מדי שנה אני תוהה על הרעיון של דרשה העוסקת בענייני תשובה בשבת שובה. הלא את מסע החזרה בתשובה שלנו אנחנו מתחילים בראש חודש אלול. תוקעים בשופר כדי להעיר את השוכחים את האמת בהבלי הזמן, כלשונו של הרמב"ם (תשובה ג, ד), אומרים סליחות. אפילו את ראש השנה, יום הדין, כבר עברנו.

מי שבשלב הזה, ימים ספורים לפני יום הכיפורים, נמצא בעיצומו של תהליך התשובה, לחיי. ומי שלא – מה תיתן ומה תוסיף דרשה נוספת עכשיו.

יתכן, שהתשובה לשאלתי היא, שאין אדם יודע מתי יפתחו סוגרי הלב, ויתכן שדרשה בשבת שובה תפתח את מה שלא עשו השופר, הסליחות וראש השנה. אדם יכול לקנות את עולמו בשעה אחת, ותשובה אפשרית גם כהרף עין.  "אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד…" כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (ז, ו).

אבל את הדרשה השנה, אני מייחד יותר לעיסוק בקו מחשבה אחר. בהתמודדות שלנו עם המקומות, שבהם אנחנו לא חוזרים בתשובה.

בעצם, שאלת יסוד היא, למה יש לנו חטאים שאנו לא מצליחים להיפרד מהם. איך זה קורה, וממילא, מה לעשות עם זה.

התשובה, שאני חושב שמרבית האנשים אומרים לעצמם, היא "שחיקה". אנחנו יודעים שצריך להשתפר, אבל עם הזמן, נשחקים.

יש כמובן משהו בתשובה הזו, אבל צריך גם לשים לב. אני מכיר הרבה מאוד אנשים דתיים, שאין להם בעיה להמשיך לשמור כשרות בבית. איכשהו, אין להם פתאום צ'יזבורגר בארוחת ערב. גם לא עוף עם חלב. אבל להגיע בזמן לבית הכנסת, ולא לדבר בתפילה, ולהקפיד שלא לדבר לשון הרע, זה פחות הולך.

למה זה קורה? למה יש חטאים שאנחנו יותר נוטים לעשות, וחטאים שפחות?

בתוך עמי אנכי יושבת

תשובה אפשרית אחת היא, שאנחנו מודדים את עצמנו לא ביחס לדרישות של התורה, אלא בעיקר, בהתאם לנורמות שאנו רואים סביבנו.

אם הנורמה מסביב היא שכולם מאחרים לתפילה, אז אם גם אני מאחר, זה לא נורא. אני כמו כולם.

אם הנורמה מסביב היא לבלות המון זמן בשבת בשינה ובדיבורים בטלים, ולא ללמוד תורה, אז גם אני כן, כמו כולם.

כבר הרמב"ם מתייחס לכך. בפרק ד מהלכות תשובה הרמב"ם מתייחס לדברים שמפריעים לאדם לעשות תשובה. ואחת הקטגוריות שלו היא (הלכה ד):

ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא…

בהקשר זה ראוי להביא גם סיפור את דבריו של החיד"א (חומת אנך איוב כב):        

ומעין דוגמא מצאתי במכתב לכמהר"ר חיים סאראגוסי זלה"ה מבני בניו של הגאון הקדוש מהר"ר יוסף סאראגוסי ז"ל רבו של הרדב"ז ז"ל ששמע מפי הרב הגדול מהר"ר אברהם סכנדרי ז"ל שקבלה בידו איש מפי איש מפי הרמב"ם ז"ל, שאדם גדול לא היה רוצה לומר וידוי יום הכיפורים כי יודע בעצמו שלא עשה דבר עבירה, ואיך ידבר שקרים לפניו יתברך.
והשיבו הרמב"ם ז"ל אלו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד האלוה הזה והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי, ועוד נוסף כהנה וכהנה.
וכל אדם נדון כפי גודל חכמתו שהרי מצינו שדוד המלך עליו השלום, נכתב עליו עון אשת איש, והיתה מגורשת מאוריה, ועון הריגתו אף כי היה חייב מיתתו, ועון ציצית המלך שאול אף כי היה רודפו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל.

