שאלה

מי שעולה להר הבית – מתי בדיוק מברכים על הטבילה?

תשובה

למנהג הספרדים, יש לברך לפני הטבילה. למנהג האשכנזים, לאחר הטבילה. ויש שנוהגים לטבול פעמים, ולברך בין שתי הטבילות.

ניתן לברך כשעטופים במגבת כך שיש חציצה בין הלב ובין הערוה, או לעמוד בתוך המים כשהערוה בתוך המים, והלב בחוץ, כדי שהמים יחצצו בין הלב לערווה, או שיחבק עצמו בידיו, מתחת לחזה.

נימוקים

א. זמן הברכה

בגמרא בפסחים (ז:) אומרת הברייתא, שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן. אבל רב חסדא אומר, שבטבילה אין הדין כן, אלא מברך לאחר הטבילה.

הראשונים נחלקו בשאלה, על איזו טבילה דיבר רב חסדא.

הרי"ף (ד.) מפרש, שרק ביחס לטבילת הגר נאמרו דברי רב חסדא, ומשום שקודם הטבילה הוא אינו יהודי, ואינו יכול לברך. אבל בשאר חייבי טבילות, כיוון שהם יכולים לברך לפני הטבילה, כך הם צריכים לעשות. וכן היא גם דעת הרמב"ם (ברכות יא, ז).

לעומת זאת, רש"י (בסוגיה שם ד"ה דאכתי) כותב, שגם בעל קרי צריך לטבול קודם שיברך, שהרי עזרא תיקן טבילה לבעלי קרי, וממילא תקנו כבר לכל חייבי הטבילות לברך לאחר הטבילה, וכן כתב הטור (יורה דעה ר) בשם הבה"ג.

גם בתוספות (ד"ה על הטבילה) כתב ר"י שמנהג הנשים הוא לברך אחר הטבילה, והצדיק את המנהג בדומה לשיטת רש"י. הבית יוסף (יורה דעה ר) מבין, שלדעת הר"י עיקר הדין כדעת הרי"ף והרמב"ם, והוא רק בא להצדיק את המנהג של הנשים, אבל אילו היו באים לשאול את הר"י מה לעשות, היה מורה כדעת הרי"ף והרמב"ם, ותמה על הטור, שנראה מדבריו שהבין שהר"י סובר כדעת רש"י.

למעשה, בשולחן ערוך (שם) פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם, שיש לברך לפני הטבילה, ואילו הרמ"א כתב שהנהג שמברכים לאחר הטבילה, בעודה עומדת בתוך המים.

בבאר היטב הביא בשם השל"ה מנהג אנשי מעשה, שטובלים פעמים, ומברכים בין הטבילה הראשונה לשניה.

ב. אופן הברכה כשמברכת בעודה במים

הטור (שם) כותב בשם הראב"ד שלכתחילה תברך קודם הטבילה, קודם שתפשוט את חלוקה. ואם לא בירכה עד שפשטה את בגדיה, תברך לאחר שנכנסה למים. במקרה כזה, הפוסקים דנים בשאלה, באיזה אופן בדיוק מותר לברך, שהלא האשה אינה לבושה, ויש שתי שאלות הלכתיות – ראשית, האם מותר לברך באופן כזה, משום שאולי נחשב שערוותו מגולה. ושנית, מצד ש'ליבה רואה את הערווה'.

הט"ז (סק"ג) והש"ך (סק"א) מביאים ראיה שאין בעיה של ברכה בערווה מגולה, כשהערווה מכוסה במים, אפילו הם צלולים. הגמרא בברכות (כה:) אומרת:

תנו רבנן: מים צלולין – ישב בהן עד צוארו וקורא; ויש אומרים: עוכרן ברגלו, ותנא קמא – והרי לבו רואה את הערוה! – קסבר: לבו רואה את הערוה – מותר.

נחלקו התנאים אם יש בעיה של 'לבו רואה את הערווה', כאשר המים צלולים. ולעיל הגמרא אומרת, שאם המים עכורים, אין בעיה של ליבו רואה את הערווה. אולם, לכל הדעות אין בעיה כשהמים צלולים מצד האיסור לברך כשערוותו מגולה.

ביחס לשאלה של 'לבה רואה את הערווה' נחלקו הראשונים אם גם באשה אומרים שאסור שיהיה לבה רואה את הערווה. לדעת הראב"ד (בטור שם) יש איסור כזה, ולכן צריכה לעכור את המים ברגליה, מה שלא אפשרי במקוואות בימינו, או לחבק את עצמה בידיה (ראו שו"ע או"ח עד, ג, ומקורו ברבנו יונה בשם רבני צרפת). אפשרות נוספת היא, לעמוד במים כשהם מגיעים מתחת ללבה, כך שהלב מחוץ למים והערווה בתוך המים (משנ"ב שם סק"ז, ומקורו בדרכי משה שם אות א).

ולדעת הארחות חיים בנשים אין בכלל דין של לבה רואה את הערווה, ובכל מקרה, אין בעיה, וכך פסק השו"ע (או"ח עד, ד).

נמצא, שלגבי גברים בוודאי צריכים שיחצצו בין הלב לערווה, ולכן יעמדו במים כך שערוותם במים והחזה בחוץ, או שיחבקו את עצמם בידיהם ויברכו. כמובן, יש לחבוש כיפה בזמן הברכה.

