שאלה
יש לי גפן בחצר, אצלינו בחצר בית. אני רוצה לכסות את אשכולות הענבים כדי שלא יגיעו ציפורים ושאר מזיקים ויפגעו בענבים, וכך אוכל לאכול אותן בקדושת שביעית. האם מותר לעשות את זה?
תשובה
הרוצה להקל ולכסות את הענבים, יש לו על מי לסמוך. אולם, לדעתי, אם אין מדובר באדם המתפרנס מהפירות האלו, אלא רק בפירות הגדלים בחצרו הפרטית, נכון יותר להחמיר, כפשט הפסוקים, שפירות השנה השביעית מיועדים לאכילה על ידי כל אדם, וגם על ידי חיית השדה (ועוף השמים).
נימוקים
א. האם כל אוקמי אילנא הותר
המשנה במסכת שביעית (פרק ב משנה ד) אומרת:
מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן עד ראש השנה.
כלומר, כל הפעולות האלו הן פעולות שאסור לעשות אותן בשביעית עצמה, ומותרות רק בתוספת שביעית.
בגמרא (עבודה זרה נ:) מבואר, שהמלאכות האלו הן 'לאברויי אילנא', אבל אם הן נעשות באופן של 'לאוקמי' בלבד, הן מותרות.
רש"י (בסוגיה בעבודה זרה שם) והר"ש (על המשנה) מפרשים 'ועושים להם בתים':
ועושין להם בתים – גדר אמה גובה סביבותיו וממלאין אותו עפר.
אבל הרמב"ם (בפירוש המשנה) פירש:
ועושין להם בתים, שעושין להן סככות כדי לשמרם מן הגשם בזמן שמזיקן או מן השמש.
ומקור דבריו מהירושלמי. שכן בירושלמי נאמר ביחס למלאכת 'זיהום', שלדעת חכמים, מותר לזהם גם בשביעית עצמה (ומה שאמרה המשנה שאסור, הוא דעת רבי). על כך מקשה הגמרא:
רבי יוסה אמר ר' אבונה בעי, מה בין המזהם לעושה לה בית? המזהם אינו אלא כמושיב שומר. בית עושה לה צל והיא גדילה מחמתן.
כלומר, זיהום הוא בוודאי לאוקמי. אבל 'עשיית הבתים' אינה לאוקמי בלבד, אלא לשפר את העץ על ידי הצל, ולכן היא אסורה בשביעית עצמה.
מהו ה'זיהום'? הר"ש פירש:
מזהמין – כשיש מכה לאילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות.
ובהמשך כותב הר"ש, שמדובר שהזבל מועיל להצמחת האילן, שאם לא כן, הרי הוא מותר כי הוא רק לאוקמי. לעומת זאת, הרמב"ם בפירוש המשנה כתב:
אמר מזהמין, רוצה לומר, ששמין בהם ריח זוהמה, לפי שדרך לסוך את הנטיעות בדבר שריחו מזוהם… כדי שיריחם הרחש האוכל את הנטיעה ויתרחק ממנה.
וקצת בדומה לכך כתב גם ביד החזקה (שמיטה פרק א הלכה ה):
אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק, ולא יחתוך היבולת מן האילנות… ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך.
ומבואר מדבריו, שפסק כרבי, שאסור לזהם בשביעית, ולא כרבנן שהתירו. אלא שעל דבריו יש להקשות. הלא גם העישון וגם הסיכה המתוארות, נראות כמלאכות שברור שהן 'לאוקמי' ולא לאברויי.
בלחם משנה (הלכות יום טוב פרק ח הלכה י) כתב שיתכן שלא כל המלאכות הותרו כשהן 'לאוקמי', ויתכן שלדעת רבי אין להתיר את מלאכת הזיהום, גם כשהיא לאוקמי. וכן כתב בחזון אי"ש (שביעית יז, סקי"ט), והביאו בדרך אמונה (סקל"ט).
בדרך אמונה, בביאור הלכה, הביא עוד שתי סברות לחלק בין סוגים שונים של אוקמי:
(1) ואולי כונת מרן לחלק בין עושה בגוף האילן ובין עושה מבחוץ דגבי קשקושי לסתומי פילי עושה הפעולה בהקרקע ולא בגוף האילן ולכן התירו, מה שאין כן במעשנין ומזהמין שעושה בגוף האילן מחזי טפי כעבודה ואסרו. וסברא זו נזכר בחזון איש סימן כ סק"ה, וצריך עיון.
(2) שוב הראוני בספר זיו הים (פ"ב ה"ב סק"ה) שהביא בשם מרן שלא התיר אוקמי אילנא אלא בעבודה שבאה ע"י מקרה, אבל בעבודה מעבודות התמידיות באילן בכל שנה לא התירו אפילו אוקמי כגון מעשנין.
בפאת השולחן (סימן כ אות יא) הלך בדרך דומה לחילוק הראשון שהביא בדרך אמונה, וכתב שכאשר מדובר על אוקמי אילנא שאינו נעשה בגוף האילן עצמו מותר לכולי עלמא, אבל כשעושים פעולה בגוף האילן עצמו, בזה נחלקו רבי וחכמים, ופסק להחמיר כרבי, שזה לא הותר באוקמי אילנא.
אמנם, כאמור, כל הדיון כאן הוא בדעת הרמב"ם. יש ראשונים אחרים, שנטו מפירושו של הרמב"ם, משום שבמקרה שמדבר הרמב"ם מדובר באוקמי פירא (כך למשל בתוספות הרא"ש מועד קטן ג. ד"ה אין מפרקין).
