מכל הפרשות בתורה, כמדומני שהפרשה שהכי הרבה אנשים יודעים אותה בעל פה, זו פרשת וזאת הברכה. גם מי שלא יודע בעל פה, יודע לקרוא אותה. או לכל הפחות, עד ל'חתן תורה'.

ועם זאת, נדמה לי, שמכל פרשיות התורה, זו אחת הפרשיות הפחות מובנות. אנחנו קוראים אותה, אבל לא ממש לומדים אותה. בעבר עסקנו בקו המחשבה הזה, בכל מיני מובנים. אנחנו חוגגים את 'סיום' התורה, גם מי שלא למד אותה מאוד ברצינות, ואולי זה גם מאפיין כללי של התורה שבכתב, שיש בו משהו ב'מעוף' שבו מעבר לפרטים השונים.

אז השנה, החלטתי לנסות לעסוק קצת יותר בפרשנות של פרשת וזאת הברכה.

הפרשה כוללת שני פרקים: פרק לג העוסק בברכות משה לשבטים, ופרק לד, העוסק במיתתו של משה. חלק מפרק לד, מדגיש את מעלתו הייחודית של משה:

וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה… וְלֹא קָם נִביא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל

הפסוקים האלו מתארים את מעלת הנבואה הייחודית של משה, שהפכה לאחד מעיקרי האמונה:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁנְּבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיְתָה אֲמִתִּית. וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּבִיאִים. לַקּוֹדְמִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו.

אמונה זו מהותית, משום שהיא מה שמייחד את התורה לעומת כל ספרי הנביאים. התורה שונה מכל שאר ספרי הנביאים, כי היא ניתנה על ידי נביא ייחודי, שאינו כשאר הנביאים. רק בגלל שהתורה ניתנה בספקלריא מאירה, היא מהווה משהו שונה מנבואה שניתנת על ידי נביא בהמשך. כך שהעיקר של האמונה בנבואת משה, הוא הקדמה מהותית לשני העיקרים שאחריו:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַמְּצוּיָה עַתָּה בְיָדֵינוּ הִיא הַנְּתוּנָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

והיא זו שמולידה את ההכרעה של הרמב"ם כדעת רבי מאיר ורבי שמעון, שאת הפסוקים האחרונים בתורה, המתארים את מותו של משה וקבורתו, כותב משה בעצמו. אי אפשר שהתורה תיכתב על ידי אדם אחר מלבד משה, ולכן ברור שפסוקים אלו נכתבו על ידו.

ברור גם, למה פסוקים אלו צריכים להיכתב בתורה. התורה ומשה – חד הם. אי אפשר לדבר על התורה אלא בתור תורת משה (או תורת ה', כמובן), ולכן פשוט וברור שמיתת משה היא היא האירוע שחותם את התורה.

אפשר להוסיף ולחזק את קו המחשבה הזה בהתבוננות באופן קבורת משה. משה מת לבדו, ואפילו מקום קבורתו לא נודע. המפרשים מעלים כל מיני סיבות: לא יהפוך למוקד עליה לרגל. שלא יעבדו אותו ועוד. האברבנאל מעלה עוד כמה סיבות מעניינות: שלא יראו אותו בני ישראל מוטל בבזיון ככלב המת, ושלא יראו, שאין גופו כגוף אדם רגיל. הסתרת קבורת משה נועדה להעצים את המיסתורין והייחודיות סביב דמותו של משה.

הסתכלות רחבה יותר על סיפור מיתת משה מצביעה על כך, שמדובר במחצית השניה של סיפור שהתחיל בפרשה הקודמת. בסוף פרשת האזינו נאמר למשה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ… וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה…

והסיפור שבפרשתנו הוא פשוט השלמה של הסיפור ההוא. בפרשת האזינו משה נצטווה, ובפרשתנו, הוא מבצע. באופן מעניין למדי, הוא לא מתווכח עם הקב"ה. בניגוד לפרשת ואתחנן שמתארת תחינה ודיון שבין משה ובין הקב"ה, הרי שהפרשה שלנו, אינה מתארת שום דבר כזה. שלושה ציוויים ציווה ה' את משה בדבריו הראשונים, ואת שלושתם קיים משה בשתיקה (את ההקבלה הזו ראיתי אצל הרב סמט, כאן):

פרשת האזינו	פרשת וזאת הברכה
(מט) עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו	(א) ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו
(מט) וראה את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני ישראל לאחֻזה	ויראהו ה' את כל הארץ: את הגלעד… ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון, ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו…
(מ) ומֻת בהר אשר אתה עֹלה שמה	(ה) וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'

משה אינו מתווכח.

נדמה, שהמסקנה היא, שכדי להיות נביא כל כך מיוחד, שהקב"ה יודע פנים אל פנים, אדם נדרש להיות עבד ה' לחלוטין. מה שמשה עושה הוא להיות רק 'עבד ה' ' וזה מה שמאפשר לו לדעת את הקב"ה פנים אל פנים, וכמובן, להיות הצינור שדרכו עוברת התורה לעם ישראל. כביכול, ככל שמשה יהיה יותר 'שקוף' ויהיה רק כלי להעברת התורה, כך הוא יעשה את עבודתו טוב יותר.