אני לא בטוח שאני מסוגל להאמין שאדם רגיל עובר בכל יום על כל הוידוי, אבל ברור שזו מכשלה גדולה, כשאדם מרגיש שהוא  בסך הכל בסדר, ומקסימום, צריך לתקן אי אילו נקודות קטנות פה ושם[1].

נחפשה דרכנו

עוד הסבר לשאלה מדוע אנחנו עוברים עבירות דווקא בתחום מסויים ולא בתחום אחר היא, קו מחשבה שהלכתי בדרכו בשנים קודמות (כאן, למשל): לפעמים החטאים שלנו הם תוצאה של בחירות מודעות ואידאולוגיות שלנו.

ניתן כמה דוגמאות לכך:

• פעם היו לי תלמידות, שלא  העלו על הדעת, שהן לא יתקנו את האיפור אם הוא התקלקל בשבת. כי הן גדלו על הערך של כבוד שבת, ולהיות מאופרת ויפה בשבת זה ערך גדול אצלן, יותר מאשר הערך של איסורי מלאכה שונים הכרוכים באיפור בשבת.
• שמעתי בדרשה של הרב אשר וייס, שיש אנשים שהאופן שבו הם לומדים תורה בישיבה הוא שהם לומדים על מאוחר מאוד, בלי חשבון של שאר השבוע, וכך יוצא, שבגלל לילה אחד של לימוד תורה עד מאוחר, הם קמים מאוחר, ומפסידים תפילה במנין וכן הלאה.
• בזמן הקורונה, היו אנשים שהמשיכו להתאמץ על תפילה במנין בבית הכנסת וכו', גם כשהרבה מאוד פוסקים אמרו שבנסיבות שהיו, יש להתפלל בחצרות או בלי מנין וכן הלאה.
• יש אנשים, שחושבים שלהביא את הילדים לבית הכנסת, חשוב מאוד בשביל החינוך שלהם, גם אם הם לא מתפללים. וכך הוא מוצא את עצמו מבלה זמן רב בתפילה כשהוא מדבר עם הילדים, לפעמים יש בזה הפסק באמצע קריאת שמע וברכותיה למשל, או דיבור תוך כדי קריאת התורה, ולפעמים זה סתם שהוא מפריע לאנשים אחרים להתפלל. אבל כיוון שהוא חושב שלהביא את הילדים לבית הכנסת זה חשוב מאוד, הוא עושה את זה, למרות זאת.

אפשר לתת עוד כל מיני דוגמאות. ואפשר גם להתווכח על השאלה מה באמת הדבר הנכון לעשות. רק באתי להדגים, שקבלת החלטות בשאלה מה הדבר הנכון לעשות מובילה אותנו גם לפעמים לעשות דברים לא נכונים. ותהליך התשובה, במקרה כזה, הוא התבוננות על השאלה אם הדרך שלנו, אם האידאולוגיה והערכים שאנחנו חיים לפיהם, אכן נכונה ומביאה אותנו לאיפה שאכן צריך להגיע.

נקודת הבחירה

למרות ששתי התשובות הקודמות שנתתי הן תשובות, אני רוצה להתייחס לתשובה שלישית, שתוביל אותנו למקום שבו אני רוצה להתמקד השנה.

