לחז"ל שום מעמד מיוחד בתחומי המדעים. זה נובע, ככל הנראה, מכך שהמדעים אינם חלק מהתורה. התורה אינה אומרת לנו שום ידע מדעי, ומה שחכמים מביאים בתלמוד מתחומים אלו, הוא את הידע של בני דורם, וממילא, הוא אינו בעל סמכות מיוחדת.
לעומת זאת, לעתם של המהרי"ל ושל המהרש"ל וסיעתם יש להתייחס לידע של חז"ל ביתר אמון. האם זה משום שזו לא רק עמדה מדעית, אלא גם עמדה תורנית? אולי זה רק מתוך כבוד לחכמתם של חז"ל? קשה לומר.
אם נניח שדברי חז"ל ביחס לתרופות משקפים לא רק משהו מדעי, אלא גם משהו תורני, הרי שאפשר להבין למה חז"ל מכניסים את הדברים לתוך התלמוד. אולם לדרכו של רב שרירא גאון – למה התרופות מופיעות בתלמוד?
אפשרות אחת, נראית מדבריו של המרש"א (חידושי אגדות גיטין סח:). המהרש"א שואל גם כן, מדוע הרפואות מוזכרות בתלמוד, אבל הוא מקשה בעיקר מכך שבגמרא בברכות מבואר שחכמים שיבחו את חזקיהו המלך על כך שגנז את ספר הרפואות, כי כשיש ספר רפואות, אנשים משתמשים בו במקום לבקש רחמים מהקב"ה. ועל כך עונה המהרש"א:
ויש ליישב דודאי ניתן רשות לרפאות ולידע רפואות כל חלאים אלא שאין ראוי לגלות כולם לכל אדם משום אינשי דלא מעלי שלא יבטחו בה' אלא ברפואתם. והשתא מהאי טעמא שהותר להם לכתוב התלמוד גופיה, דהא דברים שבעל פה אסור לכותבן, אבל משום שנתרבה השכחה בדורות האחרונים הותר להם לכתוב משום עת לעשות לה' וגו', מהאי טעמא הותרו להם לכתוב הרפואות ולגלותן לרבים, כיון שאי אפשר לזוכרם בעל פה, ופן ישתכחו מכל אדם.
תשובתו של המהרש"א היא, שמדובר באילוץ. אם לא היו כותבים את הרפואות, הן היו נשכחות, ויש בהן גם תועלת. אלא שהמהרש"א אינו מסיים בכך את התשובה, ומוסיף:
ומתוך זה תראה שאין התלמוד חסר מכל החכמות כי לכל חולי תמצא בו רפואה שלימה ואמתית למבינים לשונם ואל יאמר המלעיג על חכמי התלמוד שהיו חסרים מחכמת הרפואה
כלומר, חז"ל הכניסו בכוונה חכמות לתוך התלמוד, אף שאינן חלק מהתורה משום שבתלמוד צריכה להשתקף החכמה כולה. אלא שלא ברור לחלוטין מדברי המהרש"א האם זה מסיבה עצמית כלשהי, אוא רק 'כדי שלא נבוש מפני המלעיגים'.
כיוון פתרון נוסף לשאלת נוכחות התרופות בתלמוד טמון, אולי, בסוגיה במסכת שבת (פב.):
אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה?
אמר ליה: מאי איזיל לגביה? דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא. אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי. דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה.
אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן, זיל לגביה.
רב חסדא היה מלמד את רבה בר רב הונא עצות רפואיות. כיצד לנהוג בבית הכסא, כדי לא להגיע לכלל סכנה.
רבה בר רב הונא העדיף להתרכז בדברי תורה ממש, ולא ב'מילי דעלמא' כפי שהוא מכנה את מה שלמד מרב חסדא. אבל אביו, רב הונא, אומר לו שלשמוע 'חיי דברייתא', כלומר ענייני רפואה זה דבר גדול וחשוב.
יתכן שסיפור זה הוא שהיווה בסיס לאריכות דבריו של הרמב"ם בפרק ד מהלכות דעות. הרמב"ם פותח את הפרק בדברים הבאים:
הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים, ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהא נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד…
המשך הפרק עוסק כולו בעצות להתנהלות בריאה, המבוססות גם על המדע הרפואי בן זמנו של הרמב"ם, וגם על דברי חז"ל. אם כן, הרפואות נמצאות בתלמוד, כחלק מהצורך בגוף בריא לעבודת ה'.
גישה אחרת, היא דרכו של הרמח"ל במאמר שלו העוסק באגדות שבתלמוד. ראשית, הרמח"ל מסביר, שהתחום האגדי בחז"ל מתחלק לשני סוגים. חלק ממאמרי חז"ל עוסק בביאור כתבי הקודש, כלומר, פרשנות לתנ"ך. החלק השני מנותק מכתבי הקודש, והוא מהווה פשוט "עיקרים מעיקרי החכמה, מוסרית או א-הית".
