במאמרים הקודמים[1] עסקנו בשאלה האם התורה עוסקת בתחומים שהיום מסווגים כמדעי הטבע. אלו תחומים שאינם נוגעים במיוחד לשאלות אתיות ומוסריות, ולא עוסקים בצד הרוחני של האדם. במאמר הזה אנחנו עוברים לעסוק בנושא שבוודאי שיש לו קשר גם לנושאים מוסריים, ובכל זאת נדון בשאלת ההיקף של העיסוק של התורה בתחומים אלו – האם לתורה יש מה לומר בהתנהלות הפוליטית והחברתית היום יומית.
במאמר הזה, נדון בשאלה זו סביב מושג שנעשה שימושי יותר בעולם הדתי במאה השנים האחרונות: "דעת תורה". השימוש המודרני של המונח הזה עוסק בשאלת הסמכות של רבנים מהדור הנוכחי (דור דור ורבניו) להדריך את הציבור בסוגיות שאינן הלכתיות, אלא בעיקרן, פוליטיות חברתיות. השאלה הזו מפורקת למספר נושאי משנה – האם הציבור חייב לשאול את הרב בנושאים כאלו, האם תשובתו של הרב מחייבת, כלומר האם מדובר בסמכות, מה היקף ה'גדולה' התורנית הנדרשת כדי לענות על שאלות אלו.
הדיון שלנו אינו עוסק במרבית השאלות האלו, ורק מבקש להסיק מהם בשאלה, האם התורה עוסקת בסוגיות של התנהלות פוליטית וחברתית.
הרב אברהם שפירא (דעת תורה – שיחה, תחומין ח) מביא שני מקורות שמהם הוא לומד על מעמדם של חכמים כמורי הוראה בנושאים פולטיים – חברתיים. הראשון, ביחס לחובת ההיוועצות בסנהדרין כשיוצאים למלחמה.
המשנה בסנהדרין (ב.) אומרת שאין מוציאים למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, כלומר, הסנהדרין.
בגמרא (שם טז.) מובא סיפור בהקשר זה:
כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו (-דוד המלך).
אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה.
אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה.
אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו.
אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד.
מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים…
אחיתופל היה יועץ. מדוע היו שואלים את הסנהדרין? רש"י בסוגיה בסנהדרין אומר "ליטול רשות", ומשתמע שהסנהדרין צריכים להתיר את היציאה למלחמה. כלומר, שיש להם מעמד מסויים בהחלטה על עצם היציאה למלחמה.
על הראיה הזו של הרב שפירא העיר הרב יהודה עמיחי (דעת תורה בענינים שאינם הלכתיים מובהקים, תחומין יא, ניתן לקריאה גם כאן), שבסוגיה המקבילה במסכת ברכות (ג:) כותב רש"י:
יועצים באחיתופל – איזה הדרך ילכו, והיאך יציבו מצב ומשחית, וטכסיסי מארב מלחמה. ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם.
כלומר, התפקיד של הסנהדרין מתמקד בתפילה על העם היוצא למלחמה, ולא בעצם היציאה.
באופן דומה כותב המהרש"א (חידושי אגדות סנהדרין שם):
אמר שנטלו עצה שהיא הנהגת המדינה במלחמה מאחיתופל ועוד נטלו עצה מסנהדרין איך יתנהגו במלחמה על פי התורה בכמה דברים במלחמה.
כלומר, הסנהדרין היו עוסקים בשאלות ההלכתיות הקשורות ביציאה למלחמה וניהולה, ולא בעצם הרשות לצאת למלחמה.
הראיה השניה של הרב שפירא היא מהברייתא במסכת פסחים (נו.):
תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים – והודו לו, כיתת נחש הנחשת – והודו לו, גנז ספר רפואות – והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור – ולא הודו לו, סתם מי גיחון העליון – ולא הודו לו, עיבר ניסן בניסן – ולא הודו לו.