מפורסמים דבריו של הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו חלק א עמ' 113) על נקודת הבחירה:

כששני עמים נלחמים, הנה המלחמה היא על מקום מערכתה. כל מה שאחורי צבא העם האחד, הוא כולו תחת רשותו ואין לו שום ניגוד כלל; וכן מה שהוא מאחורי השני, כולו ברשות השני.
אם האחד ינצח פעם בקרב, וידחה את השני מרחק מה, אזי בהתחדש הקרב, יהיה במקום שיעמדו שניהם אז. אבל במקום שרכש לו הראשון, שם אין עוד מלחמה, כי הוא ברשותו.
הרי שבפועל יש רק חזית אחת, ובכוח, כל שטח שתי המדינות הוא קרב.
כן הוא גם בענין הבחירה. כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל. כי יש הרבה מן האמת, שהאדם מחונך לעשותו ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך. וכן הרבה אשר יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין כלל שאין ראוי לעשותו. אין הבחירה שייכת, אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב, לצבאו של היצר הרע.
הרבה נכשלים תמיד בלשון הרע, מפני שהורגלו בו, ולא יעלה על דעתם כלל כי רע הוא. ואותם אנשים עצמם, ולא יעבור לפניהם יצר הרע להציע להם מחשבת חילול שבת, ביטול תפילה וציצית ותפילין וכדומה. והיינו משום שבשבת, ותפילין, וציצית, נתחנכו והורגלו כל כך, עד שאין כניסה שם ליצר הרע.

הרב דסלר מדבר על כך, שההתמודדות שלנו עם חטאים אינה אחידה. היא משתנה בין חטאים שונים, וכמובן, היא גם משתנה אצל אנשים שונים, בהתאם לחינוך שלהם, וגם בהתאם למידות הנפש שלהם.

עבור כל אחד מאיתנו, יש תחומים שבהם אין לו התמודדות בכלל, או כמעט ואין לו התמודדות. ויש תחומים, שבהם ההתמודדות קשה, ואפילו קרובה להיות בלתי אפשרית.

וכאמור, במקומות האלו אני רוצה להתמקד. במקומות שבהם ההתמודדות שלנו קרובה להיות בלתי אפשרית, ואנחנו חיים בתחושה, שהנושא הזה 'גדול עלינו'. אולי גדול עלינו בכלל, ובוודאי בנקודת הזמן הנוכחית בחיים, הוא גדול עלינו.

איך אנחנו מתמודדים עם חטאים ומידות, שאנחנו מרגישים שאנחנו פשוט לא מצליחים להשתפר בהם? שאין שום תזוזה בנקודת הבחירה ביחס אליהם?

להלן אנסה להציע כמה דרכי התמודדות.

לא להתייאש

הנקודה הראשונה, שהרבה מגדולי הדורות עוסקים בה, היא החשש שההכרה בכך שיש מקומות שאנחנו לא מצליחים להתמודד איתם, יכולה להוביל אותנו לייאוש. אין לי סיבה לנסות להתקדם בעבודת ה', כי ממילא אני חוטא, וממילא אני רשע.

 כך למשל כותב הרב קוק (אורות התשובה יג, ט):

אַל יִבָּהֵל אָדָם מִפְּנֵי הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה. וַאֲפִלּוּ אִם הַתְּשׁוּבָה קָשָׁה לוֹ, מִפְּנֵי דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרו, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וּמִתּוֹךְ אֵיזוֹ רִפְיוֹנוֹת אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְתַקֵּן אֶת הָעִנְיָנִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרָיו – אַל יַנִּיחַ בִּלְבָבוֹ שׁוּם חֲלִישׁוּת דַּעַת הַגּוֹרֶמֶת לְהַקְטִין יִקְרַת עֶרְכָּהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. וְאֵין סָפֵק, שֶׁמִּתּוֹךְ הַהַשְׁלָמָה בְּכָל מַה שֶּׁאֵין לוֹ מְנִיעוֹת, יְזַכֵּהוּ הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ לְתַקֵּן בְּכִי טוֹב גַּם אֶת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲלֵיהֶם מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְנַצְּחָן.
אֵין לְעַכֵּב אֶת הַתְּשׁוּבָה מִכָּל מְנִיעָה רוּחָנִית וְקַל וָחֹמֶר גַּשְׁמִית, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁאֵינֶנּוּ שָׁב מִכַּמָּה עִנְיָנִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם שׁוּם הִתְנַצְּלוּת, מִכָּל–מָקוֹם יָשׁוּב בְּשִׂמְחָה מִכָּל מַה שֶּׁלִּבּוֹ נוֹדְבוֹ לָשׁוּב מֵהֶם.