ב. אוקמי פירא ואוקמי אילנא
מלאכה נוספת האסורה בשביעית היא 'מכוונין' הנזכרת בתוספתא (שביעית א, ו). הרב קוק (שבת הארץ פרק א הלכה ה) כותב שהכוונה שאסור לקצוץ קוצים היוצאים מן האילן, ומזיקים את הפירות. ומסביר, שאיסור זה קיים למרות שלכאורה מדובר רק 'לאוקמי', משום שאין מדובר באוקמי של האילן, אלא באוקמי של הפרי, וזה אסור לכל הדעות. ומבאר:
אבל עבודה שהיא לצורך הפירות, לעולם אסורה, שמה שהוא לצורך הפירות, הפקיעה תורה, שהפקירה את פירות שביעית לכל, וסלקה יד הבעלים מהם. ואפילו כשהם נאבדים, אסור לעשות עבודה בשבילם.
אמנם, החזון אי"ש נקט, שגם 'אוקמי פירא' מותר (הרחבתי קצת במחלוקת זו כאן, תחת הכותרת 'אוקמי פירא ואוקמי אילנא').
ואכן, הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון אות י) כותב, שאם עושים עישון לאוקמי פירא בלבד, זה אסור.
נמצא, שלדעת הרב קוק פשוט שאסור לכסות הפירות בנדון דידן, שהרי מדובר באוקמי פירא. ולדעת החזון אי"ש, אם הרשת נוגעת בפירות, יש גם מקום להחמיר בכך, ולכל הפחות, הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם וראשונים אחרים.
ג. שמירה מבהמות וחובת ההפקרה
לכאורה, פשטי המקראות תומכים בשיטת הרב קוק, שהרי התורה אומרת "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ… וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל", היינו שאין לעשות פעולות שמונעות מבעלי החיים לאכול את הפירות.
אלא שהתוספות (ראש השנה ט. ד"ה וקציר) דנים בשאלה, כיצד היו שומרים על השעורים לעומר, ולמה אין בזה איסור של 'שמור'. התירוץ של התוספות הוא:
יש לומר, דלא היה שמירה ממש דלא היו צריכים לשומרה מבני אדם דמאיליהן היו פורשין כשהיו יודעין שהן לצורך עומר ולא היו שומרין אותן אלא מבהמה וחיה ועוף.
מבואר מדברי התוספות, שהיו שומרים על החיטים הקדושים בקדושת שביעית, כדי שבהמות לא יגעו בהם.
הערוך לנר (יבמות קכב. בסוף תוספות ד"ה עזיקה) הקשה על התוספות:
מה שכתבו התוספות עוד, דגם שימור מן הבהמה לא נחשוב שימור, צריך עיון. שהרי כתיב "ויתרם תאכל חית השדה". וגם אמרינן דכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. ואם כן, למה לא יחשב גם כן שימור כששמר מפני הבהמה והחיה בלבד?
וכן הקשה גם הרש"ש (על התוספות בראש השנה).
החזון אי"ש (שביעית יד, סק"ד ד) מבין, שהדין של 'לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול', היינו רק שאם בהמה לקחה פרי, אין מחייבים את הבעלים לקחת את הפרי חזרה, וכן אם אוכלת מהעץ, אין מחייבים את הבעלים למנוע מהבהמה לאכול. אבל למנוע מראש מהבהמה להיכנס לשדה, מותר[1].
מאידך, במנחת שלמה (שביעית סימן ו ענף ג אות ב) כתב, שאין להביא ראיה מהתוספות כלל. שכן, התוספות רק דנים באיסור הפירות לשיטת רבנו תם, שנאסרים אם שמרו אותם, ולזה הם כותבים שכיוון שעיקר שמירה הוא לאדם, אז אם לא שמרו מאדם, לא נאסרו הפירות. אבל לעצם הרשות לשמור על השעורים לצורך העומר, ההיתר הוא אחר, עיין שם.
ד. ההכרעה בפוסקי זמננו
למעשה, כשמדובר במטעים שיש בהם אוצר בית דין, נהגו להקל על פי שיטת החזון אי"ש, גם במלאכות שהן לאוקמי פירא בלבד. כך היתה הנחיית הרבנות הראשית (בצאת השנה, עמ' מב):
השקאה תהא מותרת בשביעית… במידה שזה נחוץ לקיום העץ או הפרי. כן מותר הריסוס לשם הנ"ל.
וכן נכתב גם בקטיף שביעית (יב, יא). גם הרב רימון, בספרו על הלכות שביעית (שמיטה – מן המקורות ועד להלכה למעשה, עמ' 160) כתב להקל בריסוס הפירות, וכתב שהנחת רשת על העץ קלה יותר (לא זכיתי להבין מדוע בדיוק).
לעומת זאת, מדברי הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה ג, כט) נראה שנטה להחמיר, אם אין מדובר במטע שיש בו אוצר בית דין, והרשת למניעת ההגעה של המזיקים נוגעת בפירות.
לעניות דעתי, אם לא מדובר באדם שמתפרנס מהפירות האלו, אלא בפירות שגדלים בחצר הפרטית של האדם, נכון לחשוש לסברת הרב קוק, שאוקמי פירא אסור, וכפשוטי המקראות.
****************
[1] כך הוא מבין את לשון הרמב"ם (הלכות שמיטה ה, ה):
פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות, הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.
הרי שהרמב"ם