הרב שפירא מתמקד בשאלה של קיצוץ דלתות ההיכל. וכותב:
בשו"ע יו"ד רנא,יד נפסק מתשובות הרא"ש (ו,ב) שיכולים לשנות מעות שהוקדשו אפילו לתלמוד תורה בשביל צורכי הציבור, על מנת לשחד את ההגמון. הטעם לזה כמו שכתב הגר"א בביאורו ס"ק כד, כמו שמצינו במקרא שהיו נותנים קדשי בית המקדש למלכי אומות העולם, דהיינו מה שעשה חזקיהו.
וקשה: הרי זה אחד המעשים שעשה חזקיהו ולא הודו לו, ואם כן מדוע פסקו להלכה כחזקיהו.
ברור, איפוא, מזה שהרא"ש והגר"א מפרשים שהמחלוקת בין חכמים לבין חזקיהו לא היתה אם מותר לשנות מצדקה לצורכי ציבור – בזה לכולי עלמא הדבר מותר. המחלוקת היתה בנסיבות המקרה שהיה לפניהם: האם איומיו של מלך בבל הם ממשיים או לאו? האם אכן הכרח הוא לקצץ דלתות של היכל. שיקולם של חכמים דאז היה שאין הכרח מציאותי לעשות זאת. לדעתם במקרה זה, וכן במקרה של סתימת מי הגיחון (חזקיהו עשה זאת למען לא יבואו מלכי אשור וימצאו מים לשתות), היה צורך להתחזק בבטחון ובאמונה, ואז הסכנה לא היתה ממשית.
ממעשה זה מוכח שיש לחכמים מעמד בהערכת המציאות, כמו לנביא. משנסתלקה הנבואה ניתן כח זה לחכמים, כמו שכתוב בסדר עולם רבא: משנסתלקה הנבואה כוף אזנך לשמוע דברי חכמים…
החידוש בראיה הזו של הרב שפירא הוא, שהוויכוח בשאלת סתימת מי הגיחון וקיצוץ דלתות ההיכל כלל לא היה ויכוח 'תורני', אלא ויכוח בשאלה של הערכת מציאות – עד כמה המצב מסוכן. והחידוש שלו הוא, שגם בתחום הערכת המציאות יש לחכמים מעמד מיוחד, סוג של נבואה.
הרב עמיטל ("דעת תורה" – מן התורה מניין?, עלון שבות בוגרים 12, ניתן לקריאה כאן) מתווכח עם הראיה של הרב שפירא:
ברם צריך למילף: וכי היכן נאמר ש"חכמים לא הודו לו" לחזקיה? הגמרא נוסחת דבריה באופן סתמי "לא הודו לו" ואינה מציינת מיהם אותם שלא הודו לו. שמא בנושאים ההלכתיים המובהקים אכן "חכמים לא הודו לו", ואילו בנושאים שאינם הלכתיים צרופים אותם ש"לא הודו לו" היו פרנסי הקהילה ולאו דוקא חכמיה?
לדבריו, בכלל לא ברור שמי ש'לא הודו' לחזקיה, בהקשר זה, היו חכמים. אולם לנדוננו בסדרת המאמרים הזו, אין זה משנה אם המסקנה של הרב שפירא נכונה או לא, שכן אין כאן כלל אמירה בשאלה מה התורה אומרת, אלא בשאלה כיצד להעריך את המציאות. לכל היותר, ניתן לקבוע שלחכמי הדור יש איזשהו מעמד סמי – נבואי, שמאפשר להם להגיע למסקנות מדוייקות יותר ביחס למציאות. אולם, אין כאן אמירה תורנית[2].
נביא עוד שני מקורות נוספים שבהם אנו רואים שחכמים עוסקים בשאלות פוליטיות חברתיות בנות זמנם.
הגמרא בעבודה זרה (יח.) מספרת:
תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו.
אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר מונח לך בחיקך?!
אמר לו: מן השמים ירחמו.
אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!
לכאורה, יש כאן מחלוקת בין רבי חנינא בן תרדיון לרבי יוסי בן קסמא, בשאלה כיצד לנהוג מול רומא. האם להתייחס לשלטון רומא כמשהו שהקב"ה רוצה אותו, או אדרבה, כמשהו שעלינו להילחם בו. ואם נרצה, דיון בשאלה האם ללמוד מההתפתחויות ההיסטוריות משהו על השאלה אם תופעות היסטוריות, והערכים שהן מגלמות, הן משהו חיובי או שלילי.