הפתרון שמוצא הרב קוק ליאוש הנובע מכך שאדם מקבל את העובדה שיש לו חטאים ומניעות, שאין לו אפשרות לתקן כרגע, הוא בהבנה, שתהליך תשובה הוא תהליך שמזין את עצמו. אם אדם עוסק בתיקון מעשיו, זה כשלעצמו יגרום לתיקון גם של הדברים האחרים, כי "מִּתּוֹךְ הַהַשְׁלָמָה בְּכָל מַה שֶּׁאֵין לוֹ מְנִיעוֹת, יְזַכֵּהוּ הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ לְתַקֵּן בְּכִי טוֹב גַּם אֶת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲלֵיהֶם מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְנַצְּחָן".

כמדומני, שדברי הרב קוק מסייעים להימנע מייאוש מחמת החטאים, אבל הם פחות מתמודדים עם השאלה, כיצד לא להגיע למצב של השלמה עם החטאים האלו. הרב קוק מציע תקווה – הקב"ה ישלח עזרה בהסרת המניעות מהחטאים האלו. אבל מה עושה האדם בינתים?

התגברות על המידות

דרך אחרת להתבונן במקומות שבהם אנו נכשלים, עוברת דרך דברים של ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק במדבר לחג השבועות, אות כו):

אבל הענין הוא כמו שמצינו (תענית כ' א) במעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון שפגע באדם אחד שהיה מכוער ביותר לא שהיה מכוער בתוארו רק שהיה מכוער במעשיו ומחשבותיו המגונים ואמר לו כמה מכוער אדם זה והוא השיב לו לך לאומן שעשאני.
ובתוס' שם (ד"ה נזדמן) שזה היה אליהו ז"ל שנדמה לו בתואר כזה, להוכיחו, שאין בזה שום בירור. שיכול להיות שגם האדם המכוער בחסרונות בתכלית יוכל להיות מעשיו רצויים לפני ה' יתברך, אם מתגבר על יצרו אפילו מעט בדברים המגונים שלו. שיוכל להיות שכן הטביע בו ה' יתברך מתולדתו שיהיה זה עסקו בעולם הזה. וזה הוא התשובה לך לאומן שעשאני והתגברות שלו נגד טבעו יוכל להיות יותר רצויים לפני ה' יתברך מהאדם שנברא במעלות ומדריגות גבוהים.

ר' צדוק מסביר, שכל אדם נמדד בהתמודות שלו עם מידותיו וטבעו. אם במשל נקודת הבחירה של הרב דסלר אפשר להבין, שאדם אמור לכבוש את כל "שטח האוייב" של יצר הרע, הרי שר' צדוק אומר, שעצם המלחמה והנצחונות הפעוטים, היא היא ההישג הנדרש. מי שלא אוהב ללמוד תורה, לא בהכרח צריך להרגיש רע עם חוסר האהבה שלו, ולא לקנא בחברו שדווקא אוהב ללמוד. האתגר שלו בחיים, הוא להתמודד עם חוסר האהבה הזו, וללמוד תורה בכל זאת. מן הסתם, הוא ילמד פחות ממי שאוהב ללמוד, אבל "לפום צערא, אגרא".

קשה לומר שדברי ר' צדוק הם פתרון מלא לכל חטא. כשמדובר בחטאים שהם איסורים ברורים, ההנחה היא שכל ישראל אמורים להצליח לעמוד ולא להיכשל בהם[2]. אבל כשמדובר בדברים הקשורים למידות, ולאופן שבו אנחנו עובדים את הקב"ה מעבר לעשיית המצוות וההימנעות מהעברות במובן הצר, דבריו של ר' צדוק יכולים להתאים.