אבל במחשבה נוספת, זה לא בדיוק כך.

כבר בסיפור קבורתו של משה ניכר שהקב"ה חפץ לפייסו. הוא לא יכנס לארץ, אבל הוא יראה אותה. למה? הרמב"ן (בתחילת פרק לד) מסביר:

וטעם המראה הזאת אשר הראהו, בעבור שהייתה הארץ מלאה כל טוב, צבי לכל הארצות, ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבנו אוהב את ישראל, שמחו ברבות הטובה בראות עיניו.

כלומר, הקב"ה ידע שמשה רוצה להיות בארץ, ונתן לו 'נחמה פורתא'. לא תיכנס לארץ, אבל תראה אותה. פתאום מתברר, שלמשה יש רצונות עצמיים. ובתוך קבורתו של איש המסתורין, השונה מכל אדם, יש התייחסות גם לרצונות האישיים שלו.

עוד נקודה מעניינת שלמדתי, קשורה לפרק לג – לברכות עצמן. לא נספיק לדון כאן בכל ברכות משה.  נעיר כמה הערות קצרות:

ראשית, סדר הברכות, פחות או יותר מדרום מזרח לצפון מערב. הברכות קשורות לנחלות של השבטים, ומתחילות משבטי המזרח והדרום – ראובן ואחריו יהודה, עבור דרך לוי (שמרכזו בירושלים), ולאחריו בנימין, שבטי יוסף ושבטי הצפון.

השניה, קשורה לשבט יהודה. שבט יהודה מקבל ברכה מאוד קצרה, שלכאורה אינה מתאימה לשבט שעתיד להוביל את עם ישראל, ושממנו תצא המלוכה, ובפרט, שיעקב דווקא הכביר מילים בברכת יהודה. השאלה למה דווקא יהודה מקבל ברכה קצרה, דורשת דיון בפני עצמה.

והשלישית, הקשורה לשניה, אילו שבטים כן מקבלים ברכה ארוכה. לוי ויוסף. אפשר להבין, ששבט לוי, שבטו של משה, וגם שבט שעלה לגדולה בין השבטים, מקבל ברכה ארוכה במיוחד. אבל למה שבט יוסף?

הרב בזק (כאן) מצביע על הקשר המיוחד שבין משה ובין יוסף. ראשית, משה הוא שעוסק בעצמות יוסף, מוציא אותן ממצרים, ומתכנן להביאן לארץ ישראל "ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר – פקֹד יפקֹד א-הים אתכם והעליתם את עצמֹתי מזה אתכם" (שמות יג, יט).

אולי זה פשוט כי משה היה עסוק בצרכי הכלל, ולא ביציאה המשפחתית הפרטית שלו (כפי שמפרש רש"י). אבל אולי זה גם בגלל שמשה רואה ביוסף דמות קרובה. שניהם גדלו בבית המלוכה, רחוקים מעמם. שניהם הנהיגו את עם ישראל, ושניהם לא זוכים להיכנס בחייהם לארץ. ומסיבה זו, משה 'משקיע' יותר בברכת שבט יוסף מאשר בברכות שאר השבטים.

כך שברכותיו של משה לשבטים אינן משקפות רק את דבר הא-ל, אלא יש בהן אולי גם איזשהו מרכיב אישי.

אולי בשל כך היה חשוב לכתוב שמשה הוא "איש הא-הים" בתחילת הברכות וכפי שמעירים הרבה מהמפרשים, שלמרות שהברכות היו ברכותיו, היה חשוב להדגיש שהוא איש הא-הים, והכל מן הקב"ה.

כשאני מתבונן על השניות הזו אצל משה – מצד אחד, התבטלות לרצון ה', ומצד שני, מקומות אישיים שצצים ועולים פה ושם, אני חושב גם על לימוד התורה שלי, ושל כולנו.

יש בכל לימוד, ובלימוד התורה בפרט מרכיב מהותי של הכנעה, התבטלות, של למידה והיפתחות למשהו אחר. כדי ללמוד, אדם צריך לוותר על התפיסות שלו ולהיות נכון להשתנות. לקבל. לא לחינם מלמדים מורים, ששיעור טוב מתחיל בשאלה מערערת. כי אדם שאינו מעורער, בטוח בעצמו, ואינו יכול ללמוד דבר.

אבל יש בלימוד התורה גם מרכיב אישי. של מציאת האות האישית שלי בתורה, הייחודיות והתפיסה השונה של כל אדם. ואני רוצה לאחל לכולנו, בפתיחת סבב חדש של לימוד התורה שבכתב, שנזכה גם ללמוד דברים כהווייתם, להבין את התורה ולהשכיל את עמקי סודותיה, ויחד עם זאת, למצוא בה את המקום האישי של כל אחד מאיתנו.

חג שמח