סוגיה נוספת בעניין דומה היא מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לגבי הערכת האומה הרומאית (שבת לג:):
ישבו רבי יהודה, ורבי יוסי ורבי שמעון, וישב יהודה בן גרים איתם.
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות.
רבי יוסי שתק.
נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס.
…אמרו: יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג
הרב קוק (עין איה שבת אות רנט ואילך) מפרש באריכות את הסיפור הזה, ומסביר שמחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון עוסקת בשאלה כיצד להעריך אומה, שעל פניו מטיבה עם העולם, אבל הסיבות שלך לכך הן סיבות שליליות. די ברור, שהפרשנות הזו של הרב קוק נוגעת לשאלה מרכזית שניסרה בחללו של העולם היהודי בימיו, ונגעה לשאלת היחס של העולם הרבני לציונות החילונית, ולשאלה אם לשתף פעולה עמה.
האם העובדה שחז"ל עסקו בשאלה זו, הופכת ל'תורה'? ברור שאין כאן עמדה חד משמעית, אלא מחלוקת. אבל זה לא שונה מאוד מכל מחלוקת אחרת שאנו מכירים בתורה.
הרב יהודה עמיחי (שם) כותב:
על חכמי ההלכה בכל הדורות מוטל התפקיד הרוחני-הפסיקתי. אולם אי אפשר לומר שהם מייצגים את העם, ונטילת רשות מהם הרי היא כנטילת רשות מכל העם. אין ספק שלכל אחד מחכמי ההלכה יש גם דעה בתחומים הפוליטיים והמעשיים. אולם לא בהכרח שדעה זו מחייבת את העם כולו.
גם בימי המרד נגד הרומאים מצאנו שהיו לתנאים דעות שונות ביחס למרד זה. במסכת עבודה זרה (יח.) מביע ר' יוסי בן קיסמא את דעתו, "שאומה זו (רומי) מן השמים המליכוה", ואין איפוא להקהיל קהילות ברבים ולעסוק בתורה, ואילו רבי חנינא בן תרדיון "היה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהלות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו." מחלוקת דומה אנו מוצאים במסכת שבת (לג:) בין ר' שמעון בר יוחאי, ר' יהודה ור' יוסי.
כהתפלגות החכמים כן היתה מן הסתם ההתפלגות בעם בשאלה זו, ולא היה מקום להכרעה על פי כללי ההלכה הידועים, כיון שכללים אלו יפים למחלוקת בהלכה, ולא במהלכים כלליים.
המחשבה ש"כהתפלגות החכמים כן היתה מן הסתם ההתפלגות בעם בשאלה זו", אכן מעוררת למחשבה, שהמונח 'תורה' בהקשר בירור מחלוקות חכמים מעין אלו, אכן זוקק ביאור. במאמר הבא, והאחרון בסדרה זו, אנסה להציע כמה כיווני מחשבה.
*************************
[1] כאן במבוא, יש הפניה אל כולם.
[2] בהכללה, כל החלק של הדיון ב'דעת תורה' שעוסק בשאלה אם לחכמים יש סייעתא דשמיא לענות על שאלות, חשוב בהקשר שלו, אבל לא נוגע בעצם לשאלתנו שאינה עוסקת בשאלה האם התורה נותנת הדרכה בעניין, או שפשוט חכמי התורה יודעים לקרוא את המציאות וכיו"ב, טוב יותר.
מסיבה זו, גם הדיון בגמרא במסכת גיטין (נו:) בשאלה אם צדק רבן יוחנן בן זכאי כשביקש את יבנה ואת חכמיה ולא את ירושלים, או שמא היה זה דוגמא של התערבות אלוקית בבחינת "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", אינו רלוונטי לענייננו. שכן הוא עוסק בשאלת הערכת המציאות של החכם, ולא בבירור תורני.