חיים של שניות

הדברים של ר' צדוק שהזכרנו הרגע, מופיעים גם אצל בעל התניא. אבל אצל בעל התניא, הם מופיעים כחלק משניות שאדם מיטלטל בה. לא נוכל להיכנס לכל הדברים של בעל התניא בהקשר הזה, כיוון שמדובר במספר פרקים בספר, אבל אשתדל להצביע על הכיוון העולה מדבריו, בהקשר של ההתמודדות עם המקומות שבהם אנחנו נכשלים:

בפרק כו מסביר בעל התניא, שעבודת ה' צריכה להיות מתוך שמחה, והעצב וטמטום הלב מעקרים את היכולת להתקדם בעבודת ה'.

אבל בפרק כט בעל התניא עוסק בכלי לשבירת טמטום הלב וכבדות, שהוא התבוננות עצמית בכישלון הגלום בעצם היותו בעל נפש בהמית. ובפרק ל הוא ממשיך, ומסביר שחלק מהשפלות היא להשוות את עצמו לאחרים, מתוך מטרה לראות שגם אחרים, שנכשלים בחטאים שלהם, אינם שונים במיוחד ממנו, באופן שמזכיר את דבריו של ר' צדוק.

אבל בפרק שאחרי כן, פרק לא, מסביר בעל התניא, שאין להשתהות יותר מדי זמן בעבודת ההשפלה הזו. עיקר עבודתו של האדם צריכה להיות בשמחה, ורק בזמנים שהוא שפוף ממילא, להשתמש בכלי ההתבוננות בכישלון כדי לשבר את הנפש הבהמית.

כך שאפשר לומר, שבעל התניא מציע לנו לא להתחמק מהכשלונות שלנו. לא לטשטש אותם ולהתמקד אך ורק בהצלחות ובהתקדמות, אלא ללמוד דרך לנדוד בין שני קטבים. קוטב אחד של שמחה בעבודת השם, וקוטב שני, של ניצול תחושת הכישלון וההצלחה ליצירת ענווה[3].

לב נשבר ונדכה

המהר"ל (נתיבות עולם, נתיבת התשובה פרק א) כותב:

ובמדרש: "זבחי א-הים רוח נשברה" אמר רבי יהושע בן לוי כמה גדולים נמוכי רוח שבזמן בית המקדש אדם מביא עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, שנאמר זבחי א-הים רוח נשברה ואין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה א-הים לא תבזה.
זבדי בן לוי ורבי יוסי בן פטרס ורבנן: חד אמר, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, אם תקבלני בתשובה יודע אני ששלמה בני בונה בית המקדש ומקריב כל קרבנות שבתורה. מן הדין קריא זבחי א-הים רוח נשברה היטיבה ברצונך וגו' אז תחפוץ זבחי צדק. וחורנא אמר מנין לעושה תשובה שמעלין עליו כאלו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח והקריב כל קרבנות שבתורה שנאמר זבחי א-הים רוח נשברה.
אמר רבי אבא בר יודן כל שפסל בבהמה הכשיר באדם ע"כ.
ופירוש זה כי מי שיש לו לב נשבר ונדכה דבר זה נחשב כאלו מקריב עצמו אל השם יתברך, שהרי זובח רוחו ונשמתו. ולכך אמר דוד אם אתה מקבלני בתשובה מובטח אני שיעמוד שלמה ויבנה בית המקדש ומקריב כל הקרבנות, מפני שיצא שלמה מן דוד שהיה מקריב עצמו בתשובה אל השם יתברך, ולכך אם אתה תקבלני בתשובה אשר התשובה הוא שמקריב עצמו אל הש"י יצא ממני בן שהוא יבנה בית המקדש להקריב כל הקרבנות. ואחר סבר כי האדם עצמו נחשב כמו מקדש שהאדם הוא כמו בית נחשב ואם האדם הוא קדוש נחשב האדם בית המקדש קדוש, ואם חטא טמא בית המקדש הזה, ולפיכך החוטא שטמא בית המקדש שהוא האדם וחוזר בתשובה כאלו בנה בית המקדש מחדש והקריב קרבן…

הרמח"ל מדבר על כך שעצם תחושת הלב הנשבר והנדכא, יש בה ערך. היא זביחת הלב והנשמה. יתכן, שגם אם אין לנו אפשרות להשתפר ולתקן ממש את מעשינו, עצם היכולת לחוש אשמה וחרטה עליהם, להיות במצב של "לב נשבר ונדכא" היא כשלעצמה תיקון מסויים שלהם[4].

