הרמב"ם (ספר המצוות שורש א) מסביר, שמצוות הלל היא מדרבנן. כך עולה גם מסוגיות רבות בש"ס. למשל, הגמרא במסכת ברכות (יד.) דנה בשאלה, מתי מותר להפסיק בדיבור באמצע ההלל – האם דיני הלל כמו קריאת שמע או לא:
בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא: בהלל ובמגילה מהו שיפסיק? אמרינן קל וחומר: קריאת שמע דאורייתא פוסק – הלל דרבנן מבעיא, או דלמא פרסומי ניסא עדיף? אמר ליה: פוסק ואין בכך כלום.
ראשית, מבואר בגמרא שחיוב אמירת הלל הוא אכן מדרבנן. שנית, הגמרא מציינת, שהלל הוא משום 'פרסומי ניסא'. ואכן, במקומות רבים אנו מוצאים את ההלל כקשור להודאה על נס. כך גם בגמרא בפסחים (קיז.):
והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
אמנם, בהלל אנו לא מזכירים כל צרה באופן מיוחד. אבל ההלל מתאר את הגאולה מצרות, ועל כן הוא חלק מהכרת הטוב שאחרי הנס.
יש לציין, שיש לנו ברכות נוספות שעוסקות בהצלה על ידי נס. כשיחיד רואה מקום שבו ניצל מסכנה על ידי נס, הוא מברך 'שעשה לי נס במקום הזה' (ברכות נד.) וכן כשרואים מקום שאירע בו נס לעם ישראל. הייחוד של ההלל הוא בעובדה שזהו חיוב לדורות, שאינו תלוי בראיה. בלי לראות שום מקום מיוחד, אנו אומרים הלל מספר פעמים בשנה, בניגוד לברכת ’שעשה לי נס‘, שהיא ברכת הראיה. הסיבה שבהלל יש חיוב לדורות היא, שההלל אינו הודאה סתם כך על נס, אלא הודאה על נס שהשאיר חותם לדורות. מסיבה זו כותבים הפוסקים, שאין אומרים הלל אלא אם כן מדובר בנס שנעשה לכל עם ישראל (למשל שו"ת חיים שאל לחיד"א, חלק ב סימן יא) כך כמובן יש להתייחס ליציאת מצרים, וכך יש להתייחס לחנוכה. העובדה שאנו אומרים הלל ביום העצמאות מעידה, על פי גישה זו, על הבנתנו את משמעות הקמת מדינת ישראל.
הרמב"ן (השגות לספר המצוות שם) חולק על הרמב"ם וטוען שהלל הוא חובה מהתורה, והוא מעלה שתי אפשרויות באשר למקורה של חובה זו:
והנראה מדבריהם שהוא מן התורה כמו שפירשתי ויהיה הלכה למשה מסיני, או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא. ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה…
האפשרות הראשונה היא, שהלל הוא חובה מהלכה למשה מסיני. האפשרות השניה היא, שההלל הוא חלק ממצוות השמחה בחג. על פי אפשרות זו, ההלל אינו ביטוי להצלה ניסית, אלא הודאה לקב"ה על הטוב שהוא גומל לנו באופן קבוע. ההלל הוא חלק ממצוות השמחה בחג, כי מצוות השמחה פירושה להפנות את השמחה שלנו על הטובה שאנו חשים, כלפי הקב"ה.
הרמב"ן מתייחס לסוגייה בברכות ואומר:
אבל בשני ממסכת ברכות אמרו: "בהלל ובמגלה מהו שיפסיק מי אמרינן קריית שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כל שכן או דלמא פרסומי ניסא עדיף", וזה מראה שהוא מדבריהם. אבל אפשר שעל ימי חנכה ועל ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל נאמר וכמו שחלקו אחר כך במימרא הסמוכה לזו ודומיא דמגילה שאלו אבל הלל באכילת פסחים ונטילת לולב יהיה מן התורה כמו שנראה מפשטי שמועות אלו שהזכרנו…
כלומר, גם הרמב"ן מודה ששני האלמנטים קיימים בהלל. ישנו הלל של חנוכה, שהוא הלל מדרבנן, והוא הודאה על נס. וישנו הלל של החגים, שהוא חלק ממצוות השמחה דאורייתא.