לאחר מכן, הרמח"ל מסביר, שכיוון שמדובר בענייני חכמה עמוקים, שאינם מיועדים לכל אחד, חכמים לא כתבו את הדברים באופן פשוט, אלא הסתירו אותם. ואחת מדרכי ההסתרה, היא בתוך ידע מדעי:
עוד צריך שתדע, שדברים רבים מעיקרי הסודות ירמזום חכמינו, זכרונם לברכה, בענינים מן הטבע או התכונות, וישתמשו מן הלימודים שהיו מלמדים בדורות ההם אנשי החכמה הטבעית והתכונה. ואמנם אין העיקר להם הענין ההוא הטבעי או התכוניי, אלא הסוד שרצו לרמוז בזה, ועל כן לא יוסיף ולא יגרע על אמיתת הענין הנרמז היות הלבוש המשליי ההוא אשר הלבישוהו אמיתי או לא, כי הכוונה היתה להלביש הסוד ההוא במה שהיה מפורסם בדורות ההם בין החכמים, ואותו הענין עצמו היה יכול להתלבש בלבוש אחר כפי המפורסם בדורות אחרים, וכך היה מלביש אותו בעל אותו המאמר עצמו, אילו היה אומר אותו בדורות ההם.
לפי דרכו של הרמח"ל, חז"ל לא באמת התעניינו בתרופות. כל העיסוק בתרופות הוא כלי לעסוק ברמז בסודות של חכמה מוסרית או א-הית. בדורות אחרים, יתכן שהיו משתמשים בכלי אחר.
מיד לאחר מכן, הרמח"ל מצביע על כך שחז"ל האמינו בקשר בין העולם הפיסי לעולם הרוחני:
ועל כל אלה צריך שתדע, שחכמינו, זכרונם לברכה, לשיטתם הולכים, שהדברים הגשמיים מתנהגים ומתפעלים מכחות רוחניים למיניהם, דהיינו המלאכים השדים והמזיקים, וכל דברי העולם השפל מתנועעים בהשפעת העליונים, וכן הדברים הגשמיים עושים רושם ברוחניים. ומי שלא יכיר הדרך הזה, אי אפשר לו מעולם לעמוד על דעתם, זכרונם לברכה, כלל ועיקר.
הקביעה שחוקי הפיסיקה משתלבים עם העולם הרוחני פותחת בפנינו דרך נוספת להתבוננות על משמעותן של הרפואות, משום שלמעשים הגשמיים יש 'רושם' רוחני, ולכן ההפרדה בין עיסוק בטבע לעיסוק ברוח, בעצם אינה חדה, ואולי גם אינה קיימת.
סיכום
הראנו קשת של דעות בשאלה, עד כמה לסמוך על דברי חכמים ביחס לתרופות. אנו מוצאים לא מעט מפרשים, החל מתקופת הגאונים, שכתבו שהרפואות שבתלמוד הם פשוט שיקוף של המדע בן זמנו, ואין להם אמינות מיוחדת. אבל יש גם דעות, כדעתם של הכסף משנה, המהרי"ל והים של שלמה, שנותנות יותר משקל לדברי חז"ל בעניין הרפואות, ורק אומרות שבימינו נשתנו הטבעים, או שאין אנו מבינים בדיוק את הרפואות של חז"ל.
ברור שמי שאינו מייחס לדעתם של חז"ל בענייני רפואות שום מעמד מיוחד, לא רואה בדבריהם בעניין הרפואות 'תורה'. הנושאים האלו שייכים לתחום המדע, שהוא נפרד מתחום התורה. יתכן שהרפואות חשובות כדי שגופנו יהיה כשיר לעבודת ה', ויתכן שטוב להראות שחז"ל היו בקיאים גם במדע בן זמנם, ולא רק בתורה. אבל אין כאן ידע ששייך לתורה.
אולם, מי שנותן יותר משקל לדבריהם של חז"ל, אפשר להרהר בשאלה למה. אולי, סתם מתוך אמון בדברי חז"ל יותר מאשר בדברי המדענים בני זמנו, ואולי משום שהוא ייחס לדברים של חז"ל ערך הנובע מסמכותם בענייני התורה. את קו המחשבה הזה הראינו בדברי הרמח"ל, שאומר שחז"ל הלבישו סודות חשובים יותר בתוך ענייני מדע, שהם פשוט המשל לעניין.
גם לאור דרכו של הרמח"ל, ניתן לחשוב על שני מסלולים.
יתכן, שחז"ל לא ראו חשיבות ברפואות כשלעצמן. הן פשוט הכלי שהיה זמין להם כדי להסתיר את הסודות שבחרו להסתיר בדרך זו. במובן זה, אין צורך לומר שסודות התורה קשורים לעולם הטבע. השימוש בעולם הטבע הוא רק כלי, ואינו בעל תוכן בפני עצמו.
אבל אפשר לומר, שהטבע מחובר באופן מהותי לעולם הרוח. במובן הזה, הבנת הטבע, ובמיוחד הבנת הקשר שלו עם עולם הרוח, היא כנראה אכן תורה.
************************
[1] ראו דבריו במורה נבוכים (ג, יד) ביחס למדעי התכונה (-אסטרונומיה):
ממה שצריך גם כן שיתבונן בו האדם עד שידע מעלת נפשו ולא יטעה, הוא מה שהתבאר משיעור הגלגלים והכוכבים ושיעור הרחקים אשר בינינו ובינם…
ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו (-חז"ל) מענין התכונה למה שהענין נמצא, כי החכמות הלמודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות בענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם, ולא מפני זה אומר בדברים שאמצא להם שהם מסכימים לאמת שהם בלתי אמתיות או נפלו במקרה, אבל כל מה שאפשר לפרש דברי האדם עד שיסכים למציאות אשר התבאר מציאותו במופת, הוא יותר ראוי באדם המעולה המודה על האמת לעשותו