תפילה

עוד דרך להתמודדות עם הכשלונות, היא פשוט להתפלל עליהם, שהקב"ה יסייע לנו לחזור בתשובה.

כבר דוד המלך (תהילים נא, יב) מתפלל: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-הִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי".

ואנחנו מתפללים בסליחות: "מול את לבבנו לאהבה את שמך" "המצא לנו בבקשתנו" . ולמעשה, מדי יום בתפילת עמידה " השיבנו אבינו לתורתך…".

במידה מסויימת, התפילה הזו קצת קשה. הלא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ואם כן, התשובה היא עיקר הדבר שאדם צריך לעשות, ולא הקב"ה.

אבל באמת זה לא כך. חז"ל אומרים לנו במקומות רבים שהקב"ה מעורב גם בתהליך התשובה שלנו. לפעמים הוא מעמיד לנו מלך קשה כהמן כדי להחזירנו בתשובה. ולפעמים הוא פותח לנו פתח רחב. יש הרבה מניעות בתהליך התשובה, שיכולות להתקיים ויכולות שלא להתקיים, והדבר תלוי גם בבורא עולם.

חתימה

אנחנו נמצאים עכשיו בשבת שובה, רוב ככל תהליך התשובה שהיינו יכולים לעבור בימים הנוראים, כבר מאחורינו. יתכן שהספקנו תהליך משמעותי, ויתכן שעדיין לא. שערי תשובה עדיין לא ננעלו בפנינו, ויש אדם קונה את עולמו בשעה אחת.

ובכל זאת, אנחנו יודעים, שיש לנו גם נקודות קושי, שלא הצלחנו להשתפר בהם, ואנחנו לא מצליחים להרגיש שיש איזה אופק בכלל של טווח שינוי הנראה לעין, לגביהם. אני בוודאי יודע שיש לי כאלו.

איך אני מגיע ליום הכיפורים, עם הנקודות האלו?

ראשית, אני מתחזק בדבריו של ר' צדוק, שהקב"ה לא רואה רק את ההישגים שלי ביחס לנקודות האלו, אלא גם את המאמץ.

ועם זאת, אני חווה את תחושת הכישלון, והיא ממלאת אותי בושה וכלימה. וגם זה דבר נכון. גם תחושת ה'לב נשבר ונדכא' היא חלק מתהליך התשובה. אולי לא תשובה מלאה. אולי לא קבלה לעתיד, אבל עדיין, תשובה. ולכן בסליחות, ובוודאי ביום הכיפורים, אני מקפיד להוסיף בווידוי גם התייחסות לחטאים שמושרשים מאוד עמוק אצלי. גם להתוודות ולהתחרט, בלי להצליח לראות את אופק השינוי, הם לתועלת, כשאני זובח את רוחי ונשמתי לפני הבורא.

ועם הקושי, ותחושת הכישלון, והבושה והכלימה, צריך לזכור להתחזק. צריך לזכור שיש בנו גם טוב. וצריך להתחיל תנועה של תשובה. לא בהכרח בדברים הקשים. איפשהו בנפשנו. צריך שיהיה מקום שאנחנו כן עושים תשובה בפועל ממש, עם קבלה לעתיד ועם שינוי בעצמו. ואז אפשר להתפלל, שהבטחתו של הרב קוק ש"מִּתּוֹךְ הַהַשְׁלָמָה בְּכָל מַה שֶּׁאֵין לוֹ מְנִיעוֹת, יְזַכֵּהוּ הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ לְתַקֵּן בְּכִי טוֹב גַּם אֶת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲלֵיהֶם מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְנַצְּחָן" תתקיים בנו.

