בסוף פרשת ואתחנן (דברים ז) אומרת התורה:
כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-הֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי … וּנְתָנָם ה' אֱ-הֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.
מה נכלל באיסור 'לא תחנם'? הגמרא במסכת עבודה זרה (כ.) מציינת שלושה פירושים: (א) שאסור לתת להם חניה בקרקע, דהיינו שאסור לתת להם לגור בארץ ישראל (ב) אסור לתת להם מתנת חינם (ג) אסור לתת להם חן – שלא יאמר כמה נאה גוי זה.
ספר החינוך (מצווה תכו) מסביר את האיסור של 'לא תחנם':
שלא נחמול על עובדי עבודה זרה ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהי מעלה חן בעינינו בשום ענין, עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאסור לומר כמה נאה גוי זה או מה נחמד ונעים הוא… ויש מרבותינו שלמדו מלא תחנם לא תתן להם מתנות חנם, והכל שורש אחד…
משרשי המצוה, לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא קביעות המחשבה במעשים והעלות הדברים על שפת לשון, ואחר המחשבה והדבור בה תעשה כל מלאכה, ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצוא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים.
מדברי ספר החינוך עולה, שהוא הבין שיש גורם משותף לכל הפחות בין שני האיסורים האחרונים – האיסור לתת לגויים מתנת חינם, והאיסור לתת להם חן.
אף שהפסוקים מתייחסים לשבעת העממים, חז"ל למדו שהאיסור הזה נוהג בכל הגויים. אלא שהפוסקים נחלקו בשאלה, אם האיסור מתייחס דווקא לגויים עובדי עבודה זרה, או רחב יותר.
מדברי ספר החינוך נראה, שאיסור לא תחנם הוא הרחקה לאיסור עבודה זרה. כך כותב גם המאירי (בחידושיו לעבודה זרה שם) וראשונים נוספים. אבל הבית יוסף למשל (חושן משפט סימן רמט סעיף ב) כותב שאיסור לא תחנם נוהג בכל מי שלא קיבל עליו את שבע מצוות בני נח.
מה יסוד המחלוקת בין הפוסקים האלו?
ברור שאותם פוסקים הסוברים שאיסור לא תחנם נוהג רק בעובדי עבודה זרה, הבינו שאיסור לא תחנם הוא אחת ההרחקות מעבודה זרה. כיהודים יש לנו מלחמה עקרונית וקשה בעבודה הזרה, ובשל כך אנו מצווים שלא לאהוב את עובדיה. כלשונו של הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י הלכה א):
אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עבודה זרה, שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו. ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו לקוח למות לא יצילנו.
השאלה היא, מה סוברים מי שאומרים שכל גוי שלא קיבל עליו שבע מצוות בני נח, כלול בלאו הזה.
ישנה אפשרות אחת, שלדעתי יש לשלול מכל וכל. ברור שהתורה לא חושבת, שאסור לרחם על גוי מעצם היותו גוי. הלא קיים איסור צער בעלי חיים. וכי יעלה על הדעת שמותר לרחם על כלב ואסור לרחם על אדם? אין הדעת סובלת זאת.
על כן ברצוני להציע שתי אפשרויות אחרות:
הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ח הלכה י) כותב:
משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות. וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג…
מדברי הרמב"ם עולה, שישנה חובה לכוף את כל הגויים לקבל את שבע מצוות בני נח. ממילא אפשר להבין, שכל זמן שהגויים לא קיבלו את שבע המצוות, אנו מצווים שלא לרחם עליהם ולא לאהוב אותם.
אמנם, דעת הרמב"ם בעניין אינה מוסכמת. ראשונים אחרים כותבים שאין לנו חובה לכוף את הגויים לקיים שבע מצוות בני נח.
אפשרות שניה שעולה מדברי חלק מהראשונים היא, שגוי שלא קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, חשוד על כך שאינו מדקדק בהן. כך למשל כותב הרמב"ן (מכות ט.):
והוי יודע שבן נח המוזכר בכל מקום אינו גר תושב, אלא שבן נח הוא שנוהג במצות שלהם כהוגן עם חבריו וגר תושב הוא שבא לפני ב"ד של ישראל וקבלן עליו בפני ב"ד, שכיון שקבלם עליו בפנינו הזהירה עליהם תורה יותר משאר בני נח שלא קבלם, מפני שהוא מדקדק עליהם ביותר.
והתורה אומרת, שכל זמן שהגוי לא התרחק מעבודה זרה לגמרי, הוא נחשב כחשוד לעבוד עבודה זרה, ואסור לרחם עליו.
ועל כל פנים, המחשבה שאסור לרחם על כל גוי באשר הוא, כל זמן שלא קיבל שבע מצוות, מעצם היותו גוי, נראית רחוקה מאוד בעיני.