ג. ברכה בחדר הטבילה

שאלה נוספת שיש לדון בה, מבחינת הברכה על הטבילה, היא השאלה האם ניתן לברך במקווה.

בברייתא במסכת שבת (י.) נאמר:

הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדין לבושין – יש שם מקרא ותפלה, ואין צריך לומר שאילת שלום, ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ.
מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושין – יש שם שאילת שלום, ואין שם מקרא ותפלה, ואינו חולץ תפילין, ואינו מניח לכתחלה.
מקום שבני אדם עומדין ערומים – אין שם שאילת שלום, ואין צריך לומר מקרא ותפלה, וחולץ תפילין ואין צריך לומר שאינו מניחן.

מבואר בברייתא, שבחדר האמצעי, שבו בני אדם עומדים ערובים ולבושין, וכן בחדר הפנימי, אסור ללמוד תורה, וגם אסור להתפלל ולברך. ורק באמצעי התירו, למי שנמצא כבר עם התפילין, שאינו צריך לחלצם.

וכתב הכסף משנה (קריאת שמע ג, ג) בשם רבנו מנוח:

וכתב הרב רבנו מנוח: ואיכא דאמרי, דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים, הוא הדין להני מקואות שטובלות בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו.
ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהן צוננין ליכא זוהמא ומותר.
וצריך עיון, דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ"ל.

הרי שרבנו מנוח הסתפק, אם דין המקווה כדין בית מרחץ, וטעמו שאולי בית המרחץ חמור יותר, משום שמשתמשים בו בחמין, ולכן יש בו יותר 'זוהמא' מאשר בבית הטבילה.

הט"ז (או"ח פד, סק"ב) רצה להוכיח כדברי רבנו מנוח, משום שלדעת הרא"ש יש לברך לפני הטבילה, ואם כן, רואים שבית הטבילה מותר בברכה. וכתב שאולי זה דין מיוחד ביחס לברכת הטבילה:

ונראה לי, דהך בית הטבילה יש לו ממש דין בית האמצעי של המרחץ… ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה. רק ברכת הטבילה היא הכרחית שם שהיא שייכת לטבילה הוה ליה כמו אמצעי של מרחץ דאין חולצין התפילין אם הניחן כבר.

מדברי הט"ז נראה, שהוא לא קיבל את החידוש של רבנו מנוח, שבית הטבילה שונה מבית המרחץ. לעומת זאת, בעטרת זקנים ובעטרת צבי נקטו בפשיטות להקל במקוואות[1].

המגן אברהם (מה, סק"ב) מעלה סברא נוספת, שבבית הטבילה (בשונה מבית המרחץ), כשאין שם אדם, מותר לברך. ודעת האליה רבה שגם בבית המרחץ גופא, בבית האמצעי, מותר לברך כשאין שם אדם, שהרי אין שם הרבה הבל וזוהמה.

עוד קולא של הט"ז היא, שבתוך המים עצמם אפשר לברך. במאמר מרדכי ביאר סברתו, שבתוך המים אין הבל, ואזור בור הטבילה עצמו נחשב כמקום בפני עצמו, ושם הרי אין עומדים ערומים, שהרי הערווה מכוסה במים.

במשנ"ב (סק"ד) נקט לקולא בעקבות המגן אברהם, שבבית טבילה יש פחות זוהמה, ומותר לברך בו כשאין שם אדם אחר שאינו לבוש. וכתב שגם במקווה שיש בו מים חמים, כמו במקוואות שלנו היום, אין כל כך זוהמה.

ואמנם, ביביע אומר (ב, יו"ד יד) נקט שמקוואות שלנו שהם חמים, נחשבים כמקום זוהמה, ולכן פסק שנשים יברכו בחדר שלפני אזור הטבילה, שבו ממילא כל מי שנמצאת לבושה בחלוק. לדעתו, גם למנהג האשכנזים, כיוון שאין אפשרות לברך מיד לאחר הטבילה, אלא רק לאחר שיוצאים ומתלבשים, נמצא שיש לברך לפני הטבילה, כמנהג הספרדים.

אבל המנהג האשכנזי הרווח אינו כן[2], אלא לברך בתוך המקווה עצמו. כך כותב הרב אליהו בדרכי טהרה (תחילת פרק יח[3]), וכן כתב בשיעורי שבט הלוי (סימן ר אות ח), וסברתו, שבמקוואות שבימינו, גם אם הם חמים, הם בוודאי פחות מלוכלכים מאשר מקוואות צוננים שהיו בימי קדם[4].

*************

---

[1] וכן מבואר להדיא ברשב"א (ז, תיח):

ומה שנהגו להטביל כלים ולברך בבית הטבילה ואף על גב דבבית המרחץ אסור לומר שלום משום דכיון שהן מים צוננים אין שם זוהמא מה שאין כן במרחץ של מים חמים.

[2] כפי שמעיד הרב קנוהל (איש ואשה עמ' 131), וגם בפניני הלכה (טהרת המשפחה ה, ו) כתב שכך מנהג כל יוצאות אשכנז וחלק נכבד מיוצאות ספרד.

[3] וראה שם, שאינו מבדיל בין אשכנזיות לספרדיות בעניין זה.

[4] כך היא גם מסקנתו של הרב עזריה אריאל, בתשובה באתר ישיבה, כאן.