מצוות תוכחה מתוארת בפרק יט של ספר ויקרא:

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ…לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר… לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל… לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה':

האם מצוות תוכחה היא מצווה שבין אדם לחברו או מצווה שבין אדם למקום?

מן ההקשר בפסוקים, נראה שזו מצווה שבין אדם לחברו. כלומר, אדם רואה שחברו עומד לעבור עבירה. כשם שאם היה רואה שחברו עומד לעשות עיסקה לא טובה, או לעשות משהו מסוכן הוא צריך לדאוג לחברו ולמנוע ממנו לעשות דבר לא נכון, כך גם בהקשר דתי. שכן, לעשות עברה חמור לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר להסתכן.

כך כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה רה):

והמצוה הר"ה היא שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו אני לא אחטא ואם יחטא זולתי מה לי, דינו עם א-היו. זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה.

אפשרות שניה עולה מדברי המדרש בויקרא רבה (פרשה ד):

תני חזקיה: "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז). נמשלו ישראל בשה, מה שה אחד מאיבריה לוקה כל איבריה מרגישין, אף ישראל כך, האיש אחד יחטא וגו´ (במדבר טז, כב). תני ר´ שמעון בן יוחי משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חביריו למה את עושה כן, אמר להן מה איכפת לכם? לא תחתי אני קודח. אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה.

על פי המדרש, המניע בתוכחה הוא לא הדאגה לאחר, אלא המחוייבות ההדדית של כל עם ישראל לקיום רצון ה' בעולם. התורה מטילה חובת 'ערבות' על כל יהודי, למנוע מיהודי אחר לעבור עבירות. אם מישהו אחר עובר עבירה, כל העם אחראי לכך.

 

הגמרא ביבמות (סה:) אומרת:

אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.

האם מצוות תוכחה אינה קיימת בכלל כאשר מי שמוכיחים אותו לא ישמע?

הגמרא בשבת (נה.) אומרת, שהמלאך היה אמור לסמן את הצדיקים שהיו בירושלים ערב חורבן בית המקדש הראשון כדי שלא יענשו. בעקבות כך מתארת הגמרא 'ויכוח' בין הקב"ה למידת הדין:

אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה.
אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים.
אמרה לפניו רבונו של עולם היה בידם למחות ולא מיחו.
אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם.
אמרה לפניו: רבונו של עולם אם לפניך גלוי להם מי גלוי?
והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית תני רב יוסף אל תקרי מקדשי אלא מקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.

בסופו של דבר, הקב"ה אומר לגבריאל להעניש גם את הצדיקים. מדוע?

התוספות (ד"ה אע"ג) אומרים, שכיוון שהצדיקים לא היו יודעים שהעם לא ישמע, הרי שחלה עליהם מצוות תוכה. והם נענשים על כך שלא קיימו מצווה זו. אבל רבי אליעזר ממיץ (יראים סימן תכג) מציע כיוון אחר, לפיו יש חובת תוכחה חלקית, גם כשהשומע לא ישמע. בשולחן ערוך הרב (אורח חיים תרח סעיף ה) נימק:

אבל דבר שאיסורו מפורש בתורה אף על פי שידוע לנו שהחוטא הזה לא יקבל ממנו אף אם נודיע לו האיסור אעפ"כ צריך למחות בידו לפי שכל ישראל ערבין זה בזה וע"י שמוחה בידו הוא מוציא את עצמו מהערבות.

כלומר, מצד הטעם שבין אדם לחברו, אין טעם להוכיח, כאשר ברור שלא ישמע. אבל מצד הטעם שבין אדם למקום, אף אם החוטא לא ישמע, יש להוכיחו כדי להבדיל בינו ובינינו, שלא נישא באחריות לחטאו.