**************************8

---

[1] ראו לדוגמא בשערי תשובה לרבנו יונה (שער ב אות ח), שכתב כדברי החיד"א בשם הרמב"ם, אבל בחריפות פחותה בהרבה:

ויש אנשים רבים ימנע מהם אור התשובה, כי הם זכאים וטהורים בעיניהם, ולא יתעשתו על תיקון מעשיהם, כי ידמו בנפשם שהם מתוקנים, והם חטאים לה' מאד, הלא כתוב (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", והאנשים ההם מאשר הם ​​בוזים לדבר עונות לא ירגישו ולא יבינו למו​.

למעשה, הסיפור שהביא החיד"א מוזכר גם על ידי בנו של הרמב"ם, רבי אברהם בספרו המספיק לעובדי השם (מידת הענווה), וגם אצלו, לא נזכר שעובר בכל יום על כל הוידוי:

וכאן אעתיק לך את מאמרו המחוכם של אבא מרי זצ"ל בעניין זה. אמרו בפניו כי אחד משומרי – הדת אמר בליל כיפור 'איני יודע על איזה עוון אחזור בתשובה', ואמר אבא מרי זצ"ל בשמעו זאת: 'מסכן שכמותו'! לו ידע את אשר עליו לדעת היה חוזר בתשובה על שחושב הוא כי אין לו עוון לחזור עליו בתשובה! ' וזהו מאמר נכון שחייב אדם ליתן עליו דעתו.

​

[2] ראו דבריו של האור שמח בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ב) ביחס לשאלה כמה אדם צריך להשקיע בלימוד תורה:

ונראה לי לבאר, דבאמת כל המצוות המה שוות לפחות שבפחותים ולמשה רבנו. דתורה אחת יהיה לכם כתיב. וחיוב המצוה יש לה גבול כמו נטילת אתרוג בנענוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאים אותו כל היום. ולכן לא כתבה התורה מדות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונטור, ומלך שמחל וכו' ולכן אין זה חוק בפרט, שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו. רק נקימה דממון זה שוה לכולם.

ונמצא מצוות תלמוד תורה אשר בודאי אם יבקש האדם טרף ומזון, בכל זאת אינו נחשב למפריע מצוות תלמוד תורה, ואספת דגנך כתיב, וכן למשל אדם חלוש המזג וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו… לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל ונתן תורת כל אחד בידו? לכן באו חכמים ופירשנו לנו גדר מרכזן האמיתי של תלמוד תורה – קריאת שמע בשחרית, קריאת שמע שחרית קיים והגית בה יומם ולילה, כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית, כבר קיים מצוותה. אולם יתר מזה, הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי עקרו ומהותו…

[3] כאמור, לא נוכל להאריך בשיטתו של בעל התניא, אבל היא בנויה על תפיסתו היסודית את האדם הבינוני, שהנפש הבהמית, כמו הנפש הא-הית הן חלק בלתי נפרד מאישיותו. לכן, המקומות השפלים שבאדם הבינוני הם לא כישלון שניתן להתגבר עליו באמצעות תשובה, אלא חלק אימננטי באישיותו, בדיוק כמו גם ההצלחות שקשורות לנפש הא-הית. השניות היא לא רק תרגיל לצורך התקדמות בעבודת ה', אלא חלק מעצם ההבנה של השניות שבנפש האדם.

[4] אמנם, האומר אחטא ואשוב אין תשובתו מועילה, ולכן יש לשאול כיצד מועילה חרטה של אדם שיודע שהוא ישוב לחטא זה?

בעבר עסקתי בשאלה זו (כאן). לא ברור לגמרי שמי שמתחרט, אף שלא הצליח ממש להגיע למצב של "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", לא נחשב שחזר בתשובה, ולכל הפחות, הרב הוטנר (באותה שיחה שהפניתי אליה) אומר שלגבי יום הכיפורים, גם חרטה כזו היא בעלת ערך.